בת זאוס אחת ושני בני פוסידון-ננטש

דיימון

בחלום ראיתי את קיי, הוא ישב על כורסה כחולה עם עיטורים בתוך חדר שיש בעל תקרה בגובה עשר מטר בערך. לידו עמד משרת שהסתכל קדימה ללא תנועה.

בצד השני שלו היה שולחן\שידה בגובה חצי מטר שעליה מונח פעמון מוזהב קטן.

קיי הביט בהכל במין חוסר אכפתיות כזה, כאילו הוא נמצא בבקתת עץ קטנה, לא כמו שמסתכלים על ארמון. "תומס." "כן אדוני?" המשרת הביט בו.

"תביא לי כוס מים." אמר בהיסח הדעת, כאילו לא ממש משנה לו מה המשרת יביא. ברגע שתומס יצא קיי שלף ממתחת לכורסה קופסא קטנה מגולפת מעץ. בעלת עיטורי זהב בצורת ציפורים בורחות מכלוב.

הוא הסתכל מסביב כדי לבדוק שאין שם אף אחד ואז פתח את הקופסה. מה שהיה בתוכה הפתיע אותי. קיי הכניס את קצות אצבעותיו בעדינות פנימה והוציא שרשרת מתכת פשוטה, רב הצבע הכסוף כבר התקלף מזמן ומה שלא התקלף קיבל צבע של אבק.

הוא שם את השרשרת בכף ידו ברכות כאילו מדובר בגוזל פצוע. אבל למרות זאת, עדיין נשאר בעיניו זיק של חוסר הערכה.

אבל חוץ מהצורה הבא הוא הביט בדברים היה עוד משהו. משהו שבהתחלה לא ראיתי שחסר. הצלקות. בעודו בוהה בשרשרת ראיתי שהידיים שלו חלקות וחסרות פגע.

התקרבתי אליו, אבל הוא לא שם לב. לקחתי עוד צעד. אבל הוא היה שקוע בשרשרת. גם אחרי שעמדתי לידו הוא לא נתן לי את תשומת ליבו. ניסיתי לגעת בו, עברתי דרכו. זהרתי באור כחול עדין כמעט לא נראה. אבל לא היה באפשרותי להיות נוכחת במקום הזה שקיי נמצא בו.

עברה דקה, שתיים, חמש, עשר, תומס לא חזר. קיי כבר החזיר זה מכבר את השרשרת למקומה (בעדינות לא הגיונית) ונראה שההעלמות של משרתו מתחילה להטריד אותו מעט.

חמש עשרה, עשרים, חצי שעה. ידית הדלת ירדה לאט למטה. קיי זינק על רגליו. "תומס?" "קיי תברח!" נשמע קולו של המשרת. "תתחבא! אל תיתן להם למצוא אותך!" קיי רץ לדלת. "תומס!" "תלך!"

הדלת הועפה קדימה, על קיי. כנראה הייתה נעולה. היד שלו דיממה, הוא תפס בא והביט בפתח באימה.

לא היה שם כלום, רק גופה, גופתו של תומס. חפצים זזו ופינו מעבר לדבר הבלתי נראה הזה. כשעקבות הבוץ שלו היו ליד קיי. הדבר נראה. אבל התעוררתי, והספקתי לראות רק טשטוש כחול.

הפרק הקודם		הפרק הבא