הקונדסאים עוברים בזמן

נקודת מבט – רון

הרעיון של הרמיוני שהקונדסאים יכתבו ספר שאותו ניתן לפרד וג'ורג' היה ממש מגניב! מה שהיה יותר מגניב זה שאנחנו הולכים לחזור בזמן לתקופה שההורים שלי וההורים של הארי למדו בהוגוורטס! לא האמנתי שהרמיוני תסכים לזה. ויותר טוב, אנחנו ניפטר מאמברידג'!

הלכנו לישון כשאני חושב על מחר. אני והארי נלך לקנות את הממתקים למבריזים, שבטוח נימצא להם שימוש. אנחנו ניקנה גם כמה אוזניעזר, ואת שאר הדברים המגניבים והשימושיים שפרד וג'ורג' פיתחו. אולי הם יתנו לנו כמה בחינם. אחרי הכל, אני אח שלהם, והארי נתן להם את הפרס שלו מטורניר הקוסמים המשולש.

בבוקר, שמעתי מישהו אומר במעומעם: "תנסי לדחוף אותו. אותי זה תמיד מעיר." אחרי שנייה דחפו אותי מהמיטה. קמתי והסתכלתי מי זה היה. הרמיוני עמדה ליד המיטה שלי. היא כמעט נפלה מרוב צחוק. לידה היה לא אחר מסיריוס בלק הצעיר. כנראה הוא זה שאמר לה לדחוף אותי.

"מה לעזאזל אתם עושים???" הפנים שלי נהיו אדומות מכעס.

"תירגע, בנאדם. ניסינו להעיר אותך כבר שעה. הרמיוני צעקה את השם שלך המון פעמים. היא אפילו שפכה עליך מים. אתה ישן יותר חזק מפיטר, וזה שיא חדש!" סיריוס אמר. הסתכלתי על המיטה שלי. היא באמת הייתה רטובה.

"מה השעה?" שאלתי את הרמיוני במבוכה

"עשר וחצי. יש לך אימון קווידיץ' עוד חצי שעה. שכחנו אתמול שיש לך היום אימון." כל התקוות שהיו לי להיום התנפצו. אני גרוע בקווידיץ'! אין לי מושג איך קיבלו אותי לקבוצה בכלל.

"אוףףף! למה אנג'לינה  לא נותנת לי לפרוש??" אמרתי

"רון, לך להתארגן! שלא תאחר!" הרמיוני אמרה לי

"אחי, יש לך אימון קווידיץ'! ממתי אימון קווידיץ' זה אוףףף?" סיריוס שאל אותי

"ממתי שאתה גרוע בזה עד שהסלת'רינים המעפנים ממציאים עליך ועל המשפחה שלך שיר שאומר שאתה מטומטם." אמרתי לו בטינה.

"אין מצב שאתה גרוע. אמרת אתמול שההורים שלך הם ארתור ומולי. הם בין ההכי טובים בגריפינדור בקווידיץ'!" הוא אמר לי. זה מאוד עודד אותי. לא ידעתי שההורים שלי שיחקו קווידיץ' בהוגוורטס. "באיזה תפקיד הם?" שאלתי אותו בסקרנות.

"מולי בתפקיד החובטת וארתור בתפקיד השומר. הוא השומר הכי טוב שראיתי!" ג'יימס ניכנס לשיחה. ידעתי שאם ג'יימס אומר את זה, אז הוא צודק. ידוע שאבא של הארי היה מעולה בקווידיץ. במצב רוח טוב יותר, הלכתי לאימון.

נקודת מבט – הרמיוני

אחרי שרון הלך לאימון, אני הייתי צריכה לשאול את פרופסור דמבלדור אם נוכל לחזור בזמן, לתקופה שבה הקונדסאים היו תלמידים. אבל לפני זה הלכתי לג'יימס: "ג'יימס, אתה יודע מה הסיסמה לחדר המנהל? הייתם אצלו ובטח שמעתם את הסיסמה." שאלתי אותו

"כן. הסיסמה היא צפרדעי שוקולד." הוא אמר לי בהיסח דעת. הוא, סיריוס ורמוס התחילו לכתוב את הספר שהצעתי להם לכתוב. ניראה שיש להם הרבה מה לכתוב.

"תודה ג'יימס." אמרתי לו והלכתי להארי.

"הארי, אפשר את המפה?"

"כן. כדי שתיקחי גם את הגלימה." הוא אמר ונתן לי את הגלימה ואת מפת הקונדסאים. הלכתי לכיוון המשרד של פרופסור דמבלדור.  הסתכלתי לצדדים, אף אחד לא היה שם. יופי, הוצאתי את המפה, שמתי את השרביט מעליה ומלמלתי "אני נשבע בזאת חגיגית שאני מחפש צרות." אחרי דקה, המפה הופיעה במלואה. חיפשתי את אמברידג'. יופי, היא במשרד שלה, בקומה השלישית היא לא תהווה בעיה. חיפשתי את פילץ'. הוא היה ליד המרתפים, ולידו לא אחר מאשר פיבס. הוא היה הבא בתור שרציתי לחפש. מעולה, השטח פנוי. לבשתי את גלימת ההיעלמות – לכל מקרה שלא יהיה, והלכתי למשרד של פרופסור דמבלדור. הגעתי למשרד שלו. הורדתי את הגלימה ואמרתי לגרגול האבן בכניסה: "צפרדעי שוקולד." הדלת נפתחה, עליתי במדרגות שמובילות למשרד של הפרופסור. דפקתי בדלת. "פתוח." דמבלדור אמר לי.

"אה, העלמה גריינג'ר, מה מעשייך כאן?" דמבלדור שאל אותי בחביבות.

"פרופסור דמבלדור, אני מניחה שפרופסור מקגונגל עדכנה אותך שכשהיא הגיעה לחדר הנחיצות אנחנו בדיוק סיימנו, אמ... פגישה." אמרתי לו

"כן. פרופסור מקגונגל אמרה לי שהיא דיברה עם הארי." הוא אמר לי וסימן לי לשבת. התיישבתי והמשכתי לספר לו: "אז, פגשנו את ג'יימס, סיריוס ורמוס. הארי סיפר להם את החוויות שלנו בהוגוורטס." חיכיתי שנייה כדי לראות איך הוא יגיב.

"חשבתי שכך יעשה." הוא רק אמר וסימן לי להמשיך.

"טוב, אז דיברנו איתם, ורצינו לדעת אם אפשר להשתמש במחולל הזמן שלהם, כדי לחזור לזמן שלהם." אמרתי לו. הוא לא אמר כלום, אז המשכתי: "ככה הארי יוכל להכיר יותר טוב את ההורים שלו, את הסנדק שלו ואת החברים שלהם. אחרי הכל, הם נרצחו כשהוא היה רק בן שנה ואני בטוחה שניסוי כזה יעשה לו רק טוב." אמרתי את הטיעון המנצח שלי. ידעתי שלדמבלדור אכפת מהארי, למרות מה שהארי מרגיש. אחרי כמה דקות של שקט, שבהן דמבלדור חשב על הרעיון שלי הוא אמר לבסוף: "הייתי מאוד רוצה שהארי יכיר את ההורים שלו. אבל לצערי, אם פרופסור אמברידג' תגלה, רוב הסיכויים שתסולקו מהבית הספר." הוא עצר לשנייה והמשיך "אלא אם כן יש לך רעיון גם לזה, אני אאלץ לסרב." הוא סיים לדבר. חשבתי על מה שהוא אמר. הבנתי שהוא צודק. "רגע, יש לי רעיון. אתה יכול להגיד לפרופסור אמברידג' שאחד ההורים שלי מת והארי ורון צריכים לבוא איתי, בגלל שהם החברים הכי טובים שלי והם צריכים לנחם אותי. ההורים שלי מוגלגים, אז יהיה לה מאוד קשה לברר את זה, ואם היא תנסה לברר את זה, אני יכולה אפילו לתאם גרסאות עם ההורים שלי. תוכל להגיד לה שנעדר בערך חודש, ואני אחראית על כך שכולנו נשלים את החומר. אין מצב שלא נשלים. אחרי הכל, זה שנת הבגרויות שלנו." סיימתי להגיד את התוכנית הגאונית שלי. גיליתי שאני טובה בלאלתר.

חיכיתי בערך חמש דקות, בזמן שדמבלדור שוקל את התוכנית שלי. בסוף הוא אמר: "התוכנית שלך מושלמת. לא מצאתי אפילו פגם אחד. המצאת אותה עכשיו או שחשבתם על זה מראש?" הוא שאל אותי בסקרנות. הסמקתי. לא הייתי רגילה לקבל מפרופסור דמבלדור מחמאות. "המצאתי אותה עכשיו. לא חשבנו על אמברידג' כשדיברנו על זה." עניתי לו בביישנות.

"וואו. יש לך חשיבה מהירה." הוא שיבח אותי והוסיף "ועל זה, אני מעניק לגריפינדור 20 נקודות." הוא קרץ לי.

"תודה פרופסור." אמרתי וקמתי מהכיסא.

"חכי רגע, העלמה גריינג'ר. לא אמרת לי מתי אתם מתכננים לצאת לדרך." חשבתי רגע ואמרתי: "כנראה בעוד יומיים. אתה יכול להגיד לפרופסור אמברידג' את מה שאמרתי לך, רק כשהיא תשאל עליינו?" שאלתי אותו לבסוף. לא היה שום טעם להסב את תשומת ליבה לזה שאנחנו חסרים אם היא לא שמה לב לזה בעצמה. "כמובן." הוא ענה

"תודה פרופסור." אמרתי ויצאתי מהמשרד שלו שעל פני מרוח חיוך ע נ ק י !

מקווה שנהנתם!

הפרק הקודם		הפרק הבא