נורדי, יווניה ורומאית

הנסיכה הלוחמת

התעוררתי בטשטוש מוחלט. פתחתי את העיניים באיטיות וסקרתי את הסביבה, הראייה שלי התחילה להתייצב ככול שהמשכתי להתאושש.

שכבתי על מיטה ארוכה, בחדר נקי ומסודר למופת. המיטות היו מוצעות במצעים לבנים, בארונות התרופות היו מסודרות לפי שם וגודל, על מדף מסוים היו צנצנות ובקבוקים שזהרו בצבע זהב חמים, הרצפה הייתה מבריקה, ונערים ונערות לבושים חולצות לבנות הסתובבו בין הפצועים וטיפלו בהם בשלווה.

ושלא כמו מרפאות רגילות, החדר היה מאורר ומואר.

התיישבתי במיטה ושלחתי את היד לשפשף את העפעפיים שלי. כאב הבליח במעלה השורש שלי כמו כוויה פתאומית ופלטתי זעקת כאב חלושה.

הבטתי על יד ימין וראיתי תחבושת עבה מלופפת סביב הכתף שלי.

אבל חוץ מזה, לא היה זיכרון לתקיפת העורב. לבשתי חולצה סגולה חדשה, הדם נוקה מהעור שלי, הסחרחורת והבחילה נעלמו.

אחד המרפאים ניגש אליי. הוא החזיק לוח ועט וסימן כול מיני דברים. "שם?"

מצמתי בבלבול. "סליחה?"

"שם. איך קוראים לך?"

"אה. מגנוס צ'ייס."

"גיל."

"16."

"מין."

בהיתי בו. "אתה צוחק עליי? אפשר לראות בבירור שאני בן."

הנער משך בכתפיו והמשיך להתמקד בלוח. "אני רק עושה את העבודה שלי. השאלות האלו אמורות לבדוק את זיכרון הפצוע ו/או החולה."

"היה פעם מישהו או מישהי ששכחו את המין שלהם?" שאלתי.

הוא התעלם מהשאלה שלי. "הורה אלוהי?"

"אה…"

"לא ידוע." הוא סימן וי. "בסדר, מגנוס צ'ייס. קיבלתי הוראות להוביל אותך לפרינקיפיה."

"איזה פיקניק?"

הנער נעץ בי מבט חמור סבר. "פרינקיפיה. לא פיקניק. קרובת המשפחה שלך מחכה שם."

"אנבת'?"

"בת אתנה, כן."

קמתי בזהירות מהמיטה והראש שלי הדהד כשהזדקפתי.

הנער הראה סימני אנושיות בפעם הראשונה. "אתה צריך עזרה ללכת?"

"לא, אני מסתדר, תודה."

"בסדר גמור. אז בוא אחריי."

עקבתי אחרי הבחור החוצה, מתנדנד מידי פעם.

המקום הזה היה גדול בהרבה ממחנה החצויים.

הוא גם היה שקט יותר.

חבורות של חצויים שוטטו בחופשיות במדשאות, אבל נראה שלכול דבר יש חוקיות.

חלק מהקבוצות לבשו חולצות סגולות וג'ינס, חלקם לבשו חלקי שריון מזהב. לכולם היה כלי נשק ביד או מחוברים לגוף.

היה ברור שהקבוצות נבדלות אחת מהשנייה. אף אחד לא הנהן או חייך לקבוצה אחרת.

זה הזכיר קצת תיכון.

המרפא לא החליף איתי אפילו מילה אחת, לא ניסה לצחוק עליי או איתי, לנהל שיחה מנומסת. לא ידעתי אם אני מעדיף את זה על פני החפירות של האחים שוד.

"זאת הפרינקיפיה," הצביע המרפא על מבנה גדול עם כניסה מפוארת מעץ.

"אתה לא נכנס איתי?" שאלתי.

הבחור צחק כאילו סיפרתי בדיחה סופר מצחיקה. "כן, בטח. בהצלחה עם הפראיטור, אחי. שמעתי מצב הרוח לא ממש מרומם שם. היוונים סיפרו חדשות לא ממש משמחות."

הוא נתן לי טפיחה חזקה על הגב שכמעט העיפה אותי קדימה. שמעתי אותו צוחק עוד פעם כשהתרחק. רוממתי את מצב הרוח שלו, כנראה.

נשמתי נשימה עמוקה, וניסיתי לחשוב חיובי.

'אנבת' שם, נכון? היא אמרה שהפראיטורים חברים שלה, הם לא ינסו להרוג אותי או משהו כזה. נכון? נכון?!'

דחפתי את הדלת ונכנסתי פנימה לתוך הפיקניק.

הפרינקיפיה. סליחה.

המקום נראה כמו מפקדה של משפחת מלוכה. השולחן והכיסאות היו עשויים מזהב טהור. דגלים נתלו מהתקרה מאחורי שני מושבי הכס, על כול אחד חיה אחרת.

מגילות ממוסגרות נתלו לקישוט מול סוג של מעמד מעוגל, שהיה בצבע כחול בהיר ונראה כאילו עשוי פיקסלים.

לא היו כיסאות בחדר, חוץ משני הכסים. זה נראה לי קצת מוזר.

אבל לא חשבתי על זה הרבה זמן, כי אנבת' והחברים שלה היו שם.

אנבת' רצה לעברי בשנייה שראתה אותי והתנפלה עליי בחיבוק."מגנוס! אני כול כך שמחה שאתה בסדר."

"אאוץ'. הכתף עדיין כואבת לי."

היא התנתקה ממני במהירות. "מצטערת."

"מוזר שהמרפאים לא הצליחו לגרום לפצע להחלים," אמרה ילדה שלא הכרתי. "הם מומחים בדברים כאלה. זה אמור להיות משחק ילדים בשבילם."

"זאת הייזל, היא הקנטוריונית של הקוהורטה החמישית." סיפרה לי אנבת'.

יותר עניין אותי מי הענק הירוק בלי הירוק בקצה החדר.

הוא ישב על אחד ממושבי הכס וראשו הושען על אחת מידיו, כאילו הוא חושב או ממתין למשהו.

העיניים שלו היו מלוכסות כמו של סינים, מבנה הגוף שלו הזכיר מתאגרף.

הוא הביט בי ברגע שנכנסתי במן מבט לא קריא.

"אני פרנק, אחד הפראיטורים של המחנה," הקול שלו היה עמוק וסמכותי. מעורר יראה.

זה גרם לכולם לחייך. ליאו אפילו ציחקק בשעשוע.

"מה, מה מצחיק?" שאלתי.

"סתם, היית צריך להכיר את פרנק לפני כדי להבין למה אנחנו צוחקים כרגע," אמר לי פרסי.

"אז… אני אמור לכרוע ברך או משהו?" שאלתי את פרנק.

פתאום הוא חייך וכול הפנים שלו השתנו. "לא. אני סתם צוחק איתך. איך אתה מרגיש?"

"בסדר… אתה יודע, לא כול יום תוקפת אותך ציפור מטורפת ומנסה לנקר לך את הפרצוף."

פרנק הנהן. "הייתי שם, מבין אותך."

אנבת' משכה אותי לכיוון של כולם, והרגשתי יותר בנוח. כולם היו נחמדים, והיה קל לדבר איתם.

חייכתי אל פרנק. "אתה יודע, אני לא מבין למה המרפא ההוא אמר את זה. אתה דווקא ממש אחלה."

הוא קימט את מצחו. "אמר מה?"

"הוא אמר משהו על להיזהר מהפראיטור. שהוא לא ממש במצב רוח טוב עכשיו בגלל החדשות שהבאנו ממחנה החצויים. התחלתי לפחד, אבל אתה ממש לא כמו שחשבתי."

פרנק הרים גבה. "אתה חושב שממני אתה צריך לפחד?"

כולם הביטו אחד על השני והתחילה להיקרע מצחוק. פייפר הייתה צריכה להישען על השולחן כדי לא ליפול.

"מה עכשיו מצחיק?" שאלתי בייאוש.

"אוי, מגנוס." חייך ליאו. "פרנק הוא לא הפראיטור שאתה צריך לפחד ממנו."

"אז ממי כן?"

דלת הכניסה נטרקה מאחורי. לא סגרתי אותה אחרי שנכנסתי, אבל הטריקה הייתה חזקה מכדי שתגרם על ידי הרוח.

הסתובבתי ופגשתי בעיניים שפגשתי אתמול. הנערה שהצילה אותי.

הבטתי בה מופתע כאשר היא פסעה בהליכה זקופה לעבר הכס. היא ראתה אותי, אבל לא חשפה שום סימנים לכך שהיא מזהה אותי.

הנערה הניחה מסמכים על השולחן והתיישבה על הכס שליד פרנק.

"מגנוס צ'ייס," נדמה שהיא מדברת אל המסמכים. "ידעת שרושם ראשוני נקבע בשבע השניות הראשונות שפוגשים מישהו?"

"אה… לא."

"אנבת' סיפרה לי שאתה לוחם," העיניים השחורות שלה סקרו אותי.

היה לי קצת קשה לענות, כי ברצינות, היו לה עיניים מדהימות. "תודה, אני מניח."

"אל תניח שום דבר. זאת אינה הייתה מחמאה. בשבע שניות שפגשתי אותך, אתה, איך להגדיר זאת? התעלפת באמצע קרב."

הנימה שלה הייתה נוקבת כמו מקור העורב מאתמול.

אאוץ'. חתיכת אאוץ'.

הבטתי על כולם בבקשת עזרה, אבל אף אחד לא נחלץ לעזרתי.

"להגנתי, לא הייתי במצב ללחימה. זה לא היה אחד מהרגעים הזוהרים שלי."

"לא אחד מהרגעים הזוהרים שלך," היא חזרה אחריי.

זה נתן לי תחושה כאילו עשיתי משהו לא בסדר.

שתיקה מביכה השתחררה. רציתי למות ולקבור את עצמי במקום נידח. זה היה יותר גרוע מהפעם הזאת שהלכתי למסיבת בריכה בכיתה ז', ונפל לי בגד הים.

אני מתכוון…

זאת אומרת… תשכחו שאמרתי משהו.

"בסדר," הנערה שעדיין לא אמרו לי את השם שלה שינתה נושא. "כדאי שנחזור לדון במלחמה שלכאורה נמצאת בפתח."

אנבת' הנהנה וניסתה להיזכר במשהו. "אז… אל תתנהגו כמו כירון. אני יודעת שאנחנו מסתמכים על תחושות בטן וחלומות, אבל זה יכול לקבוע את גורל חייהם של מאות חצויים."

פרנק שפשף את ראשו, מעט בתסכול. "אנבת'... שלומם של החצויים הרומאים והיוונים חשובים לנו. אבל כול עוד לא נשלח אלינו רץ שיכריז על מלחמה, או עד שלא נראה בעיניים שיש איום ממשי, המחנה לא יתחיל להתכונן למלחמה."

"פרנק-"

הפראיטורית, שבנתיים החלטתי לקרוא לה הנסיכה הלוחמת, קטעה אותה. "כול מה שאנו מבקשים זו הוכחה. אני מאמינה לכם, שנינו מאמינים לכם. אך הסנאט לא יקבל 'תחושת בטן' כסיבה להתכוננות למלחמה."

פרנק לקח מסמך מסוים. "את גם צריכה להבין שההוצאות הן אדירות. צריך לצייד מחדש את כול החיילים, לתקן הגנות, ולפי הבקשה שלך, ההוצאות יכללו גם לינה של חצויים יוונים במחנה. שלא לדבר על הפאניקה שזה יזרע ברומא החדשה."

אנבת' נראתה מאוכזבת משניהם.

פרסי השעין את ידיו על השולחן. "תקשיבו, אין לנו דרך להוכיח את זה. כירון לא מאמין לנו, ואתם כן. תלכו לקראתנו קצת."

הנסיכה הלוחמת הנידה בראשה. "אני לא יכולה פשוט להוציא צו גיוס אם לא הייתה אף התקפה משונה."

עד השלב הזה בשיחה שתקתי והקשבתי. לא היה לי מה להגיד, כי לא הבנתי כלום. השיחה הזאת הפכה את המוח שלי לספגטי נפוליטנה.

אבל ברצינות.

"אהמ, הנסיכה הלוחמת, את היית שם כשהעורב הזה ניסה לנקב לי את האיברים הפנימיים. אם זה לא נחשב, מה ההגדרה של תקיפה בשבילך?"

"אני אמורה להיות הנסיכה הלוחמת?" שאלה הפראיטור בתמיהה.

אני חושב שהתחלתי להסמיק, כי כולם הסתכלו עליי וצחקו. ניסיתי לגמגם הסבר, אבל היא כבר המשיכה הלאה.

"לשאלתך, אני מגדירה תקיפה כעדרי מפלצות הפולשים למחנה. כחצויים שנעלמים ונהרגים. כשיגור כדורי ארד בוערים לעבר רומא החדשה."

ליאו צחקק במבוכה ובלחץ. "את עדיין שם?"

הפראיטור נשענה אחורה במשענת הכס, ובאותו רגע היא באמת נראתה כמו בת מלוכה. "ואני מתנצלת אם לא הצגתי את עצמי כראוי. אני ריינה רמירז אריאנו."

פייפר חייכה אליי. "וזאת הפראיטור שאתה צריך להיזהר ממנה."

"אם כבר שואלים שאלות, יש משהו שאני צריכה לשאול את מגנוס."

ריינה שלפה חרב ונרתעתי בפחד.

"וואו, פסיכית. בואי לא נגזים." אנבת' מיהרה לגונן עליי. זה היה מדהים איך היא העזה לקרוא לה פסיכית.

"לא, יא סתומה," ריינה עשתה לה פרצוף. הבנתי בעקבות כינויי הגנאי הלא נחמדים שהן חברות הכי טובות. "זאת החרב שלו, רציתי לשאול אותו עליה."

הייזל ציחקקה. "כן, בטח."

"יש לך משהו להעיר לי, קנטוריונית?"

החיוך שלה נמחק והיא החווירה. "לא, פראיטור."

בהיתי בחרב שהיא החזיקה. "כמה זמן את מחזיקה אותו?"

"אותו?" ריינה הניפה את ג'ק.

"אהמ… כלומר, את זה."

"אתה יודע שהרונות שעל החרב שלך אומרות 'ואלג' בכתב ויקינגי?"

אנבת' משכה את פייפר וג'ייסון, בעוד שפרסי משך את ליאו והייזל. "אוקיי, אני חושבת שכדאי שתלכו לרגע."

"גם אתה, פרנק. אתה יכול לצאת החוצה לשנייה?" שאל פרסי.

הבעה של חוסר הבנה עלתה על פניהם כששני החצויים דחפו אותם החוצה מהפיקניק.

הפרינקיפיה. נו, זאת מילה ארוכה.

פרנק הביט בריינה בשאלה והיא הנהנה.

הוא משך בכתפיו וירד מהכס ויצא אחרי האחרים.

"למה את צריכה להיות כול כך חכמה?!" שאלה אנבת' לאחר שטרקה את הדלת.

"זאת אחת הדרישות של התואר."

פרסי קילל בשפה זרה והעביר את ידו בשיער שלו. "טוב, ממילא אי אפשר להסתיר ממך שום דבר."

ריינה קמה והלכה לכיווני. באותו שנייה הייתי בטוח שהיא הולכת להוציא לי את המעיים.

במקום זה היא החזירה לי את ג'ק.

"תשמור על החרב שלך. היא מהווה את נפש הלוחם שבך."

והיא צדקה. כשהחזקתי אותו שוב, הייתי רגוע יותר.

היא פנתה לעבר השולחן המעוגל שנראה אלקטרוני. ידה רפרפה על גבי המשטח, הולוגרמה הופיעה.

"אז ויקינגים קיימים," ריינה אמרה ובחנה את המסך.

הנדתי בראשי והתקרבתי כדי לראות על מה היא מסתכלת. זו הייתה הולוגרמה של ארצות הברית.

"אנחנו מעדיפים את המונח נורדים. הויקינגים היו ברברים לחלוטין."

ראיתי שניו יורק וסן פרנסיסקו זוהרות באדום. נגעתי בהולוגרמה, ואז גם בוסטון הפכה לאדומה.

"איך עשית את זה?" פרסי שאל.

"לא יודע," עניתי מופתע בדיוק כמוהו.

"בפעם האחרונה שהייתי פה, הנקודות לא היו בצבע ירוק?" שאלה אנבת'.

"כן, הן כן. הצבע האדום מאמת את הדאגות שלכם. מחנה יופיטר ומחנה החצויים בסכנה."

"וולהלה." אמרתי והצבעתי על בוסטון.

"ולהלה?" שאלה ריינה.

"זה סיפור ארוך."

"כמובן."

פרסי נגע בנקודה של ניו יורק. "זה אמיתי?"

"סוג של, זה מדע מעורבב עם קסם. זה מדויק ב-87%. כפי שבטח הבנתם, אם הנקודות ירוקות, המקום בטוח. אם הוא אדום, הוא נמצא בסכנה."

"אבל את לא מסתמכת על זה, בגלל שיש 13% שההולוגרמה טועה," ניחשה אנבת'.

ריינה הנהנה. "אני לא יכולה להתייחס לנושאים כאלה בקלות ראש. פרנק ואני חקרנו את זה כבר הרבה זמן. הנקודה האדומה נדלקה במחנה שלכם לפני חודש, אבל לא שמענו ממכם כלום, אז חשבנו שזו פשוט טעות. אבל הנקודה האדומה נדלקה במחנה שלנו, אתמול. כשהגעתם."

"ועכשיו זה נדלק בבוסטון, הפתח בעולם האנושי לולהלה." אמרתי. "המקומות האלו הם הבית שלי. אנחנו לא הולכים פשוט להתעלם מזה, נכון?"

ריינה השתתקה והשפילה את עיניה.

גם אנבת' ופרסי הפכו להיות יותר קודרים.

"למה זה אמור להיות כול כך מסובך?" שאלתי את ריינה. "פשוט תלכי לסינטטי שלך-"

"סנאט."

גלגלתי את עיניי. רומא שרדה כול כך הרבה שנים רק בגלל שלקח המון זמן לבטא את הביטויים שלהם. "תלכי לסנאט, תגידי לו 'אני מאוד מעריכה את הדעות שלכם, אבל בעצם אני לא ממש שמה פס על זה. אז… חיילים! יש מלחמה! בואו נלך למחוץ כמה אלים זוטרים!' וזהו. הכרזת מלחמה מושלמת."

"ממש לא." ריינה הייתה מזועזעת פלוס מהרעיון שלי.

"זה נשמע יותר כמו משהו שאני הייתי עושה," הרהר פרסי בקול.

"זאת הסיבה שעניתי 'ממש לא'."  

אנבת' חייכה מעט. "טוב, עד כמה שהרעיון שלך אדיר, מגנוס… רומאים לא פועלים ככה. ריינה, יש לך רעיון אחר איך לשכנע את הסנאט?"

"לא. אני אתייעץ על זה עם פרנק לפני משחקי המלחמה בערב. נמצא פתרון. אתם הולכים להשתתף במשחקים?"

פרסי חייך כמו מטורף. "אני לא אעז לפספס את זה."

"משחקי מלחמה?" שאלתי.

"אתה תאהב את זה, מגנוס. זה כמו תפוס את הדגל, אבל עם כלי נשק. ופיל."

"גם אני הולכת להשתתף," אמרה אנבת'.

פניתי לריינה. "את משתתפת?"

"לא, אני הפראיטור."

"מה הקשר?"

"אני השופטת. אני צריכה לדאוג שחצויים לא הורגים אחד את השני."

"הורגים? אני לא משתתף."

חיוך קטן עלה על הפנים של ריינה. "אל תדאג, לא נהרג אף חצוי מאף הקיץ שעבר. וגם החצויה שנהרגה, חזרה לחיים."

"מה?!"

"סיפור ארוך."

היא נפנפה דרך ההולוגרמה והעלימה אותה. "אנבת', את יודעת איפה אתם לנים. תראי למגנוס את המקום."

"אם את רוצה שנסתלק ונפסיק לחפור לך היית צריכה רק להגיד." צחקה אנבת'.

"אני אשלח כבקשתכם מכתב לאחותי שתבדוק אם קיבלה התראות מהאמזונות ברחבי העולם. עכשיו תסתלקו ותפסיקו לחפור לי."

פרסי חייך כמרוצה. "יאיי!!! עכשיו אפשר לנוח ואז ללכת לעלף כמה רומאים!!"

הוא יצא מהפרינקיפיה בדילוגים.

אנבת' הסתכלה על ריינה כאומרת 'מה נסגר?'.

"הוא החבר שלך, לכי תתפסי אותו לפני שהוא יהרוס לי את המחנה."

אנבת' ואני רצנו אחרי פרסי, שחש את עצמו אלסה מפרוזן והתחיל להפגיז אנשים בלחץ אדיר של מים. 

וככה, אנשים, מתנהגים כשמלחמה נמצאת בפתח.

זאת ציניות, אם לא הבנתם. 

הפרק הקודם		הפרק הבא