הרמיוני גריינג'ר

באותו קיץ התארחה הרמיוני גריינג'ר יחד עם בעלה, וילדיה, רוז בת השש עשרה והוגו בן הארבע עשרה, בביתה של בת דודתה, ניקול, שגרה בלונדון. היא ובת דודתה היו קרובות מאוד בילדותן, וחשו שתיהן שהקשר ניתק ביניהן ככל שהשנים חלפו. לכן, כשהתקשרה אליה בת דודתה ניקול, והציעה לה להתארח בביתה כמה שבועות בחופשת הקיץ עם משפחתה, הרמיוני יותר משמחה לקבל את הצעתה.

"הוגו!" נזפה בהוגו הרמיוני כשמצאה את בנה על מיטתה, פותח עטיפה של צפרדע שוקולד.

"מה?" שאל הוגו בתמימות בעוד צפרדע השוקולד מקפצת מחוץ לעטיפה ברחבי החדר, מקרקרת לסירוגין.

"ניקול, בעלה, והבת שלה, לא יודעים שאנחנו קוסמים, וגם לא צריכים לדעת. בחיי, אתה בדיוק כמו אבא שלך, הייתי צריכה לתרץ במשך שעה לניקול שהיא מדמיינת דברים אחרי שאבא שלך זימן אליו את כוס הקפה הזאת כי הוא התעצל לקום" אמרה הרמיוני וגלגלה את עיניה.

"אוח, אז עכשיו גם אסור לי לאכל אוכל נורמלי? חטיפי המרס-שמרס המוזרים האלו שאמילי אוכלת מגעילים! ואפילו רוז הודתה בזה אתמול!" אמר הוגו.

"אז זאת תהיה הזדמנות מצוינת בשבילך להפסיק לאכל כל כך הרבה ממתקים. עכשיו תסיים את צפרדע השוקולד הזאת ורד למטה, ניקול הכינה פנקייקס, או שגם זה חטיף-שמחטיף מוזר בשבילך?" אמרה הרמיוני.

"לא, לא, פנקייקס זה ממש לא חטיף-שמחטיף מוזר! אני כבר מגיע!" אמר הוגו בהתרגשות בעודו רודף אחרי צפרדע השוקולד בחדר האורחים הקטן שהסב לו ולרוז חדר במהלך שהותם בביתה של ניקול.

הרמיוני נאנחה וסגרה את הדלת ופנתה ללכת למטבח. במטבח כבר חיכתה לה משפחתה, רון, שבו ניקול לא הפסיקה לנעוץ מבטים מוזרים בעת שהגישה את האוכל לשולחן, ורוז ואמילי ששוחחו ביניהן.

"איפה אדמונד?" שאלה הרמיוני ומזגה לעצמה כוס קפה.

"עבודה, הוא הלך מוקדם היום. פגישה חשובה במשרד או משהו כזה" אמרה ניקול והגישה לרוז טוסט מרוח בריבה.

"בכל מקרה, אנג'לינה הזאת לא הפסיקה לצחוק על השיער שלי, אז פשוט אמרתי לה שהיא גועלית, ופתאום... השיער שלה הפך לירוק!  זה היה כל כך מצחיק, חבל שלא היית שם רוזי, אבל אין לי מושג איך זה קרה... בכל מקרה המחנכת לא הזמינה את ההורים שלנו בסוף אז זה היה בסדר" אמרה אמילי והתכבדה בעוגיית שוקולד.

"זה ממש מדליק!" אמרה רוז, לא מזכירה את העובדה שהיא יכלה לעשות בעזרת הינף שרביט דברים הרבה יותר מרשימים לאנשים שעיצבנו אותה.

הרמיוני הירהרה בדבריה של אמילי. ניקול תמיד סיפרה לה שדברים מוזרים התרחשו סביב אמילי, דברים שמעולם לא מצאה להם הסבר הגיוני. אלו בדיוק היו סוג הדברים שקרו להרמיוני לפני שהגיעה להוגוורטס ואף אחד לא מצא שום הסבר הגיוני לסיבת התרחשותם. הרמיוני תהתה לפעמים האם אמילי מכשפה, אך תמיד חשבה משום מה שהדבר לא אפשרי. היא התאמצה להיזכר בת כמה אמילי כשלגמה מהקפה שלה. אוי, אחת עשרה! צעירה מרוז בחמש שנים! שנה הבאה תעלה לכיתה ו' בבית הספר הציבורי שבקצה הרחוב בו התגוררה עם הוריה. ואולי... בדיוק כשחשבה הרמיוני את המחשבה הזאת נשמע מקש כנפיים, מוכר להרמיוני להחריד.

רון הרים את עיניו מספל התה שלו והביט בינשוף, שאחז בפיו מכתב. הוא הזדעק וכמעט שפך את הקפה שלו, כנראה חשב שהמכתב מיועד לו או להרמיוני. אבל משהו בהרמיוני ידע, בעת שהסתכלה על אמילי, ואז על הינשוף, שהמכתב לא מיועד לא לה, לא לרון, לא לרוז וגם לא להוגו. ואכן, הינשוף הפיל את המכתב בחיקה של אמילי והתעופף משם. רון פער את פיו ורוז פלטה צווחה. "מה קורה כאן?" שאל הוגו שבדיוק הגיע למטבח. אבל אמילי התעלמה מכולם.

היא הביטה במכתב שעליו היו כתובות באותיות ירוקות ונוצצות "מיועד לאמילי מרטינס" וסמל הוגוורטס היה מוחתם מצדה השני של המעטפה. "מה זה, חמודה-?" שאלה ניקול ושלחה את ידה לקחת את המכתב אך הרמיוני עצרה אותה.

"לא, תני לה. אלו החיים החדשים שלה שמתחילים" אמרה הרמיוני וצפתה בבתה של בת דודתה פותחת את המכתב בסקרנות, בלי שמץ של מושג על משמעות המכתב שהיא אוחזת בידה, המסע שהיא עומדת לעבור... מסע שאותו עברה הרמיוני לפני יותר מעשרים שנה.

הפרק הקודם