העיניים הן ראי הנפש

I know we got it good, but they got it made

And their grass is getting greener each day

I know things are looking up, but soon they'll take us down

Before anybody's knowin' our name

- All The Right Moves, OneRepublic

פרק 8 - עיניים ממצמצות

הארי מצא את הרמיוני ורון מיד כשהרים את ראשו מפתח הצינוק שסגר אחריו. יותר מזה, הוא מצא גם את ג'יני.

שלושתם ישבו סביב אחד מהשולחנות המאולתרים שהוקמו באמצע הכיפה, מסביב לבמה שהייתה גם הכניסה לצינוק, מוקפים על ידי עשרות הארונות והספרים שנמצאו במבנה העתיק. הארי כבר ראה את השולחנות שהובאו לכיפה לצורך מחקר הכתבים העתיקים, אך מעולם לא עצר ליד צוות הקוסמים שעבדו עליהם, אלה שישבו כעת סביב שאר השולחנות.

"היי," הוא קרא, מתקרב אל חבריו. וורן, ההילאי ביחידה של מנסן שאיתו באו הכי פחות מגע עד עכשיו, לעומת פליקס ומקגרגור, ישב לידם. "מה אתם עושים?"

"הארי!" ג'יני קראה, מסתובבת אליו בכסאה. הוא חייך אליה ונעמד לידה. "לא תאמין מה הרמיוני מצאה."

הרמיוני חייכה והסמיקה במקומה מולם. "זה לא כזה משמעותי."

"אל תמעיטי בערכך, מיס גריינג'ר, זה היה גילוי חשוב ביותר," וורן אמר בקולו השליו. הוא הושיט את ידו אל הארי. "נעים להכיר, מר פוטר."

הארי לחץ את ידו. מבין כל חברי הצוות שלהם, וורן היה המבוגר ביותר, גם יותר ממנסן. שערו המאפיר והקמטים סביב פיו חשפו את גילו, שכבר עבר את השישים. הארי ידע שהוא כבר לא סוכן שטח כפי שהיה בעבר ועיקר תפקידו הנוכחי היה לפקח על צוות הלבלרים ועל תרגום הספרים שנמצאו בכיפה, ושהוא הפיץ הילה מרגיעה על אף הלחץ שלעיתים התלווה לסוג העבודה שלו. וכאן נגמר הידע של הארי על הסוכן הוותיק.

"מה הרמיוני מצאה?" שאל בסקרנות.

"את סדר האותיות שבעזרתו נוכל לפתור את הצופן שבספרים מהארון הזה," רון הצביע על אחד מארונות הספרים שסביבם, מבט גאה על פניו.

הארי הבין עוד פחות. "מה?"

וורן חייך אליו בידידותיות. "ידעת שצוות הלבלרים עובד על פענוח הספרים שנמצאים כאן, מר פוטר? משום שהצורה בה הם כתובים לא מוכרת, גם לא למומחי השפות של משרד הקסמים." הארי הינהן. "ובכן, לאחר כמה ימים של עבודה כמעט בלתי פוסקת הצלחנו לאתר צופן מסויים בספרים שבעזרתו נוכל לתרגם אותם לשפתנו. כמה ספרים אכן תורגמו מאז הגילוי הזה. לרוע המזל, נראה שהתבנית שהתאימה לאותם ספרים שתורגמו בהצלחה תואמת רק את הספרים מארון אחד." וורן הינהן לעבר ארון שסביבו התגודדו יחד חמישה עובדים של משרד הקסמים - לבלרים, בוחנים ספרים ומדברים ביניהם בקדחתנות.

הארי קימט את מצחו. "מה זאת אומרת? הספרים האחרים לא כתובים באותה שפה?"

"אה, התשובה הייתה כן, אם הספרים היו כתובים בשפה כלשהי. אבל זה לא המצב." וורן הרים ספר אחד, עבה ומחוספס למראה, ופתח אותו מול הארי, מציף את עיניו בסימנים מורכבים ומדויקים שנראו כאילו נכתבו ביד. "התקופה המשוערת לכתיבת הספרים האלה היא לפני קצת יותר מאלפיים שנה," וורן הסביר, קולו הופך רך. "היו אז שפות שכותבי הספרים האלה יכלו להשתמש בהם, אם רצו להיות מובנים. אם מטרתם הייתה לוודא שיום אחד מישהו יבין מה הם כתבו. אלה שפות מוכרות מההיסטוריה, שהיינו יכולים לתרגם ביתר קלות ומהירות. אבל לא, זה לא מה שעמד בראש מעייניהם של הכותבים הלא ידועים האלה. כל המסרים שהושארו כאן הוצפנו. הסמלים שאתה רואה כאן, מר פוטר, הם קודים. אי אפשר לחשוף את משמעותם בלי הרבה מאמץ וקצת שכל בקודקוד."

הארי נעץ עיניים בסמלים המורכבים. "ו… אמרת שכבר פתרתם את הצופן. שהצלחתם לתרגם ספרים."

וורן סגר את הספר והניח אותו בחזרה על השולחן. "בהחלט. אך הצופן שהתגלה נמצא תואם רק לספרים מארון אחד. נראה ששאר הספרים בכיפה מוצפנים בצורה אחרת - בסידור אחר של הצופן שנמצא, אולי - על אף שהסמלים הכתובים בהם הם אותם סמלים בכל ספר וספר."

הארי הרים את גבותיו. "מישהו עבד קשה להסתיר את מה שהוא החביא כאן."

"להגן יותר מלהסתיר, מר פוטר. מי יודע איזה מידע רגיש נמצא בספריה הזאת. מי יודע איזה נזק יכול להיגרם אם המידע הזה יגיע לידיים הלא נכונות."

הארי הינהן. גם אחרי כל שכבות ההגנה המקיפות את הכיפה, הוא הבין שהצורך לשמור על מה שזה לא יהיה שנמצא בתוכה עז מספיק כדי לאלץ את מי שחודר את ההגנות להמשיך לעבוד קשה אם ברצונו לגלות את האמת. זאת דרך פעולה הגיונית בסך הכל. מעצבנת, אבל הגיונית.

"אז מה מצאת?" הוא שאל את הרמיוני בסקרנות. היא חייכה חיוך חצי-מבויש חצי-מסופק.

"הצלחתי למצוא את סדר הסמלים שתואם את הספרים מהארון הזה, כך שאפשר יהיה לתרגם גם אותם. היה לי יותר מזל משכל, אבל העיקר שזה עבד."

רון דחף אליה מרפק. "ממתי את בורחת מקרדיט על החוכמה שלך, הרמיוני? הגילוי הזה לגמרי שלך."

"אני רצינית, רון, באמת לא עשיתי הרבה! במקרה בחנתי בדיוק את האותיות שהצביעו על הסדר. זה היה יכול אתה או ג'יני או כל אחד אחר באותה מידה."

"לא נראה לי שאני מבינה מה הולך כאן מספיק כדי לזהות משהו מהבלגן הזה אם זאת הייתי אני," מילמלה ג'יני, עיניה נעוצות בספר שמולה בבילבול.

"בדיוק," אמר רון, דוקר את הרמיוני עם מרפקו שוב. היא דחפה אותו בתגובה.

הארי הרים ספר אחד שתפס את עיניו. הוא לא היה שונה משאר הספרים שעל השולחן, כריכתו דהויה וחסרת כיתוב, גודלו כגודל כף יד פרושה, דפיו מלאים בקשקושים לא מובנים  - כמו שאר הספרים בכיפה. אבל משהו בו הרגיש… לא תקין.

"אה," הימהם וורן, הערכה בקולו. "עין חדה, מר פוטר. בחרת את הספר היחיד בשולחן שלא נלקח מהארון הקרוב אלינו."

הארי הביט בדפיו העמוסים בסימנים וסמלים של הספר. עכשיו הוא שם לב מה שונה בו מהשאר - הדיו השחור שמילא אותו לא נראה כאילו היו לו מאות שנים להיטמע בדף. להפך - הוא נראה ברור ונקי, אפילו חדש.

"מה - מאיפה הספר הזה?" לרגע כירסם בהארי החשש שחלק מהספרים כאן אינם שייכים לכיפה, שמישהו שתל אותם בין שאר הספרים.

וורן כנראה קרא אותו כמו פתוח ומתורגם, כי הוא צחק. זה היה צחוק עבה, מחוספס, כאילו לא הצליח לצאת החוצה מחזהו של וורן בלי להיחבט קצת בדרך. הוא שלח אל הארי חיוך אבהי כשנרגע. "אל דאגה, נערי, הספר תקין לגמרי. הוא אחד מהספרים היחידים שתורגמו, והוא נראה כמו שהוא נראה משום שלחש התרגום מחדש את הכתב המקורי עליו הוא פועל." וורן שלף את שרביטו. "מעוניין לקרוא?"

הארי מיהר להנהן, סקרנותו עולה על גדותיה בתוכו פתאום. וורן הקיש על כריכת הספר בשביטו ומילמל משהו.

משהו שנראה כמו ערפל סמיך וכסוף עלה לפתע מתוך הדף, כאילו בוקע מן הדין, והתערבל למשך שניות ספורות מעל הסמלים. לבסוף הוא התייצב והסתדר בצורה של אותיות כסופות, עשויות עשן, מרחפות מעל הדף ומגובשות למילים שהארי יכל לקרוא בקלות. הוא ניסה להפוך דף, מביט בוורן תוך כדי הפעולה על מנת לוודא שהסוכן המבוגר מרשה, וגילה לשמחתו שמילים של עשן מתמצקות גם על העמוד הבא שפתח.

וורן חייך אליו. "אני יודע שלצעירים של היום כבר אין זמן לדברים כאלה, אבל תשתדל גם להנות מהקריאה, אה?"

הארי החזיר אליו חיוך רחב. "תודה רבה, מר וורן."

"העונג כולו שלי, נערי."

הארי פנה משם ומצא לעצמו כיסא מעט רחוק יותר מהשולחן ומרעש הויכוחים העוקצניים אך ידידותיים של חבריו. הוא התמקם, הניח את הספר מולו, והחל לקרוא.

"...נראה שחזיונו של דאריוס יתגשם בקרוב. כך קבעה אמי בשעותיה האחרונות, ואין אני אדם דגול די הצורך לסתור דברים אלה שלה. היא הרי ניחנה במתנת ידיעת הגורל יותר משאני אי פעם זכיתי לכך; זוהי ברכתה וקללתה גם יחד.

ארליה וברטה נשלחו זה מכבר על ידי גוונדולין אל המחוז הרחוק מעבר ליערות ג'רמניה האפלים. המסע יהיה קשה ומסוכן, אך גוונדולין נדמתה לחשוב שהוא יהיה בטוח יותר לבנות הצעירות מאשר הישארות עימנו בבית אבותיי. אני נוטה להסכים עימה, עם כל הצער שבדבר.

ניסיתי אף לשכנע את גוונדולין עצמה ללכת עם נכדותינו אל מחוזות רחוקים אלה, אך יקירתי נותרה עיקשת להישאר עימי עד הסוף המר. אינני יודע איך אשרוד אם יארע הדבר והיא תמצא את סופה בקְרָב ההולך וקָרֵב, אך הידיעה שהיא עימי בימים קשים אלה מחזקת אותי. נותרתי אותו אדם אנוכי שהייתי בנעוריי, ואני מתבייש בכך."

הארי עצר. בחן בשנית את המילים הכסופות בניסיון למצוא רמז לרקע של הדברים הכתובים בהן. נראה שכתב את זה אדם המתכונן למלחמה, אבל במי? או במה? ומי הוא האדם הזה?

הארי דילג שני עמודים קדימה, מחפש קצה חוט שיעזור לו להגיע לפיתרון.

"... צמח השורשית יהיה מרכיב חיוני לריפוא מכאובים אפשריים, אך אין בידי להשיג אותו גם אם ארכב על גב דרקון למחוז חפצי. עקבות המרפא הנדיר נעלמו כלא היו בעשור האחרון, ועל כל מקרה, גאבו עייף מכדי לשאת את משקלי. איאלץ להסתפק בצמח הקרוזון לשיקויי המרפא.

דאריוס היקר, לפני שמת בחרב, הספיק לנסח מברק עם המקום בו הטמין את כל הזהב הלבן שהיה ברשותו, ולמוסרו לי. אם המזל יהיה לצידי יימצא הזהב במהירות ויוכן לשימוש טרם החל הקרב.

מלבד זאת גוונדולין רקחה את שיקוי המליחה שלה ויש בידי מספיק קרסים על מנת לכוון את שעון הציפורים כנגד השמש. המליחה תוכל לוודא שהוא יוותר מתואם עם שעון החול ולא יהיה חשש שהזמן ייעצר. אם יהיה צורך תילקח שושנת החורף השמורה ותשמש לכך, אך איני מאמין שיהיה בכך צורך. מקווה אני שלא, על כל פנים.

על מנת לתקן את אוכף הרכיבה שנופץ כשגאבו נפל אצטרך למצוא…"

הארי מיצמץ אל הדפים בבילבול. הכותב הלא ידוע של הספר עבר מהכנות למלחמה בגורם לא ידוע, למה שנראה כמו רשימת מטלות. לא היה כאן היגיון.

הארי ציפה לסודות. ללחשים מלאי עוצמה, לשיקויים עתיקים שטרם נראו בעידן הזה, לאסטרטגיות ושיטות קטלניות שיבטיחו ניצחון. למשהו שיעזור להם בהגנה על הכיפה ועל האבן הבראשיתית שמוחבאת בתוכה. למשהו שיצדיק את ההגנות והצפנים שהחביאו את הכתב הזה, ואת המאמץ שהושקע בפענוח שלהם.

במקום זה, הוא קיבל יומן.

לא יכול להיות. זו טעות. בטח יש משהו שהם לא חשבו עליו, צופן נוסף שצריך לפתור, קוד סמוי שיחשוף את המשמעות הנסתרת בתיאורים היומיומיים האלה. לא יכול להיות שזה הכל.

כבר מרים את עיניו לחפש את וורן במבטו כדי לשאול אותו על פשר העניין, הארי כמעט פיספס את זה. הספר נשמט בידיו הרפויות והדפים התדפדפו קדימה מבלי ששם לב. כשהביט בספר שוב, שרירי רגליו כבר נמתחים כשהוא מתכונן לעמוד, עיניו ננעצו במילים הכסופות שבעמוד האקראי שנפתח, ובמקרה, הוא החל לקרוא.

ומיד כל מחשבה לסגור את הספר פרחה מראשו של הארי.

"... לולאות הזמן שהמלומדים משננים מתוך כתבי הקלטים הן שטויות מוחלטות. אין לתאר את הזמן כקו, רצועה, או לולאה. גם משטח רחב אינו תיאור מספק. אין הזמן דומה לכך במאומה. אם על הזמן היה ללבוש צורה חומרית ומוחשית, הוא היה לובש את פני האדם.

הרי הזמן הוא חומרי. הוא לא היה מתקיים ללא החומר. כששרר תוהו ובוהו לא היה זמן משום ששום דבר לא היה זקוק להגדרתו. אז החל העולם, התפצלו היבשות ונוצרו החיות והאדם, ולחומר נולד הצורך במדד שיוכל לאשר שהחומר מתחיל להתבלות ולהזדקן ולהשתנות. כשאין שינוי, מדוע ויהיה זמן? לא קיים בו צורך.

מה שאינו תלוי בזמן, הוא זה שמתעלה על המקובל. בין אם אלו רגשות או חזיונות או רחשי הלב. מחשבות אינן תלויות בזמן, על אף שהאדם היוצר אותן כן. גם הקסם אינו תלוי בזמן, ברובו, ולכן הוא מתעלה על המציאות בצורה שרבים אינם מסוגלים לתפוס.
כך גם הדת, על כל צורותיה, אינה יצירת הזמן, על אף שיש שחושבים שהיא כן. האלים עצמם אינם תלויים בזמן כמו שהם תלויים באמונה."

"היי, מה אתה קורא?"

הארי, שקוע עד הצוואר במילות הספר, קפץ מטר באוויר.

"ג'יני! הבהלת אותי," פלט, יד אחד על חזהו והשנייה לופתת את הספר.

היא הרימה גבה משועשעת. "באמת? לא שמתי לב." היא התיישבה לצידו, מחליקה קווצת שיער סוררת אל מאחורי אוזנה, וחייכה אליו מהצד. "מצטערת. מה שאב אותך פנימה ככה?"

הארי קירב את הספר אליה. "תראי. תקראי את זה."

ג'יני צייתה, מצחה הולך ומתקמט ככל שהתקדמה בקריאתה. "וואו," מילמלה, עיניה עדיין על הדפים. "מי שכתב את זה בהחלט הבין על מה הוא מדבר. אני מרגישה שאני צריכה לקרוא כל משפט חמש פעמים כדי להתחיל להבין למה הכוונה." היא הרימה את מבטה את הארי. "מרשים."

"מאוד," הסכים איתה בתחושה מוטרדת. "אבל זה לא מרגיש לך מוכר? לא יצא לך לקרוא משהו כזה בעבר?"

גבותיה של ג'יני התרוממו. "לא שזכור לי, לא. למה? אתה מזהה את זה מאיפשהו?"

הארי הביט בעשן הכסוף שיצר אותיות על הנייר. "אני - לא בטוח. משהו כאן… מוכר לי. כאילו כבר שמעתי את זה בעבר, אבל… מזמן. ממש מזמן."

"המ," ג'יני הירהרה, פיה מתכווץ כמו תמיד כשהיא עמוק במחשבותיה. "אולי… לא, אני בספק אם נתקלת בדבר כזה אצל הדארסלים." עיניה הביעו מורת רוח רק מאמירת שמם של דודיו. "אבל אולי זה קשור להוגוורטס. אולי נתקלת במשהו כזה בספריה? לי הקטע הזה לא מעלה שום זיכרון, אז אני לא חושבת שזה משהו שמלמדים בשיעורים. אבל לא הייתי פוסלת גם את זה."

"אולי." הייתה להארי תחושה שלא. הייתה לו תחושה שהזיכרון הזה, חלוש ורופף כמו עלה בודד על ענף ערום ברוח האופיינית לאמצע החורף, לא יגלה את עצמו עד שיהיה מאוחר מידי. ככה זה בדרך כלל, עם המזל שלהם, לא?

"בוא נמשיך לקרוא, בינתיים," ג'יני המשיכה. "זה יכול לעזור לך להיזכר."

"... אולי שגוי לומר שאין האלים תלויים בזמן. מן הראוי להזכיר שגם הם התחילו בנקודה כלשהי ויפסיקו בנקודה אחרת. אך המרחק בין הנקודות הללו לעיתים נדמה רחוק מספיק כדי שהנקודות עצמן יאבדו משמעות כלל.

על כל פנים, כוחם האמיתי של האלים תלוי באמונה. לעיתים האמונה נחלשת עם התקדמות הזמן, אך אין זו אשמתה של האמונה, אלא של המאמינים בה. והם תלויים בכל נשימה שלהם בזמן."

"הוא האמין באלים," מילמל הארי, בוהה במילים.

ג'יני רכנה מעל הדפים. "זה מפתיע אותך?"

הארי הביט בה. "קראתי קטעים אחרים בספר הזה. האיש הזה - הוא דיבר על שיקויים, על דרקונים. הוא היה קוסם. ומסתבר שהוא גם האמין באלים."

"ואילו בימינו, שני העולמות האלה מופרדים מספיק שאפילו משרד הקסמים לא היה מודע לאלים ולחצויים. לפחות עד שכל הבלגן הזה התחיל," ג'יני השלימה את המחשבה שלו. היא פלטה נשיפה רכה. "כן, אני רואה למה אתה מופתע."

"... ונזנח את נושא האלים לשעה זאת. יש בידי מספיק זמן להאריך בו מאוחר יותר. הזמן הוא העניין החמקמק מביניהם.

נשאלת השאלה מתי החל הזמן. ציינתי שהזמן החל עם החומר, ומתי החל החומר? טענו מלומדים שהוא החל אי שם כשהתוהו ובוהו התחלף בקיימות ונוצר העולם, עוד לפני שנולדו חיים. טענו אחרים שהוא החל כאשר ליבו של היצור החי הראשון החל לפעום והוא שאף נשימת חיים אל אפו. טענו הבורים שמעולם היה חומר והזמן היה עמו.

טוען אני כי לא אז החל הזמן, אלא במקום אחר ומופרך יותר למחשבה. ביום בהיר אחד, כשחיים כבר נוצרו והתהלכו על האדמה, נפלה אבן בוערת מן השמיים ופגעה באדמה חזק מספיק על מנת לשבור אותה. נולד המושג 'יבשת', ונולד המושג 'זמן'.

אכן, קשה המחשבה האנושית להתרגל לרעיונות הזרים לה בתחילה. אך אין זאת פיסת מידע שניתן לעכל ולעבד ולאמת על פי עובדות. זוהי עובדה בפני עצמה, ואף אם המוח האנושי לא מסכים עימה, אין היא נכונה פחות. מציג אני כך את תחילת הזמן בידיעה שהמעטים שיקבלוה כעובדה הם אלו המאמינים בה, גם אם אינם בטוחים בה."

המילים נקטעו בפתאומיות, מותירות אחריהן חצי עמוד ריק מעשן כסוף. העמוד הבא היה מלא במילים נוספות, אך נראה שנושא הזמן נגמר במילים אלו. הארי הביט בג'יני.

"מעניין," היא אמרה בשקט.

הוא הינהן לאט. "מאוד."

ג'יני הביטה בו. "מה עכשיו?"

"אני לא בטוח." הארי היסס. הוא הרגיש שהקטע שקראו עכשיו היה חשוב, קריטי אפילו, אבל לא ידע למה ובאיזו צורה. למען האמת, הוא לא הצליח אפילו להביא את עצמו לדאוג לגבי זה. תחושת עייפות מילאה אותו והוא עצם את עיניו. "מעניין מי כתב את זה," מילמל, משתף את ג'יני בסקרנות שניקרה בו.

"בטח מי שכתב את את שאר הספרים."

"הגיוני."

דממה שררה ביניהם, והארי הרגיש כבדות מתפשטת באבריו. הוא שמט את ראשו לאחור.

"היי."

"מממ," הארי מילמל, הכוח לענות או לפקוח את עיניו אבוד לו.

"הארי. אתה איתי?" יד ניערה את כתפיו, והוא מיצמץ, מכריח את עפעפיו, שלפתע  הרגישו דבוקים אחד לשני, להיפקח. ראייתו הייתה לא מפוקסת, כמו שקורה כשהוא מתעורר אחרי שינה לא מספקת. "הארי, מה קורה? אתה בסדר? הארי?"

היא נשמעה מודאגת. הארי הכריח את עצמו לפקוח לרווחה את עיניו ולענות לה. "הכל בסדר, באמת, אני פשוט… עייף, פתאום…"

"הארי!"

"ג'יני, אל תיבהלי, זה סתם… אני רק…" עיניו נעצמו. "עייף," הוא מילמל בשארית כוחותיו.

ואז השינה, פתאומית וחסרת היסוס, בלעה אותו.

והחלומות התחילו.

~~~~~~~~~~~

היי לכם :) אני ממש מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן. מחסומי כתיבה תוקפים אותי בהפתעה לפעמים. והבגרויות בהחלט לא עזרו :/ אבל אני מבטיחה להעלות את הפרק הבא בקרוב!

בכל מקרה, הפרק הזה היה קצת יותר פילוסופי מכל דבר אחר שאי פעם כתבתי. מוגזם? נחמד? סתם תקוע? שתפו אותי במחשבותיכם, אני אשמח לביקורות בונות :)

הפרק הקודם		הפרק הבא