לילי לונה, תשבי בשקט!

נקודת מבט אלבוס:

"אז אתן מתכוונות לספר לי מה קרה?" אני שואל ולוקח עוד מן הסלט הירוק.

אנחנו יושבים בשולחן בית גריפינדור שבאולם הגדול, אוכלים את ארוחת הבוקר.

"זה לא עניינך, אלבוס," אומרת לילי ומנידה בראשה, "אבל אני אספר לך אחרי

שנסיים כאן - ולא מול כל השאר"

אני מהנהן, ואנחנו ממשיכים לאכול. "אז מה בעצם הדבר הזה?" אני שואל אותן בעניין,

ורוז פורצת בצחוק כשאני מביט בה במבט שואל.

"אתה כל כך חסר טקט לפעמים," היא מנידה בראשה בדומה ללילי, "לך כבר לג'יימס"

אני קם מכיסאי, גורר אותו בקול צורם, וצועד בהתנשאות אל עבר הקבוצה הגדולה של התלמידים המדברים ואוכלים.

נקודת מבט לילי:

"הוא באמת חסר טקט, רוז," אני מחייכת ומבטי הופך מיד לרציני כשאני נזכרת באירועי הלילה, "יש לך מושג מה היה החלום הזה?"

רוז מסתובבת, וכשהיא מבינה שאף אחד לא מסתכל היא מתחילה לדבר.

"את זוכרת את הצלקת של הארי פוטר? אולי יש לך משהו דומה?

אולי וולדמורט- " אני קוטעת אותה בהינף יד.

"כמובן שאני זוכרת את הצלקת, הרי אני רואה אותה כל קיץ... ואין לי אפילו לא דבר מה דומה - וולדמורט בכלל מת!"

רוז מתחילה לאכול בהתנשאות. "רק ניסיתי לעזור, לילי, ואם את לא רווצה עזרה לכי לשחק עם החברות האלה שלך"

אני צועדת באף מורם אל קבוצת הילדות שמתגודדות סביב סוכריות המנטה, ונאנחת.

וכך נשארתי חסרת חברים.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~;

פרק קצר נורא...

מקווה שאהבתם:)

הוא פרק מעבר כדי להסביר למה אין ללילי בפרקים הבאים חברים והכל...

הפרק הקודם