מפוצלת-ננטש

היי אנשים,

תודה לדפמדס5 שהיה היחיד שנתן איזושהי הצעה.

החלטתי פשוט לעשות שנים לאחר מכן, תבינו הכל בפרק.

וסורי שלא כתבתי מוקדם יותר, בעיקרון זה היה לי בראש כבר כמה זמן הרעיון הזה אבל לא יצא לי לכתוב.

תהנו והפרקים יוקדשו מעכשיו לראשון שמגיב.

------

חמש שנים לאחר מכן

טיילור

עם הזמן שכחתי, החזיונות הפכו להיות נדירים ורובם רק סימנו על חוסר אמון. כשחשבתי על הבעיות שלי להתקבל לבתים הדברים נראו רחוקים, כמו סיפור אגדה.

כאף אחד לא דיבר על זה או אמר שאני מוזרה. טוב, אולי בעצם כן. שמעתי בעיקר את מה שיש לדראקו להגיד, כי רק הוא עניין אותי.

לפעמים הייתי נזכרתי בגיחוך בניסיונות הראשונים שלו להתיידד איתי, ראיתי אותו באמת רק בשנה הרביעית, הוא הזמין אותי להוגסמיד בהבטחה שהיילה גם תבוא אתנו. ואז פתאום היא הכריזה שיש לה חיבור באורך ארבע עמודים להגיש לפליטיק ושהיא לא רוצה שאני אפסיד את הוגסמיד בגלל זה.

היא פשוט הכריחה אותי ללכת בטענה שהיא תרגיש רע עם עצמה אם תיתן לי להישאר.

לא קניתי את זה.

אבל בכל זאת הלכתי. וטוב שם דראקו הכריז ברשמיות על האהבה שלו אלי. לקח לי איזה חודש עד שהבנתי שזה משהו הדדי ומאז אנחנו תמיד יחד.

מה שקרה עם פוטר נשכח לגמרי מבחינתי, אני לא חושבת שאם דראקו היה מדבר איתי על זה הייתי זוכרת על מה הוא מדבר. זה היה מין סוד, ובגלל שלא נתנו לעצמנו לדבר עליו הוא התפוגג. להתרחק מפוטר נהפך להרגל אצלי. כך שגם לא היו לי פגישות מיותרות איתו.

הנשיקה שהייתה לי החיזיון לפני חמש שנים התממשה המון פעמים. ולפעמים אני שואלת את עצמי מה כל כך הרתיע אותי בה, ואז אני מזכירה לעצמי שהייתי תלמידת שנה ראשונה שלא מבינה מהחיים שלה.

ככל שהזמן עבר הביטחון המוחלט שלי שלעולם לא אעזוב את דראקו התחזק בי עד שנהיה ממש לעובדה. ישבתי על הספה בחדר המועדון ונשענתי על דראקו.

כן, הוא שלי, ללא ספק.

הוא ליטף בעדינות שרק אני הכרתי בה את ידי, כאילו בהיסח הדעת. "את יודעת," אמר פתאום. "לפעמים אני שואל את עצמי, מאחד עד עשר, כמה את אוהבת אותי?"

השאלה הזאת הפתיע אותי. "ברור שעשר." אמרתי בביטחון מוחלט. חיוך מרוצה התפשט על פניו.

"מקווין!" קטע קולו של סנייפ את הרגע. הוא הופיע בדלת, התרחקתי מעט מדראקו במבוכה.

"כן?"

"בואי איתי עכשיו." אמר.

"מה קרה?" נעמדתי על רגליי. הוא הסתובב והתחיל ללכת, הלכתי אחריו, כשדראקו יצא מטווח שמיעה חזר לדבר. "פוטר טוען שהוא צריך לספר משהו לדמבלדור ולמנהלי הבתים. ושאת חייבת להיות נוכחת. הוא אומר שמה שיש בפיו יגרום לנו להעביר אותך לגריפינדור."

נעצרתי. תמונות מאותו הלילה עלו בראשי. העיניים המתות של פוטר, הפנים המפוחדות של דראקו, הכוח שזורם בוורידי..

ההתעלמות של סנייפ גרמה לי לחזור למציאות. יכולים להיות מאה דברים אחרים, גם אם אף רעיון לא עולה בראשי ברגע זה.. הזדקפתי והמשכתי ללכת. זה לא זה. הבטחתי לעצמי בלב.

מאחורי תמונה של חייל פרשים היה חדר גדול, אליו נכנסנו. בפנים היו רק שולחן עגול, כמה כיסאות סביבו וארונית עמוסת ספרים בפינה. בכיסאות כבר ישבו ספראוט, דמבלדור, מקגונגל, פליטיק ופוטר.

כולם פנו אלינו כשנכנסנו. הבעה רגוע על הפנים של כולם, חוץ משל אחד, פוטר. הבמט הזה אמר הכל, צדקתי. זה היה זה.

הפרק הקודם		הפרק הבא