דייט בחשכה-סגנון הקוסמים

היי, זה הפרק עליו דיברתי בפרק הקודם. הוא פרק ממש חמוד ומצחיק וכיף לקריאה, ואיתי כתבה אותו הרמיוני האחת והיחידה XD המוכשרת!

אז תודה לך, הרמיוני האחת והיחידה XD ותודה לכם, הקוראים שלי!

דייט שמיני

הדמות הראשונה נכנסה לחדר החשוך, ממלמלת לעצמה, "למה אני פה?! מקום טפשי... למה הסכמתי להשתתף בשטות הזאת בכלל?!"

"שלום...?" נשמע קול נוסף, שנשמע די מפוחד, מתוך החדר, "יש פה מישהו?"

האדם הראשון נאנח וענה, "כן- אני"

"אמממ..." הדמות השנייה נשמעה מאוד לא בטוחה בעצמה, "יש לך קול של אדם מבוגר..."

"טוב זה בגלל שאני באמת אדם מבוגר!" הדמות ענתה בשעמום, "ואתה... מה אתה אמור להביע?! אני מניח שזה - אתה..."

"הו, אמממ, כן. ואני תלמיד. בהוגוורטס."

"נו, באמת..." נאנחה הדמות בשנית, ואז הוסיפה בלבה 'טוב, לפחות כשאני אגלה מי זה אוכל להוריד לו ציון בשיקויים... כן, זה יהיה נחמד. יכול לצאת לי משהו טוב מכל הסיפור הזה...'

"אז... למה אתה כאן?" הנער ניסה להירגע מעט ולנסות לפתח שיחה.

"אין לי שום מושג" ענה לו המבוגר באדישות מוחלטת.

"אני לא מבין" אמר הנער בבלבול.

"יופי! אני תקוע עם דביל בחדר" אמר בעצבים אך נשאר עם אותה נימת קול רגוע.

"סליחה, מה אמרת אדוני?" שאל הנער בקול תמים.

"אל תדבר איתי" ציווה האיש בקול קר.

"אבל אני רק..."

"שותק" השלים אותו האיש.

עברו דקה, שתיים, ושני הגברים שתקו. נשמעו רק קול נשימותיהם. לפתע החדר התמלא עשן.

"אמאלה! מה קורה פה?!" נבהל הצעיר מהשניים.

"זה ריח של עשן. אולי זה המוח שלך שנשרף?" העלתה הדמות השניה השערה, למרות שהמשיכה לדבר באותו הטון. בניגוד לדמות הראשונה, העשן לא הלחיץ אותו.

"זה לא מצחיק" צעק הנער בפאניקה, "אם יש פה עשן סימן שמשהו נשרף. זה יכול להיות מסוכן!!!"

"אוי נו באמת, שום דבר לא נשרף! למרות שאני באמת חושב שזה המוח שלך" אמר המבוגר בלעג.

"למה אתה אומר את זה?" שאל הנער, נעלב.

"אין לי שום מושג" ענה האיש שוב.

"אתה לא נחמד אליי" אמר הנער בפרצוף חמוץ.

"אני לא נחמד לאף אחד". ענה האיש בדרמטיות.

הנער, שחשב שהמבוגר נמצא מולו, לקח צעד לאחור ונתקע בו.

"תגיד לי מה אתה חושב שאתה עושה?" שאל האיש, מנקה את גלימתו ומתרחק ממיקומו של הנער.

"אני, אמממ... סליח... לא. בעצם אתה מתנהג מגעיל אלי, אז אני לא צריך לבקש סליחה ממך, אלא אתה ממני!"

"מה אתה אומר?!" לגלגל המבוגר, "עשר נקודות מ... איזה בית אתה בדיוק? טוב, לא משנה. לפי החוצפה שלך אני בטוח שאתה גריפינדורי. עשר נקודות מגריפינדור!"

"אתה יודע, אתה בן אדם גועלי." נוויל אזר אומץ. המבוגר אמנם הזכיר לו מאוד אדם מסויים שהוא פחד ממנו. אבל זה הרי לא היה הוא, נכון?! "אתה יודע את מי אתה מזכיר לי?" הוא כמעט צעק.

"את מי?" השני הרים גבה, למרות שלא ראו זאת בחושך.

"את סנייפ, אתה בטח מכיר אותו..."

ובאותו רגע לאדם השני נמאס סופית מהנמושה הזאת שעומדת לפניו ולא מבינה שהוא אכן סנייפ. סוורוס סנייפ, האחד והיחיד. הו, כמה שהחוצפן הזה הסתבך בצרות, חשב הפרופסור להנאתו, מצווה להדליק את האורות.

נוויל לונגבוטום מצמץ למראה האור החזק, מנסה להתרגל אליו. העשן, כמובן, כבר התפוגג. כשזה קרה סוף- סוף, הוא כמעט חטף התקף לב, כשגילה מולו את האדם שממנו פחד מכל. את הפרופסור בעל השיער השמנוני, האף הגדול והמבט הספק מרושע, ספק סתם מרוצה מעצמו. סוורוס סנייפ, שהחזיק את כדור הזיכרון החצי- שבור של נוויל, שפלט מידי פעם שאריות עשן.

הפרק הקודם		הפרק הבא