השתקפות

האייל הכסוף

האביב הביא איתו חודשים מלאים משתים, מסעות צייד, טורנירים ואצילים שנהרו אל הטירה עם הפמליות שלהם מכל רחבי הממלכה. 

כבר כשהימים החלו להתארך וניצני הפרחים הראשונים הנצו רון זכה לכבוד המפוקפק שבפגישת אותם אצילים בבוקר בו הם הגיעו אל הטירה. רבים מאותם אורחים היו בעלי פנים מוכרות לרעה; הדוכסית אמברידג', לבושה שמלה נפוחה ועוטה חיוך מתקתק, הבישופ פאדג', עטוי גלימה בצבע ירוק לימוני עם כובע גבוה תואם מעוטר בצלב, הברון קראוץ', נפול פנים וקודר, הרוזן בגמן, מלווה חצי תריסר נושאי כלים שנשאו מגוון חליפות שיריון מפוארות ששימשו אותו בתחרויות, סר ויקטור (קרום) שהגיע ממעבר לים, לורד וליידי דיגורי, הוריו של סר סדריק, ומשפחת סוחרים עמידה שכללה איש שמן עם שפם שעטה טבעות רבות על אצבעותיו העבות, אישה רזה עם פני סוס ומבט מתנשא וגבר צעיר עצום מימדים עטוי שיריון מלא, שהיו לא אחרים מאשר משפחת דרסלי.

אם רון חשב שבשל היותו המשרת האישי של הנסיך עבודת הפרך שבאירוח אורחים רבים כל כך תפסח עליו, הוא טעה טעות מרה. הוא הועמד לשירותו של פיטגרו, שהיה עצבני ולחוץ במיוחד לנוכח האורחים הרבים שפקדו את הטירה, ובכל יום הוא נשלח לבצע שלל משימות מפרכות; שאיבת מים מהבאר בשביל האמבטיה של בגמן, נשיאת השמלות הכבדות של אמברידג' אל המכבסה, נשיאת מגשים עמוסים קינוחים אל חדרו של דאדלי דרסלי, ועוד. את כל זה הוא עשה בלי לקבל שמץ של התייחסות או תודה מאותם אורחים רמי מעלה.

הוא היה מסוגל לסבול את המשימות המשפילות אם רק היה יודע שבלילה הוא יזכה לחמוק מהטירה כדי לפגוש את הרמיוני לשיעור בקסם. אבל במהרה היה עליהם להסכים שהטירה עמוסה מכדי שיהיה אפשר לחמוק החוצה בלילה מבלי להתגלות.

בלילה הראשון להגעתם של האורחים רון והרמיוני היו אמורים להיפגש במקום הקבוע שלהם ביער. בזמן שעשה את דרכו לשם רון הבחין בהרמיוני פוסעת במסדרון בדרכה אל אותו המקום. הוא חייך לעצמו והתקרב לכיוונה בשקט, זומם להפתיע אותה, כשלפתע נשמע קול, "אהמ, אהמ."

רון חמק הצידה והסתתר מאחורי חליפת שריון. נראה שהוא הספיק לחמוק בזמן; הוא הציץ מבין החורים בקסדה וראה את אמברידג' מופיעה מתוך אחד החדרים הסמוכים.

"לאן את הולכת בשעה כזו, יקירתי?" היא שאלה את הרמיוני במתיקות מחליאה.

"אני רק מטיילת, הדוכסית," הרמיוני שיקרה בשוויון נפש.

"לא יאה שעלמה צעירה תלך לבד בלילה," אמברידג' קבעה ושילבה את זרועה השמנה בזרועה של הרמיוני, מובילה אותה משם. "תצטרפי אלי ואל הגברות האחרות לתה של אחרי ארוחת הערב..."

לאחר המאורע הזה הם קבעו שלא יסתכנו בלמידת קסמים עד שהאורחים יעזבו. רון ידע שזאת ההחלטה הנכונה, ובכל זאת התפתה לבטל אותה מספר פעמים כשהבחין כיצד הרמיוני קמלה ללא שיעורי הקסם שלהם, כשכל מה שנותר לה היו הספרים שלה ומפגשי הרקמה הארוכים והמשמימים בחברת גברות החצר האחרות. 

בכל ערב המשפחה המלכותית סעדה באולם הגדול עם האורחים. כנראה שמישהו היה אמור לספוג הנאה מהערבים האלה, אבל רון לא הצליח להבין מי זה אמור להיות, כי נראה שכל המעורבים באירוע סובלים ממנו. אנשי החצר הקבועים נאלצו לפנות את מקומותיהם באולם לכבוד האורחים ולשבת בקצוות המרוחקים של השולחנות, ואותם אורחים, שזכו למקומות הטובים ביותר וקיבלו שירות תמידי ומסור מכל המשרתים, לא ויתרו על אף הזדמנות להתלונן או להביע חוסר סיפוק מדבר כזה או אחר. 

גם המלך והמלכה כנראה לא נהנו מהאירועים האלה, אפילו שהיו מיומנים בלהסתיר זאת. בכל ערב אציל אחר ישב איתם בשולחן הכבוד, ורון שם לב שהמלך לא מהסס לעקוץ את אורחיו בהסוואה של צחוק ידידותי, ושהמלכה לא תמיד מצליחה להבליג על הערות גועליות שהשמיעו הגבירות האורחות. הארי, שלעיתים קרובות ויתר על המקום הקבוע שלו מימינו של אביו לטובתו של אורח זה או אחר, הביע שעמום גלוי מחברתם של האורחים הצעירים שהושבו לצידו. נראה ששני האורחים היחידים שהוא היה מסוגל לסבול את חברתם היו קרום ובן דודו דאדלי; קרום דיבר לעיתים רחוקות, ודאדלי היה עסוק בזלילה רוב הזמן.

עובדים מהמטבח גויסו על מנת להגיש את האוכל ולעמוד לשירותם של האורחים, וג'יני נבחרה לסייע בהגשה. היא ביצעה את עבודתה כשהיא עוטה סינר ומטפחת קשורה על ראשה. במהלך הערבים היא התנהגה כאילו היא לא מודעת לעובדה שהארי נוכח באולם, ושהוא לא מפסיק להסתכל עליה. 

מאז ששיעורי הרכיבה של רון הסתיימו לא נשארו להארי וג'יני תירוצים כדי להמשיך להיפגש, לכן הם לא נפגשו, רק המשיכו להביע עניין בלתי פוסק אחת בשנייה מבלי לדבר אף פעם. לעיתים קרובות רון היה מבחין בג'יני מרגלת אחרי הארי באימוני הבוקר שלו, בעודה מעמידה פנים שהיא עוסקת בשלל מטלות באזור החצר. הארי, שלא היה מודע לכך שהיא מרגלת אחריו בבקרים, היה בוהה בה במהלך הערבים והיה נוהג לפספס את הפה עם המזלג או לנסות ללגום מספל ריק. ההתנהגויות האלה הוציאו את רון מדעתו, ולפעמים הוא פשוט רצה לדחוף אותם זה אל זו ולהגיד להם שיתנשקו כבר ויגאלו את העולם מההתאהבות המחליאה שלהם.

הארי ואביו יצאו לצוד ביער מספר פעמים בשבוע בחברתם של האורחים. כפי שציפה, רון שנא את מסעות הצייד המפרכים והארוכים, מהם הוא חזר בערב עם רגליים תפוסות וגב כואב. 

המשלחת הייתה יוצאת אל היער עם שחר, ולא חוזרת עד שלא היה בידה חזיר בר או אייל להציג לראווה בעת חזרתה. הארוחות שהוגשו מבשר הציד היו טעימות מאוד, בזה רון הסכים להודות, אבל הוא לא הצליח להבין איזה הנאה מישהו יכול לספוג מהרכיבה הקשה ביער במשך כל היום והמרדף אחרי חיות בר תמימות.

במהלך מסע ציד אחד הארי ורון הופרדו משאר המשלחת במהלך מרדף אחר חזיר בר גדול במיוחד. ברגע שהבין שהם נשארו לבד הארי האט את סוסו להליכה, להקלתו הגדולה של ישבנו הדואב של רון, והם רכבו בשקט בעומק היער במשך זמן ארוך. רון חשב שהארי מקשיב כדי לנסות לשמוע את המשלחת, אך ככל שהם העמיקו יותר אל תוך היער הוא הבין שהוא לא מחפש את המשלחת אלא עוקב אחרי עקבות החזיר באדמה הלחה, ושהוא רוצה להיות זה שיצוד את החיה בכוחות עצמו. רון תהה האם הוא עושה את זה כי הוא חושב שזה ירשים את ג'יני, ומי מביניהם יצטרך לסחוב את גופת החזיר הכבדה כל הדרך בחזרה אל הטירה (כמובן שהתשובה הייתה רון).

בשלב מסוים הם העמיקו עמוק כל כך לתוך היער שהעצים והשיחים היו כל כך צפופים שהסוסים כבר לא הצליחו לעבור ביניהם. הם ירדו מגב הסוסים ושלחו אותם למצוא את דרכם חזרה הביתה. הם עצמם המשיכו ברגל, הארי נושא את הקשת שלו ואת אשפת החצים ורון סוחב את החנית שלו, חבל ארוך וכבד ואת הצידה והמים שלהם להמשך היום.

אם הוא לא היה סובל מהמשקל הכבד שעל גבו ומהמחשבות על המסע המפרך חזרה, רון היה יכול ליהנות מהטיול שלהם במעמקי היער. האוויר היה חמים ומתוק ושקט מבורך שרר בין העצים, הרחק מהרעש הבלתי פוסק של הטירה העמוסה אורחים. אפילו ציוצי ציפורים או זמזום חרקים לא נשמע. הם הלכו מבלי לדבר.

לפתע שיח קרוב רשרש בחדות. רון נבהל והארי כיוון את קשתו לעבר מקור הרעש, אך הוא לא שחרר את החץ; יצור מכונף דמוי סוס בעל עור שחור חלק יצא מבין העצים, בוחן אותם בעיניים חלביות. רון נבהל למראהו של הת׳סטרל לפני שנזכר בשמו של היצור. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה ת׳סטרל במציאות, וזה בעצם לא היה צריך להפתיע אותו שהוא מסוגל לראות אותם עכשיו, אחרי הזוועות שבקרב על הוגוורטס.

הארי הנמיך את הקשת. הת׳סטרל הסתכל בו לרגע והמשיך בדרכו בשלווה. הארי לא נראה מבולבל או מוטרד מהופעתו היצור.

"אתה יודע מה זה?" רון שאל אותו בקול שקט, מרגיש שאסור לו לחלל את השקט שביער.

"אני לא יודע בדיוק, אבל כבר ראיתי אותו כמה פעמים," הארי השיב בשקט, ממשיך בהליכה. "הוא נראה מפחיד אבל הוא לא מזיק. אל תספר לאף אחד שראית אותו, הם ירצו לבוא לצוד אותו."

רון הסכים בשתיקה, לא מספר להארי שלא כולם יכולים לראות ת'סטרלים, ושסביר להניח שהוא ראה כמה ת׳סטרלים שונים מאותה הלהקה. הוא תהה בינו לבין עצמו כמה זמן הארי כבר מסוגל לראות ת׳סטרלים, ולמה. הוא לא היה בטוח בזה, אבל הוא הניח שמוגלגים לא יכולים לראות אותם בכל מקרה.

הם העמיקו עוד ועוד לתוך היער, עד שהעלווה חסמה כמעט את כל אור השמש והם מצאו את עצמם בעולם חשוך וקריר. הם עצרו לשתות מפלג קטן שזרם כמו סרט של כסף באפלה. רון התכוון לבקש מהארי לעשות הפסקה או לחזור, אבל מחזה שנגלה אליו בין העצים השתיק אותו לחלוטין.

אייל עצום בגודלו הופיע מהעבר השני של הפלג. הוא היה גדול בהרבה מכל אייל שהם ראו עד כה במהלך הציד, עם קרניים אדירות כמו כתר עצום שהגיע עד ענפי העצים. הייתה לו פרווה כסופה יוצאת דופן ועיניים שחורות גדולות ונבונות, כמעט אנושיות. הוא נע בין העצים והשיחים מבלי להשמיע אף צליל, כאילו הוא לא היה מוחשי. 

לאחר ההלם הראשוני רון חשב שהוא מבין איך זה ייתכן. ערפל כסוף התפתל ברכות סביב פרסותיו של האייל, ומראהו מילא את ליבו של רון בתקווה גדולה ושלווה. אולי זו לא הייתה חיית בר, אלא פטרונוס? אם כן, מי זימן אותו, ולמה? ולמה הוא נראה כל כך מציאותי, הרבה יותר אמיתי מכל פטרונוס שרון ראה בחייו?

לאחר כמה רגעים של בהייה במחזה המופלא רון הבין שגם הארי רואה אותו. הוא הזדעזע כשהוא גילה שהוא מכוון אל האייל חץ מהקשת שלו.

"לא!" הוא צעק ודחף את הארי הצידה, בדיוק ברגע בו הוא שחרר את החץ. 

החץ התעופף בשריקה ונתקע בגזע עץ. האייל נבהל וברח לתוך החשכה מבלי להשמיע קול.

"למה עשית את זה?!" הארי צעק על רון, דוחף אותו מעליו. "הייתי יכול להפיל אותו עם חץ אחד!"

"זה לא היה אייל רגיל," רון ניסה להצדיק את עצמו, למרות שבעצמו לא ידע למה כל כך הפריע לו שהארי ינסה לירות באייל הזה. הרי אם הוא באמת היה פטרונוס החץ פשוט היה עובר דרכו.

"ממתי אתה מומחה בחיות בר?" הארי זעם עליו, "זה היה יכול להיות הציד הכי גדול של העונה, ואתה הרסת את זה."

הארי התעקש שהם ימשיכו להעמיק לתוך היער כדי למצוא את האייל המופלא שוב, אבל הם לא נתקלו בו שוב במשך כל היום. לבסוף הערב התקרב והארי נאלץ לוותר על הפרס שלו ולחזור לטירה בידיים ריקות.

הם יצאו מהיער בשעת הדמדומים וראו אורות של לפידים רבים לפניהם. הם הצטרפו שוב אל המשלחת, שהייתה במצב רוח מרומם במיוחד, קולות השיחה והצחוק שלהם צורמים ביחס לדממה העמוקה של היער. כמה משרתים נשאו ביניהם את אותו חזיר בר גדול שהם ראו בצהריים, בזמן שדין ושיימוס נשאו את נוויל הסמוק על כתפיהם; הוא היה האחד שצד את החזיר לבסוף בזריקה יוצאת דופן של החנית שלו.

כשכמה מחברי המשלחת התעניינו איפה הארי היה כל היום הוא אמר שהוא חיפש ציד במעמקי היער אבל לא מצא שום דבר. רון היה מעט מופתע שהוא בחר לא לספר לאף אחד על האייל הכסוף. האם הוא הרגיש מבויש שלא הצליח לצוד אותו, או שהוא לא רצה לגזול מהתהילה של נוויל? או שאולי, כמו רון, הוא התחיל להבין שזה לא היה אייל רגיל?

סעודה עשירה חיכתה למשלחת באולם הגדול וחזיר הבר נלקח מייד אל המטבח על מנת לעבור צלייה ולהיות מוגש לאורחים. רון מצא מקום ישיבה ליד צ'ארלי בזמן שהארי הלך לשבת עם במקום הקבוע שלו עם הוריו ולגם שיכר בצימאון גדול. שאר חברי המשלחת הצעירים התיישבו באותו השולחן והאזינו בזמן שדין ושיימוס גוללו את מעללי הגבורה של נוויל מול חזיר הבר, בעוד זה ממשיך להאדים תחת תשומת הלב.

לאחר כשעה בשר הצייד הוגש. רון הרעב בקושי הספיק לקחת נגיסה אחת מהבשר כשצ'ארלי נעץ מרפק בצלעותיו וסימן לו להסתכל לעבר השולחן הראשי. הארי והמלכה הסתכלו היישר בו, והמלכה סימנה לרון להתקרב בתנועה חיננית בידה הלבנה. 

"באיזה צרות הסתבכת עכשיו?" צ'ארלי הקניט אותו.

"שתוק ותשמור לי על הצלחת," רון השיב וניגב את פיו במפת השולחן לפני שקם וניגש אל שולחן הכבוד, מנסה להסתיר את הלחץ שלו.

נראה שהערב המלך סובל מנוכחותו של פאדג'. הארי פינה לו את המקום מימינו של המלך וישב ליד אימו במקום, והרמיוני זכתה לכבוד המפוקפק לשבת מצידו השני של פאדג'. כשרון נעצר מול השולחן וקד כל החמישה הסתכלו עליו. הוא הרגיש נבוך במיוחד תחת מבטה של המלכה; הוא לא דיבר איתה עד כה, ומלבד העובדה שהייתה אישה יפה ואצילית, היו לה עיניים ירוקות, חכמות וחודרות, שגרמו לו להרגיש שהיא יודעת בדיוק מה הוא חושב בכל רגע נתון.

"בני סיפר לי על האייל שראיתם ביער היום," היא אמרה לרון, "הוא גם סיפר שאתה מנעת ממנו לצוד אותו."

"אני מצטער," רון התרפס מייד, מרגיש את אוזניו מתחממות, "אני לא יודע מה חשבתי - "

"זאת בוודאי הייתה מחשבה נבונה מאוד," המלכה נכנסה לדבריו בשלווה, מפתיעה אותו. "האייל הכסוף הוא סמל הבית שלנו. אני לא נוטה להאמין באמונות תפלות, אבל אני מרגישה שהריגת האייל הזה הייתה מביאה לנו מזל רע מאד. הבן שלי יכול להיות פזיז לפעמים - אני שמחה שיש לו בן לוויה חכם ושקול כמוך."

הארי נראה נבוך. רון כנראה הרגיש אפילו יותר נבוך ממנו - אף אחד אף פעם לא קרא לו חכם או שקול. הוא כמעט שקל לדחות את המחמאה ולהסביר שהוא לא אף אחד מהדברים האלה, אבל הרמיוני חייכה אליו בהערכה והוא הבין שהוא שכח איך מדברים.

"זה סימן משמיים, בלי ספק!" פאדג' פסק בהתרוממות רוח. הוא נראה מעט סמוק מהיין וכובעו המעוטר בצלב נח עקום על ראשו המקריח. "סימן שהשושלת שלך תמלוך בממלכה בעוז ובחוכמה במשך שנים רבות, אדוני המלך!"

"כן, זה בטח זה," המלך השיב בחיוך מאולץ וסימן לפיטגרו למזוג לבישופ עוד יין.

לפתע נשמעה צעקה שהקפיצה את יושבי האולם הנינוחים. קראוץ', שישב בשולחן סמוך לשולחן הכבוד, קפץ על רגליו בפנים אדומות. רון ראה את ג'יני, שעמדה בקרבתו, מוציאה סמרטוט ומנסה לנקות את גלימת הקטיפה הסגולה שלו; בתגובה קראוץ' סטר לה חזק כל כך שהיא נפלה והפילה את כד היין שנשאה, זה התנפץ על הרצפה.

רון מיהר אל מקום האירוע לפני שהבין שאין דבר שהוא יכול לעשות כנגד קראוץ'. לשמחתו הארי הקדים אותו לשם.

"אתה לא יכול להתייחס לעובדים שלנו ככה!" הוא צעק על קראוץ', "תתנצל!"

בינתיים ג'יני קמה מהרצפה והחלה לאסוף את שברי החימר במבט מושפל. רון כרע לעזור לה לנקות וראה שפנייה אדומות כמו השמש העולה ועינייה נוצצות מדמעות.

"הכפרייה הטיפשה הזאת שפכה עלי יין, זה המעט שמגיע לה!" קראוץ' רעם בתשובה. הוא היה מאוד שיכור. זו לא הייתה ההתנהגות שרון היה מצפה מקראוץ' שהכיר בעולמו.

"אתה שפכת יין על עצמך," ג'יני סיננה אל הרצפה, "או שאתה עד כדי כך שיכור שלא שמת לב?"

"מה אמרת?!" קראוץ' צרח עליה, עיניו בולטות בטירוף. הוא הרים את ידו בשנית אבל הארי תפס את זרועו בעוצמה, פניו לבנות מזעם. קראוץ' התנגד ורון היה משוכנע שהארי עומד לשלוף עליו את החרב שלו או לתת לו אגרוף.

"זה מספיק!" קולו של המלך הרעים והשניים הפסיקו להיאבק. נדמה שכל הנוכחים באולם עוצרים את נשימתם בעודו קם על רגליו מול השולחן, מסתכל בקראוץ' בחומרה.

"אני לא אסבול התנהגות כזאת תחת הגג שלי, כלפי אף אחד, מאף סיבה," הוא אמר, קולו נשמע היטב בכל פינה באולם, "ואנחנו מתייחסים בכבוד לעובדים שלנו, שמשרתים אותנו בנאמנות ועובדים קשה מאוד. אני אומר את זה פעם אחת, לא רק לברון קראוץ', גם לכל יתר האורחים המכובדים שלנו - הוגוורטס היא ביתם של יותר מהמשפחה המלכותית, והאנשים האלה זכאים ליחס מכבד בבית שלהם. קראוץ', לך להתפכח. אני מצפה שדבר כזה לא יקרה שוב."

קראוץ' עשה פרצוף כאילו דחפו לו משהו מסריח מתחת לאף, אבל הוא לא התווכח ועזב בנפנוף של גלימתו המוכתמת יין. ג'יני סיימה לאסוף את שברי החרס וקמה מהרצפה, מתעלמת מידו המושטת של רון. היא יצאה מהאולם בריצה, עיניה בוערות בבושה.

"תוודא שהיא בסדר," הארי אמר לרון.

לשם שינוי רון ציית מבלי להתווכח, יוצא בעקבותיה של ג'יני מהאולם, שם האורחים שבו לאט אל שיחותיהם. אך ג'יני לא הייתה באולם בכניסה, ולא נותר לה זכר. 

מנחש שהיא הלכה אל המטבח, רון פנה אל המדרגות היורדות מתחת לטירה. אבל הדמות שהוא פגש בתחתית המדרגות לא הייתה ג'יני; הוא חמק והסתתר במעבר כדי שקראוץ', שפסע הלוך ושוב במסדרון, לא יבחין בו.

"וינקי!" הוא צעק שוב ושוב, הולך וחוזר בכזה חוסר נחת שזה כמעט עשה לרון לסחרחורת. "וינקי, בואי הנה מייד!"

אישה גמדה תופפה למקום בצעדים קטנים וקדה בפני קראוץ' קידה עמוקה. היו לה ידיים ורגליים קצרות וראש גדול, אך היא הייתה אנושית לחלוטין ולא גמדונת בית. היא דמתה לוינקי מעולמו של רון רק בעיניה הגדולות ככדורי טניס ובגדיה המסמורטטים.

"קראוץ', אדוני," היא צייצה, "איך וינקי יכולה לעמוד לשירותך?"

"הגלימה הזאת מטונפת!" קראוץ' צעק וזרק על וינקי את הגלימה הסגולה המוכתמת יין. "אני רוצה אותה נקייה לכבוד התחרות מחר, זה ברור?!"

"כמובן, אדוני," וינקי השיבה בצייתנות. ניכר היה שהיא חוששת ממצב הרוח של אדונה, ובכל זאת היו אהבה ורחמים במבטה.

ואז, לתדהמתו של רון, קראוץ' פרץ בבכי תמרורים. הוא נשען כנגד הקיר והחליק אל הרצפה, נותר לשבת שם כשפניו בידיו, ממרר בבכי. וינקי טפחה על ראשו האפור בניסיון לנחם אותו.

מוטרד מהמחזה, רון חזר על עקבותיו בדממה. הוא ניסה לדמיין מה יכול לגרום לאדם מבוגר ומכובד כמוהו להתנהג בצורה כזאת, ונזכר בסיפורו של קראוץ' מהעולם שלו - כיצד במהלך רוב שנתו הרביעית של רון הוא היה תחת קללת אימפריוס, נשלט על ידי בנו שכולם חשבו שמת באזקבן אבל בעצם התחזה לעין- הזעם מודי, ומטרתו הייתה להביא את הארי אל וולדמורט.

רון השתהה באולם הכניסה במשך כמה דקות לפני שחזר אל הסעודה. הוא לא הקדיש לזה מחשבה עד אותו הרגע, אבל עכשיו הוא הבין שכל התנאים של טורניר הקוסמים המשולש מתקיימים עכשיו שוב; קראוץ', בגמן, קרום ודיגורי היו בהוגוורטס, ולמחרת היה צפוי להיות היום הראשון של התחרויות. האם ייתכן שמה שקרה בטורניר הקוסמים המשולש יקרה עכשיו שוב?

הוא חזר אל האולם הגדול, שם הסעודה עוד הייתה בשיאה. הארי, שחזר לשבת במקום שלו, תפס את מבטו מייד, ורון הבין שהוא שכח מג'יני לחלוטין. הוא ניגש אליו, רוכן לצד הכיסא שלו כדי שרק הוא ישמע אותו, לא מצליח להפסיק לחשוב על התלאות של טורניר הקוסמים המשולש ולתהות מה מצפה לו.

"מה שלומה?" הארי שאל אותו, לא מודע למחשבות שגעשו בראשו של רון.

"לא מצאתי אותה," רון השיב. לאחר מבט חטוף באורחים הוא הוסיף, "גם אח שלה עזב. אולי הוא לקח אותה הביתה."

הארי לא נראה רגוע יותר למשמע הניחוש הזה.

"אני רוצה שתמצא אותה מחר ותגיד לה שהיא והמשפחה שלה מוזמנים לבוא לצפות בטורנירים. אתה תדאג לשמור להם מקום טוב."

רון התלבט האם להגיד להארי שהם כנראה עובדים ולא יוכלו להגיע, אבל החליט רק להנהן, מבין שזאת דרכו של הארי לעשות משהו נחמד בשביל ג'יני.

אחרי הסעודה רון הצטרף אל משחק הקוביות הקבוע במטבח, לא כי רצה לשחק, אלא כי הוא היה צריך מידע. נראה שכולם כבר הספיקו לשכוח מהאירוע המביך של ג'יני, והם פטפטו בנושא התחרויות והצייד המרשים של נוויל. עין- הזעם התנמנם בפינה, ורון לא היה מסוגל שלא לחשוד בו מעט.

"זה היה נורא מה שקראוץ' עשה, לא?" הוא זרק אל האוויר.

"טוב, מה אתה כבר יכול לצפות ממישהו שהוציא להורג את הבן שלו?" שיימוס אמר בעודו משקשק את הקוביות, "להרביץ למשרתת מסכנה זה בטח עניין יום יומי אצלו."

הקוביות נחתו על המספר אחד פעמיים. דין צהל ושיימוס גנח.

"אמרת שהוא הוציא להורג את הבן שלו?" רון שאל, לא בטוח שהוא שמע נכון.

"כן, שרף אותו על המוקד," שיימוס סיפר, "זה היה לפני שנים, מייד אחרי שזה-שאין-לנקוב-בשמו נעלם. הבן של קראוץ' התגלה כתומך שלו, והעונש על זה הוא מוות, אבל - את הבן שלו? והוא לא היה יכול לפחות לתת לו מוות מהיר כמו עריפה או תלייה?"

השיחה פנתה לנושאים אחרים, ורון לא יכול היה להאשים אותם שהם רוצים לדבר על דברים קודרים פחות. הוא הסתכל לעבר עין-הזעם כששיימוס סיפר על מותו של ברטי קראוץ' הבן, אבל הוא רק המשיך להתנמנם, ראשו שמוט על חזהו - אז או שהוא היה שחקן טוב מאד, או שהוא לא היה קראוץ' הבן בתחפושת.

אחרי כמה משחקים עין- הזעם התעורר פתאום ונזף בהם שהם צריכים לישון כי הם צפויים להתחרות ביום שלמחרת. 

כולם התפזרו, אבל לרון עדיין נותרו מטלות. הוא הלך לנשקייה, שהייתה ריקה, וכישף אבן משחזת שתשחיז את החרב של הארי ומטלית ספוגה שמן שתשמן את המגן שלו לקראת היום שלמחרת. אז רון ישב רגל על רגל וחשב, מקשיב לצליל ההשחזה החד גוני.

האם ייתכן שברטי קראוץ' הבן לא היה מת, ושהוא נמצא בהוגוורטס ברגע זה, בתחפושת? הטירה הייתה מלאה אורחים ומשרתים, בטח לא היה קשה להתחזות למישהו בפמלייה של קראוץ' גם בלי שיקוי פולימיצי. אבל זה לא היה כמו כשקראוץ' החליף את אשתו הגוססת עם הבן שלו באזקבן והיא מתה שם במקומו - לא הייתה אמורה להיות לקראוץ׳ הזה גישה לשיקוי פולימיצי, גם אם הוא היה מוכן לשרוף את אשתו על המוקד. אז אולי האיום יגיע ממקום אחר? או שאולי לא היה שום איום ורון רק מחפש תבניות של אירועים שכבר התרחשו?

כך או כך, זה כנראה לא יהיה קשה מדי למנוע מהארי ליפול לאותה המלכודת של טורניר הקוסמים המשולש. הוא פשוט היה צריך לדאוג שהוא לא יזכה באף פרס ולא יגע בשום חפץ חשוד עד שהאורחים יעזבו… קלי קלות, לא?

דלת הנשקייה נפתחה בחבטה והבהילה את רון, שקפץ על רגליו והסתיר את שרביטו. האבן המשחזת והמגן נפלו לרצפה ברעש גדול.

האדם בפתח היה פיטגרו, נושא לפיד בוער ונראה עצבני מאוד.

"מה אתה עושה פה?" הוא התרגז על רון. מצחו הבריק מזיעה לאור הלפיד.

"מכין את הנשק של הנסיך למחר," רון תירץ, מרים את החרב לעיניו של פיטגרו, ותהה האם הוא הספיק להבחין במטלות שביצעו את עצמן.

"תכבה את הלפידים כשאתה מסיים," הייתה תגובתו הנחרצת של פיטגרו והוא הלך כשם שבא.

הפרק הקודם		הפרק הבא