אהבה נסתרת

"היאם, את יודעת על מסיבת הבריכה שאורגנה למחרתיים?" שאלה אמא של היאם פתאום.
"לא... מה? מסיבת בריכה?" קראה היאם, לא מבינה למה היא מתכוונת.
"מסיבת בריכה," היא חזרה. "כל שכבת הבוגרים הטריים נאספת בבריכה אחת למסיבת פרידה קטנה, כי לא בטוחים שהצליחו להיפרד כמו שצריך עם כל הלחץ בהוגוורטס."
"אויאלוהיםאוילוהיםאויאלוהים." זה מה שיצא להיאם מהפה.
האם הרימה גבה.
"סליחה," התעשתה היאם. "איך יכול להיות שאני לא ידעתי מזה?"
"מצאתי את המכתב פתוח לעל השולחן במטבח. חשבתי שקראת אותו-" התגוננה האם.
"אז מישהו קרא אותו לפניי?" התפרצה היאם לדבריה.
האם משכה בכתפיה.
"ותני לי לנחש- גם שלחת מכתב שמאשר את הגעתי?" היאם בקושי שלטה בזעם שזרם בתוכה.
אמא שלה הנהנה.
"אוילא.אוילא.אוילא." זה מה שיצא להיאם מהפה הפעם.
"מה אמרת?"
"כלום..." מלמלה היאם.
"טוב. אז אני רק אספר לך איפה האירוע מתקיים..."

פה זה התחיל.
היא התחייבה ללכת למסיבה של השכבה.
מצד שני, היא הייתה מתבוננת בפניו של נבו ובברכתו רוב הזמן לפני השינה, כך שבין כה וכו היא הייתה הולכת.
רק בשביל לראות את נבו. לא בשביל אף סיבה אחרת.

היא בררה מי מחברותיה יהיו שם.
מסתבר שהן יהיו רק ארבע.
ינור, האיל נאיל והיאם.
זהו.
האחרות לא יכלו לבוא. היאם קיוותה שיהיה לה כיף.
למחרת היום, בערב, היאם בדקה שבגד הים שלה נמצא, ואירגנה מגבת ואביזרי רחצה בתיק קטן, מתבוננת בבגד הים שלה כמה שניות לפני שהכניסה אותו לתיקה.
אז כן, היה לה בגד ים, כזה שהיא הרשתה לעצמה לבוא איתו לאירועים כיתתיים.
אז לא, הוא לא היה ביקיני חושפני, כמו שיש למקובלות. והוא גם לא היה ביקיני. הוא היה... בגד ים שלם. היאם ידעה שהיא לא מוכנה ללבוש ביקיני.
זאת לא הייתה היא.
ולמעשה, הבגד ים הזה היה בגד הים היחיד שלה; שלא כמו כמה בנות שהיא הכירה, שיש להן מלתחה גדולה, כלומר בתום בגדי הים יש להן שתיים שלוש אופציות לבחירה.
אבל היא שמחה, כי היא הרגישה טוב עם בגד הים הזה, עד כמה שאפשר להרגיש טוב עם בגד ים.
היא גם שמחה שהבגד ים נראה נורמלי, כך שאולי יבינו שהיא לא עד כדי כך חננה.
ואז היא נענעה את ראשה בהכחשה וטמנה את בגד הים בסלידה בתיק,  כאילו הוא האחראי לתהיותיה.
היא לא חשבה את זה הרגע.
ממתי חשוב לה מראה חיצוני?!
מאז שנבו הגיע, ענה לה קול שקט בתוכה. מאז שהתאהבת.
היא נאנחה, מניחה את התיק על השידה ונכנסה למיטתה, נרדמת לאחר תהיות רבות בנושא נבו. הוא ישים אליה לב למחרת? היא לא ידעה. אבל היא קיוותה שהוא יתייחס אליה.
לפחות תגיד שלום,   היא התחננה אליו בראשה.  לפחות תגידו משהו.
להגיד מה?
היא חייכה לעצמה, על כך שקיבלה תשובה.
למרות שידעה שהיא מדמיינת את השיחה, היא הרגישה הרבה יותר טוב לאחר מכן.
לו רק הייתה חושבת על זה בזמן תקופת לימודיה בהוגוורטס, זה היה פותר הרבה בעיות.
היא קמה למחרת, ליבה טוב עליה.
אבל העניינים כבר הספיקו להפוך לאגדה שנטווית בראשה, עד שהיא התחילה כבר להאמין בה. היא הייתה צריכה פחות לצפות לדברים שלא יקרו.

האיל חיכתה לה מתחת לביתה והן הלכו לבריכה יחד, מפטפטות, חיוכים פרושים על פניהן.
היאם הייתה שרויה במצב רוח מרומם.
היא הולכת לראות את נבו!
היא הייתה כל כך נרגשת, אך עדיין פינה בתוכה דבקה בספק.
מה עם כל המקובלים? היא יכלה רק לקוות שהם לא יעשו ממנה צחוק, כי זאת מסיבת פרידה.
היא כבר חוותה על בשרה הרבה מהקנטורים של המקובלים, כי היא הייתה דמות שולית ולא חזקה, שקל היה לנסות עליה דברים.
לא שהיא ייחסה להם אי פעם חשיבות. פשוט... היא לא רצתה ככה להיפרד מהשכבה.
ואז מחשבה אחרת קדחה במוחה.
זה בגלל נבו. את לא רוצה שהוא יראה אותך ככה. הקול השקט והמייסר, שהציג את האמת ללא סיפורים ומסיכות, הקול שהפיל משקולות על ליבה ותן להן כמה זמן להכביד עליו לפני שדחף אותן וגרם להן להחליק מטה אל תוך הריק שבבטנה, שנוצר גם כן לנוכח הדברים.
למה היא לא יכלה להיות מעשית כמו שיכלה להיות מילולית, כמון שהיא מסבירה את מצבה בכזה אוצר מילים רחב.
למה אין לה אוצר מעשים רחב?

כשהן הגיעו לבריכה, היאם ישר הבחינה במקובלות, שנופפו אליהן וקיבלו את פניהן בטון מתנשא.
היאם התעלמה.
אבל אז הכתה בה השאלה: מה אם נבו לא יגיע?
היא הגיעה בשמחה רק כדי לראות אותו. רק שלא יקרה והוא לא יגיע... רק שלא יקרה והוא לא יגיע...
הוא נכנס.
יחד עם כמה מהחברים שלו, הוא נכנס ומיהר לכיוון הכיסאות, להניח את התיק ולתפוס כיסא.
הוא לא אמר דבר להיאם כשחלף על פניה.
משהו בליבה נחמץ.
אך לא ראו זאת על פניה.
לא עכשיו, בגלל איזו מסיבת בריכה אחת, יגלו את מה שהסתירה זה זמן רב.
אבל היא לא יכלה שלא לבקש מהאיל להיכנס למים ולא לחכות לנאיל ולינור.
החלטה, שללא קשר התבררה כנכונה, כי הן הגיעו מאוחר יותר.
נבו התעלם ממנה כל המסיבה.
חלף על פניה הרבה, אבל לא יותר מזה.
היא הרגישה פספוס ענק, כאילו זאת אשמתה שהוא התנהג ככה.
אבל היה כיף, בסך הכל.
הארבע ערכו מלחמת מים, שכללה השפרצות רבות, צלילות, התחמקויות, ולחשי מגן בעזרת שרביטי גומי עמידים למים, שנועדו ללחשים כאלו.
הצטרף אליהן נתנוי, ילד נחמד שנראה שגם לא התייחסו אליו, ושהן היו משוחחות איתו הרבה בזמן הלימודים בהוגוורטס.
היה כיף, מאוד כיף.
האוכל שהגישו היה טעים, והיאם הגיעה לביתה שבעה ומחויכת.
אבל היא לא הייתה לגמרי מרוצה מהאירוע.
נבו. נבו, נבו, נבו. עד כמה היא יכולה לחשוב רק עליו?
דיי עם הקול הזה. תצא מהגוף שלי כבר.
אבל היא ידעה שהקול הזה צודק.
היא צריכה להמשיך קדימה.
היא בטוח תמצא את האחד שלה, מתישהו, לא?
אז מספיק להתרכז בנבו.
היא נשכבה במיטתה, מנסה לחשוב על כל דבר אחר חוץ מנבו.
על הלימודים שנקבעו לה לשנים הבאות, על התארים שהיא תצבור, ולאחר מכן על המבחנים לתפקיד שתבחר.
היא החליטה לתהות על השאלה החשובה: באיזה תפקיד תבחר לעסוק? איזה תפקיד יפרנס אותה יותר?
היא נרדמה, כשדברים אלו טורדים את מנוחתה וגורמים לה להשקיע מאמץ וריכוז.
אך לפתע עלתה מחשבה בראשה.
נבו היה אחד מהמצטיינים בשכבה, שבשיעורים המשותפים עם הפאלפאף תמיד קיבל מחמאות מהמורים, אך כנראה שטוב ליבו גבר על החוכמה וגרם לו להתמיין להפאלפאף.
יכול להיות... יכול להיות שנבו והיא ימשיכו ללמוד יחד?
הרבה מהשכבה הולכים ללמוד במקום שהיאם ממשיכה ללמוד בו.
יכול להיות שגם נבו ילמד שם?
ואז הם ימשיכו ביחד בתחום הלימודים, כך שהוא לא יאבד לה לגמרי. היא תוכל להמשיך ולבהות בו בשיעורים.
ואולי הם יהיו באותה הכיתה, ואז היא תראה אותו יותר.
אולי הוא אפילו ישים לב אליה!
היא שאלה את חברותיה בעקיפין, אך אף אחת מהן לא ידעה.
היא המשיכה להתפלל ולקוות כל החופש, אך לא כמו לפני מסיבת הבריכה.  כי היא לא רצתה להתאכזב שוב.
אבל היא החליטה.
היא צריכה להמשיך בחיים, ולשכוח מאותו נער שמצא חן בעיניה כל כך.
אבל היא לא ידעה כמה שזה קשה.
אבל היא התגברה, לאט ובביטחון. עד שלבסוף התחילה לחשוב עליו פחות ופחות.
אבל היא לא שכחה.
 

הפרק הקודם		הפרק הבא