עיניים

חודש.

חודש שלם עבר מאז שראיתי אור שמש,נשמתי אוויר צח או סתם עשיתי מה שהתחשק לי.חודש ויומיים מאז שעזבתי את הבית.

אבל מה שהכי הטריד היה חוסר האונים,התלות המוחלטת בנזירים וגם מחשבותי שהלכו וקהו,הראש שנהיה מעורפל וישנוני יותר,כנראה בגלל המשקה שהכריחו אותי לשתות.

עשיתי כל מה שאמרו לי-קצצתי עשבים,ערבבתי אותם,הוספתי איברים פנימיים של חיות (או לפחות קיוויתי שהם של חיות) הבערתי אש וצפיתי בשיקויים הולכים ומתכהים,מקבלים גוון אפל בתוך קדירות עצומות ושחורות.

כששאלתי פעם את האח סימון למה מיועדים השיקויים האלו הוא ענה:

"זה לא עניינך.עשי מה שאומרים לך ודי."

לא העזתי לשאול שוב.במקום זה החלטתי להוציא קצת עצבים על דייגו.

הוא היה בחדר כשחזרתי,ידיי אדומות וצורבות מברירת סרפדים.

"נמאס לי." הפטרתי בקול וצנחתי על המיטה.

הוא לא הגיב.

משום מה זה הכעיס אותי עוד יותר.

"די!עד מתי אתם מתכוונים להחזיק אותי כאן?!תענה לי!אם לפחות הייתי יודעת בשביל מה אני עובדת כל כך קשה אבל לא!אתם פשוט נהנים להתעלל באנשים,נכון?לגרום להם לעשות דברים חסרי תועלת במשך ימים ולראות אותם נובלים כמו..."

הנאום הכעוס שלי נקטע בפתאומיות כשהנרות התלויים על התקרה התחילו לרעוד,כמו גם הקיר והרצפה.

הפניתי מבט מבוהל אל דייגו.

הוא נעמד,ידיו הרועדות קפוצות לאגרופים ופניו אדומות.כשדיבר היה זה מתוך זעם עמוק.

"את חושבת שאת מסכנה?!שאת עובדת קשה?!אין לך...אין לך מושג בכלל...אין לך סיכוי להבין מה זה לעבוד באמת,לסבול באמת..אלא אם כן.." פניו הפכו מהורהרות "תבואי איתי.כן.אני אראה לך מה אני עושה בשביל לשרת את האדון."

"אני לא מבינה...לא כל הנזירים משרתים אותו באותה דרך?"

"אני עדיין מתלמד.יש סדרה של מבחנים שצריך לעבור לפני שמקבלים תואר נזירות.העבודה שלי היא חלק מהם."

***

התחנה הראשונה שלנו הייתה המטבח-דייגו לקח משם משהו שנראה כמו נתח בקר ששהה חודשים בשמש ואז הושרה בחומצה.

"למה זה מיועד?" קראתי בגועל

"חכי ותראי.אנחנו צריכים לרדת עכשיו למרתפים."

"אוי לא..." מלמלתי.לרדת אל מעמקי האדמה בגרמי מדרגות מחניקים כשלפני נתח בשר מרקיב נשמע כמו עינוי.לא ידעתי שהגרוע מכל עוד לפנינו-או לפחות לפני דייגו.

כשהגענו למטה,הריח הרע התגבר פי שניים אם זה אפשרי בכלל.הפעם הוא היה עמוק יותר ובא ממקור שונה.

דייגו הסתובב אליי והתחיל לירות פקודות:"תישארי כאן.אל תזוזי בשום פנים ואופן.אם את שומעת קולות חריקה בכיוונך רוצי למדרגות ואל תסתובבי.אה,הכי חשוב:אל תשמיעי קול.הם לא אוהבים זרים."

"מי זה הם?"

את התשובה קיבלתי כשהוא פתח את דלת ברזל עבה ונעמד בפתחו של המקום המחריד ביותר שראיתי בחיי:אולם גדול,חשוך ומחניק שרצפתו מכוסה טחב ולכלוך ובקצהו,כבולים לקיר בשלשלאות ואזיקים היו שני סיוטי לילה שקמו לתחייה.

כל דבר בהם היה מעוות:קימורי גופם היו משונים,מעין אדם-חיה,עורם מכוסה פצעים מוגלתיים,עיניהם היו חריצים אדומים ופיהם קנה צר מלא שיניים מרקיבות.

יותר מזה לא העזתי להסתכל.גם ככה הריח גרם לי להקיא.

"הסתכלי.אחרי זה נראה אם תמשיכי להתלונן." אמר דייגו בשקט ופשט את חולצתו.הוא נטל דלי עץ שעמד בפינת החדר והלך היישר לעבר היצורים,מנופף בנתח הבשר שבידו.

הם הגיבו מיידית לנוכחותו,מייללים ונושפים ומנסים להגיע אליו.הוא השליך לעברם את הבשר וניסה לומר מילים מרגיעות אבל זה לא עזר-הם משכו בשלשלאות כל כך חזק שהקירות הזדעזעו ואבק נפל מהתקרה.

"לא,אל תהיה כזה טיפש.." קראתי בלבי כשהבנתי מה דייגו עומד לעשות.

מסתבר שגם היצורים הבינו כי הם התחילו להתיז עליו חומצה מפיהם וניסו לשרוט ולפצוע את עורו החשוף.

הוא התקדם לעבר אחד היצורים,כיוון את הדלי לפיטמה שבלטה מבטנו ולחץ עליה בכל הכוח.היצור צרח והשתולל אבל דייגו הצליח לאסוף מחלבו כמה טיפות לפני שעבר ליצור השני וחלב גם אותו.

כשחזר לכיווני עם דלי מלא למחצה,מכוסה שריטות וחומצה מסריחה,פניו הביעו הקלה.

"זאת העבודה שלך?!" שאלתי מזועזעת

"כן.כל יום שלוש פעמים-זריחה,שקיעה ובחצות הלילה."

"אוי זה נורא!מה עושים עם זה?" שאלתי והצבעתי על החלב שבדלי.

"זה מזונו של המשעבד.הוא ניזון רק מחלבם של המלדטו*-אותה אישה שאהב ובעלה."

"אתה מתכוון שהיצורים  האלה היו פעם..."

"בני אנוש.כן.האגדה המספרת שהוא הרג אותם כשחזר לכפר אינה נכונה:זעמו כשגילה שאהובתו נישאה היה רב כל כך שמוות לא היה  מספיק מבחינתו.קללה ניצחית,לעומת זאת,נראתה כמו עונש הולם.הוא ערך טקס עתיק שלמד ממורי האומניות האפילות והפך אותם ליצורים שהם היום,מכריח אותם להזין אותו מחלבם."

"והילדים..?"

"הוא אכל מבשרם."

בשלב זה כבר לא הצלחתי להתאפק יותר והקאתי את נשמתי על רצפת המרתף.

"זה יספיק להיום.עלינו לחזור."

אחרי ששנינו התרחצנו במהירות בחדר הלכנו למטבח שם חיכה לי האח סימון.דייגו הלך למסור את החלב לטבח.

"הוא כל כך מסכן!" אמרתי לאח סימון "אני לא מבינה איך הוא שורד את זה-ועוד 3 פעמים ביום.."

"אה,אבל היום מצפה לו מבחן נוסף."

"עוד משהו?!איזה מבחן?"

"המבחן שיקבע את הפיכתו הרשמית לנזיר.הגורלי והקשה מכולם.רק נזירים מעטים הצליחו לעבור אותו בפעם הראשונה.אני חושב שדייגו לא יהיה שונה בהרבה..."

*מלדטו-מקוללים באיטלקית

כן, הוא יצא הזוי ומוזר אבל..תגובות בבקשה!

הפרק הקודם		הפרק הבא