חלום ומציאות. מה ההבדל?

"אז איפה זה בדיוק, סמטת דיאגון?" שאלתי.

"זה בלונדון" אמר בינס.

"מגניב" אמרתי, "אף פעם לא הייתי בלונדון" .
הוא בהה בי.

"מה? אני לא גר באנגליה".

"מוזר. כי אתה מדבר בדיוק כמונו".

"וואלה".

באמת שלא שמתי לב. פשוט דיברתי.

מבחינתי הם מדברים עברית.

אפילו בלי מבטא בריטי גרוע.

"ואפשר לקנות בלונדון שרביט וכל מיני כאלו?"

"אפשר. צריך רק לדעת איפה לחפש".

מסתורי.

היום רק התחיל, מה שאומר שהתעוררתי רק לפני שעה בערך. אכלתי כבר ארוחת בוקר באולם הגדול, והגעתי לחדר של בינס.

"תשמע, לא נגעתי בזה כבר שנים, אבל יש קופה של כסף קטן באחת המגירות שלי.. שם בפינה. לא, לא זאת. כן, השמאלית. יופי, תביא את זה לכאן".

פתחתי את הקופסא.

כסף קטן?

הייתה שם ערימה של מטבעות מזהב, כסף ונחושת ששקלה לפחות קילו וחצי.

בינס חייך.

"אני, כמובן, לא יכול לגעת בזה, ולכן אני מוריש זאת לך".

בהיתי בו.

"תודה תספיק" הוא אמר.

"תודה! כאילו, ממש תודה! המון תודה!" גמגמתי בניסיון להחזיר לעצמי קצת כבוד עצמי. וגם להודות לו, כמובן.

"זה לא הרבה. סך הכל יש כאן מאה ושישים אוניות, שלוש מאות חרמשים, ושבעים גוזים. אני אסביר לך אחר כך את הכמויות, אבל בעיקרון זה לא משנה. אתה בטח מבין לבד מה היקר מביניהם" הוא אמר.

הרמתי מטבע זהב בגודל צלוחית עוגיות, בפה פעור.

"בדיוק" הוא חייך בסרקזם.

בלעתי רוק ובדקתי את שאר המטבעות, שהיו (תודה לאל) קטנים יותר.

"זה אמור להספיק לך לקנות גם מטאטא טוב.. קלינסוויפ שתים-עשרה יספיק לך. הוא טוב למסעות ארוכים.

אה, ואתה רואה את השרביט ההוא שם? כן, גם בו לא השתמשתי הרבה זמן...
קח אותו, באופן זמני, כדי שנוכל לצאת מכאן להגיע ללונדון.
ועכשיו" הוא כחכח בגרונו השקוף, "בוא נצא לדרך!".

חייכתי. בינס יצא דרך הדלת. אני מתכוון, ממש דרך הדלת.

אני יצאתי בדרכי הרגילה, ורצתי כדי לעמוד בקצב שלו.
יחסית לזקן, הוא עף ממש מהר.

"איך נגיע ללונדון?" שאלתי.

הוא הביט בי בשעשוע.

"אתה מסוגל לעשות כל קסם, נכון?"

"נראה לי שכן" אמרתי בחוסר ביטחון.

"יופי. ואתה גם בוגר מספיק. אני אלמד אותך להתעתק, ואתה תיקח אותי איתך. אני כבר לא מסוגל לכך".

"להתע-מה?"

"להתעתק. פעולה שדורשת ריכוז רב, ובסופה, אם הכל ילך כמו שצריך, תנחת בחתיכה אחת בלונדון" הוא אמר בזחיחות.

"בחתיכה אחת?" השתנקתי.

בינס הוביל אותי לשערי בית הספר, ועבר דרך השער. ואני שוב נותרתי מאחור.

"אין איזה קסם שיגרום לי לרחף דרך דברים כמוך?" שאלתי. "זה יחסוך לנו הרבה זמן".

"יש אחד. קוראים לו אבדה קדברה".

"מגניב. מה הוא עושה בדיוק?"

"הורג אותך".

נשנקתי שוב.
 אולי זה לא כזה טוב לדעת לעשות כל קסם בלי להתאמץ. מספיק מילה אחת שאני אמלמל לא בסדר, ואני אמצא את עצמי כשחצי ממני בלונדון, והחצי השני... אוי, אאוץ'.

"טוב, אז איך אני עושה את זה?" שאלתי, אחרי שפתחתי את השער (בינס אמר לי מה להגיד, אבל שחכתי את זה רגע אחרי שיצאנו).

"תתמקד. תחשוב על.. לונדון. זאת המטרה שלך. תכוון את עצמך לשם. ותדמיין שאם תקפוץ באוויר, תגיע לשם... ותשתמש בשרביט שנתתי לך!"

הוא השתתק.

זה לא הולך להיות קל כמו שחשבתי.
עצמתי את העיניים.

לונדון.. לונדון... מבטא בריטי... ביג בן.. גלגל ענק...
והופה!
קפצתי באוויר, נפנפתי בשרביט.
הייתה תחושה של מחנק והיה לי ממש קר...

ונחתי שוב על המדרכה.
פקחתי עיניים.

"וואו" אמרתי.

"כן, לונדון ממש יפה בתקופה הזאת בשנה" אמר לי בינס. נבהלתי. שחכתי בכלל שאני אמור לקחת אותו איתי.

"אחזתי ביד שלך לפני שהתעתקת" הסביר.

אה. זה מסביר את התחושה הקרה.

"טוב, אז איפה אנחנו?"

"אנחנו.. ליד הרכבת התחתית. בוא, יש לנו הרבה ללכת".

כן, בטח. מדבר מר אני-יכול-לעוף-ואתה-לא.

מסתבר שרק אני יכול לראות את בינס. ורק בינס יכול להבין את השפה שלי. שאר האנשים פשוט בהו בי, בגלל שדיברתי לעצמי, ועוד בשפה שאף אחד לא מבין.

"הגענו" הוא אמר, אחרי משהו כמו שעה וחצי. אני הפכתי לגוש מזיע של עצבים.

"לאן?"

"לפונדק הקלחת הרותחת".

"סליחה?"

"השער אל סמטת דיאגון נמצא מאחורי החנות" הוא אמר.

"אה".

נכנסנו פנימה. היה מחניק, אבל גם חמים.

שחכתי לציין שלונדון די קרירה בתקופה הזאת בשנה?

בכל אופן, אנשים סוף סוף ראו את בינס, והבינו את מה שאני אומר.

מוזר.

את האמת, הם ממש נדהמו לראות אותו. ובינס פשוט לא אמר כלום, הוא רק חלף על פני פיותיהם הפעורים בהשתאות, אל אחורי הפונדק.

"סליחה, אנחנו בשליחות חשובה" אמרתי לכל מי שהביט בי ולא ברוח הרפאים.

"אני מבין שאתה לא יוצא הרבה" אמרתי כשכבר היינו בחוץ.

בינס חייך בסדיקות. טוב, הוא היה די סדוק.

"לא יצאתי מהטירה כבר קרוב לחמישים שנה" אמר.

"עכשיו, איפה זה.. שחכתי קצת. אני איש זקן, אתה יודע..."

"לא מבחינים בכלל" אמרתי בחצי חיוך.

"הנוער של היום" הוא מלמל.

הוא מישש את קיר הלבנים בידיו, כאילו הוא לא מצליח לעבור. ואז פתאום היד שלו נבלעה בתוך הקיר.

"הנה זה. קח את השרביט ותכה על האבן הזאת כאן.. בעדינות! אתה תשבור את השרביט!"

ניסיתי להגיד משהו שנון, אבל הייתי עסוק בלבהות בחור שנוצר באמצע גדר הלבנים. כן, חור. והוא המשיך להתרחב. ולהתרחב. עד שנוצר פתח שהיה מספיק להעביר בו את ארון הבגדים של אמא שלי. ותאמינו לי כשאני אומר שזה ארון גדול.

"ברוך הבא לסמטת דיאגון" בירך אותנו איש נמוך קומה מכוסה בגלימה מרופטת בצבע חום-ירוק.

"קצת גוזים לאיש עני?"

בינס חלף על פניו, אבל אני הבטתי בו.

יש הומלסים קוסמים?

רציתי להביא לו קצת כסף, אבל זה לא הכסף שלי. לא ממש.

בינס הביט בי במורת רוח.

"אולי כשאני אצא" מלמלתי אל ההומלס המאוכזב.

התקדמתי אל בינס.

"לא ידעתי שאפשר להיות עני כשאתה קוסם" אמרתי.

"לא כולם מוצלחים בקסמים. ואם תשכפל כסף, יעלו עליך. העובדים בבנקים שלנו הם מאוד מוכשרים".

"ואתה לא יכול לבנות בית בעזרת קסמים?"

"אפשרי, אך קשה מאוד לביצוע. עדיף לקנות בית, ואז להוסיף עליו קומות או לשפץ אותו בעזרת קסמים".

הנהנתי. יש לי עוד הרבה ללמוד.

"תגיד, מה עם המיון שלי?"

בינס חייך.
"אני זוכר את המיון שלי. התרגשתי נורא ובסוף נבחרתי  לבית רייבנקלו.  אהבתי את הבית שלי וחברי היו חכמים כמוני" אמר.

וצנועים,  חשבתי.

"סוף סוף היו אנשים שיכולתי לדבר איתם על דברים, והם הבינו מה אני אומר. בבית הספר הקודם שלי אנשים פשוט חשבו שאני מוזר כי אמרתי דברים שהם לא יכלו להבין".

"מצטער, לא מכיר את ההרגשה".

בינס הנהן. "לא ציפיתי שתבין".

"בכל מקרה, מתי תמיינו אותי?"

"מחר כנראה. כשכבר יהיה בידך שרביט, וכשתלמד ממני עוד כמה דברים על עולם הקוסמים".

"אוקי".

"הגענו. אולינבנדרס". הוא לא הוסיף יותר, ונכנס דרך הקיר לתוך החנות.

אני נכנסתי (כמה מפתיע) דרך הדלת, שהשמיעה קול דנדון קל.

מולנו עמד בחור צעיר, עם עיניים בולטות וכסופות ושיער חלק וזהוב.

בינס נראה מופתע.

"אני זוכר אותך זקן יותר" הוא אמר לצעיר.

הבלונדיני חייך.

"אתה בטח מתכוון לדוד שלי. הוא נפטר לפני שנה, ומאז אני אחראי על החנות".

"למעשה התכוונתי למי שמכר פה לפני שבעים שנה".

בלונדי נראה המום, ואז קלט שמי שעומד מולו (בעצם מרחף) הוא רוח רפאים.

הוא צחק. "אתה בטח מתכוון לסבא-רבא שלי".

"כנראה".

רק אז הוא שם לב אלי.

"אנדרוס אוליבנדר" הוא אמר והושיט את ידו ללחיצה. "יצרני שרביטים מהמאה השתים עשרה".

מר אוליבנדר הניף את שרביטו, ומד מטר מאובק מדד אותי, את כף היד שלי וכל חלק אחר חשוף בגופי. כן, כולל האף.

"לא קנית את השרביט הקודם אצלנו, נכון?"

"לא" בינס ענה במקומי.

"למעשה, אני חושב שכל שרביט יתאים לי" אמרתי. לא רציתי להכביד על הבחור.

"זה לא יכול להיות. הרי השרביט בוחר את הקוסם".

"רוצה לנסות אותי?" שאלתי.

הוא הביט בי כמה שניות.

"תעמוד כאן, באמצע החנות, ותצביע על קופסא כלשהי" הוא ביקש.

עשיתי כדבריו. בחרתי בקופסא שהייתה בולטת במדף גובה מעלי.

אוליבנדר עלה על סולם והביא את הקופסא.

"ערבה ונים לב של דרקון" אמר, "קפיצי וגמיש".

נים לב של דרקון? איכס.

ניסיתי אותו. ניצוצות אדומים נפלטו מהשרביט. אוליבנדר היה בהלם.

"תנסה את זה. אלון, ושערה מזנב חד קרן. קשיח".

ניסיתי גם אותו. הפעם יצאו ניצוצות זהובים.

"מעולם לא ראיתי דבר כזה. ואני בטוח שגם דודי לפני, ואביו לפניו, לא ראו דבר כזה".

"אני בטוח" אמר בינס.

"כי הפעם האחרונה שמישהו כמו הילד הזה התגלה הייתה לפני כמעט ארבע מאות שנה".

אוליבנדר הנפעם החליט להפוך אותי למתקן שעשועים, וניסה עלי כמעט עשרים שרביטים.

"זה מספיק" אמר בינס, כשכמעט שרפתי מדף אחד מלא שרביטים.

"מה הכי זול?" שאלתי.

"אל תהיה טיפש ילד. אמרתי לך שהכסף הולך אליך".

הסמקתי.
"אני אקח את.." היססתי. ואז ראיתי שרביט בחלון הראווה.

"אני רוצה לנסות אותו" אמרתי, והצבעתי על הכרית המאובקת.

"אתה בטוח? הוא שוכב כאן יובלות".

"אולי בגלל זה" אמרתי בחיוך.

אוליבנדר לא התווכח, והוציא את השרביט המאובק ממשכבו.

אחזתי בשרביט. שחור וחלק, עץ שנשחק מרוב יושן.

הרמתי אותו באוויר.

"הובנה" אמר אוליבנדר בקול שקט.

"מה יש בפנים?" שאלתי.

"אבקה מדם דרקון מיובש, אם אני זוכר נכון".

"נהדר" אמרתי, והנפתי אותו.

להבות שחורות-סגולות פרצו מהשרביט, אך הפעם כיוונתי אותן על החלון. הוא השחיר, אך לא התנפץ.

"זה יספיק" אמרתי.
"כמה אתה רוצה עליו?"

"עשר אוניות" הוא אמר.

שילמתי בלי להתווכח. הוא הביט בשרביט בעניין.

"אני אצטרך לשים שרביט חדש בחלון הראווה" הוא אמר.

"תשים את האלון. במילא קשה מדי להחזיק בו" המלצתי.
יצאנו מהחנות, ואני חייכתי אל בינס, שהפך כמעט בלתי-ניתן לראייה באור היום.

"אז לאן עכשיו?"

הפרק הקודם		הפרק הבא