מבט חטוף

אז בנתיים החלטתי לרחם עליכם טיפה, והנה לכם עוד סצנת נשיקה של דרארי ♥

עכשיו מנקודת המבט של דראקו (כמו שאתם רגילים) :)

דראקו הסתובב בטירת הוגוורטס, מעמיד פנים שהוא סתם מטייל, כשמבפנים הוא התפוצץ.

'איפה החדר הזה?!' הוא חשב בעצבנות. הוא נשען על קירות, כאילו סתם הוא התעייף משיטוטים ונח, עד שהרגיש שהוא נופל פנימה.

'סוף סוף.' הוא חשב לעצמו בהקלה.

דראקו סגר את הדלת והטיל עליה לחש השתקה חזק, אבל פשוט. 

בחדר הזה, דראקו יכל לתת לרגשות שלו להתפרץ החוצה.

הוא לא פחד שמישהו ישמע אותו, הוא הטיל לחש על הדלת, אין סיבה שמישהו יגלה.

הדמעות החלו להציף את פניו. למה דווקא לו זה קורה?! למה הוא היה חייב להתאהב בהארי פוטר?! למה הוא לא יכול להיות נער נורמלי?!

מאז ומעולם דראקו ידע שהוא שונה, הוא אף פעם לא הבין למה בנים מתלהבים מבנות, לא הצליח להבין מה מושך אותם. באותו זמן זה לא הפריע לו, אבל עכשיו...

ובכלל, למה מכל האנשים בעולם, דווקא *הוא* חייב להיות הומו? הוא ידע שמשפחתו לא תקבל את זה, ממש לא, משפחת מאלפוי המושלמת, היא לא תסבול שמשהו יהרוס השגרה הנהדרת שלהם.

הוא לא זכר כמה זמן הוא ישב שם, בקושי מודע לסביבתו, הוא רק ידע שהוא היה שם הרבה זמן, ולמען האמת, זה לא היה אכפת לו. 

'מעניין אם מישהו שם לב שנעלמתי.' הוא תהה. 

"הלו?"

דראקו שמע קול. הוא נחרד. הלחש היה אמור לעבוד! הוא הציץ בשעונו, עברו כבר שעתיים מאז הכישוף הוטל! הוא וודאי נחלש מאז.

הוא מיהר להסתתר. הוא שמע את קול הכיסא הנופל, אבל לא היה לו אכפת, הוא היה חייב למצוא מחבוא, ומהר.

הוא קלט בפינה מרוחקת של החדר וילון קטיפה אדום, הוא מיהר לעברו והסתתר מאחוריו, בתקווה שמי שזה לא יהיה לא ימצא אותו ויעזוב.

"מישהו פה?" 

הקול החל להישמע מוכר. 

דראקו שמע קול צעדים הולך וקרב. הוא עצם את עיניו בחוזקה, פוחד מהדבר הנורא מכל.

הוא שמע רעש של ווילון מוסט.

"מאלפוי?"

דראקו הרים את ראשו וגילה מעליו את הארי פוטר.

"מה אתה רוצה?" עד כמה שניסה, הוא לא הצליח להסתיר את הבושה מקולו.

הארי התיישב לידו.

דראקו הרגיש את כתפו של הארי מתחכחת בשלו, וצמרמורת עברה בגופו.

דמעות החלו להיקוות שוב בעיניו.

"מה קרה?" הוא שמע את קולו של הארי.

דראקו לא היה מוכן לדבר על זה, במיוחד לא באוזנו של אוייבו המושבע.

הוא הרגיש את זרתו נוגעת במשהו נעים, עור חמים.

לא היה לו מושג איך הזרתות שלהם נפגשו, הוא רק יודע שליבו עצר מלכת כשהארי שילב את זרתו בשלו.

הוא החליט לנסות משהו. הוא הניח את ראשו על כתפו של הארי, בתקווה שהארי לא יתנער ממנו בכעס. לשמחתו, לא נראה כי להארי אכפת.

"תודה." הוא לחש.

הזמן שהיו יחד, בשקט המתמשך הזה, היה הרגע שדראקו ידע שיזכור לעולמים.

הארי לחש משהו.

"הממ?..." הוא שאל.

"מה קרה?" קולו של הארי היה כל כך עדין, כל כך רך. דמעות החלו לזלוג במורד פניו. הוא קיווה שהארי לא ראה.

הוא התלבט בינו לבין עצמו, אך לבסוף הוא נשבר וסיפר.

הוא לא היה מסוגל להסתכל בעיניו של הארי, מחשש שפניו יגלו הכל, לכן קיבע את מבטו בקיר שמולו ולחש את סודו.

"אתה יודע מה אני חושב? אני חושב שאתה פשוט צריך ללכת ולהגיד לה מה אתה מרגיש. אם באותם רגעים קטנים אלה הרגשת משהו, אז כנראה שגם היא מרגישה כך. תיקח את הצ'אנס הראשון שיש לך, מה כבר יש לך להפסיד?"

'מה באמת יש לי להפסיד?' דראקו חשב לעצמו, ומבלי ששם לב למה שהוא עושה, הוא התרומם מעט ונישק את שפתיו של הארי.

הוא הרגיש את גופו של הארי מתאבן, אך כעבור רגע מתרפה. 

הוא התנתק ממנו בעדינות, והביט בעיניו הירוקות, דראקו הרגיש כאילו הוא לכוד בכישוף.

הוא הניח את ראשו בחיקו של הארי, כשליבו שלם ושקט כפי שלא היה זמן רב.

הפרק הקודם		הפרק הבא