כתוב בדם

אני מתעוררת בהתרגשות.  היום יום האימונים האחרון, יום ההדגמות הפרטיות, היום שבו נדע כמה היריבים שלנו שווים.  כנערה ממחוז שתיים, אני משובצת רביעית.  כשאני יורדת לחדר האוכל, לא ממש רעבה אבל חייבת את פרץ האנרגיה שהקפה מעניק, אני פוגשת את קייטו. "מה את מתכוונת לעשות?" הוא שואל אותי "אני חושבת לזרוק סכינים, כבר ראית אותי משליכה סכינים" אני עונה בחיוך זדוני. "ראיתי" הוא מאשר "וזה גרם לי לקוות מאוד שלא יהיו סכינים בזירה". "זה לא יציל אותך" אני צוחקת "אני די טובה גם עם חניתות".

פתאום אני קולטת מה אני עושה. מתלוצצת עם קייטו, צוחקת איתו כאילו אנחנו חברים. 'תתפקסי!' אני צועקת על עצמי בתוך הראש. אנחנו עומדים להכנס לזירה, ובזירה אין חברים, רק בעלי ברית, שגם אותם בסופו של דבר צריך לחסל.

אני מקפידה להתעלם מקייטו עד שהוא צריך להכנס להדגמה, וגם אז אני רק מאחלת לו בהצלחה. הוא רק קם וכבר גלימר תופסת את הכסא לידי.  "אני חושבת שהייתי ממש ממש טובה!" היא פותחת "יריתי בחץ וקשת, וקצת פספסתי, אבל במלכודות הייתי מעולה!" היא ממשיכה לברבר, ואני מתנתקת עד שמגיע תורי להכנס. 

אני ישר לוקחת תריסר סכינים ונעמדת מול המטרות.  אני מתחילה להשליך את הסכינים, מתחברת לאינסטינקט, פועלת כמו חיה, שהסכין זו הארכה טבעית וקטלנית ליד שלה. תחילה אני זורקת למטרות העגולות, אחר כך לתלויות מהתקרה ולבסוף במטרות הנעות. ולא מפספסת אפילו פעם אחת.

אני וקייטו יושבים על הספה, עם אנובאריה, ראג' ורוונה, מחכים לציונים. מרוול מופיע ראשון, הוא מקבל תשע. אחר כך גלימר, שמקבלת שמונה. עכשיו מגיע תורו של קייטו. עשר. כולם מוחאים כפיים. עכשיו תורי.  גם עשר. אני נאנחת בהקלה. אחר כך אני קולטת רק מעט. טארו ונג'מה מקבלים שמונה.  הילדה מאחת עשרה שבע. מעניין מה היא הראתה להם. אחר כך המפחיד מאחת עשרה. הוא מקבל עשר. קייטו שוקע באנחה כמה סנטימטרים יותר לתוך הספה. הנער משתיים עשרה מקבל שמונה. הנערה אחת עשרה. אחת עשרה!!!! מה יש לבחורה הזו, ממחוז שתיים עשרה העלוב כל כך, שגם מתנדבת, וגם מקבלת ציון חסר תקדים כמו אחת עשרה?! קייטו נוהם לצידי. "היא מתה. כל כך מתה!" הוא מסנן לי.

הפרק הקודם		הפרק הבא