זאת לא אגדה?

א ו ק י י , אז עד שסוף סוף הבנתי איך לעשות את הקו הזה...

בקיצור, אם אתם אוהבית את הפאנפיק אז תקראו, תגיבו, תמליצו, תירשמו ותדרגו

בבקשהההה

טוב, אז בואו נחזור לסיפור.

אז כשהתקרבתי אל מצנפת המיון, היא בחנה אותי במבט סוקר, ו...

או, רגע, עוד לא הגעתי בכלל לחלק הזה של הסיפור... אופסי...

טוב, אז איפה הייתי?

או, כן,

סבא שלי.

הוא פשוט עמד שם. קפוא. כולו מין כחול לבן כזה, כמו קרח.

עיניו היו ריקות. פשוט ריקות, לבנות לחלוטין.

תחשבו על זה רגע:

כמה שעות לפני זה, ממש, רק כמה שעות, לי היו חיים רגילים לגמרי! בלי קוסמים, בלי שדים, בלי סבא שחוזר לחיים [שאם הוא לא היה קופא, זה היה היום המאושר בחיי!], ובלי שום דבר שקשור לאגדות!

רק אני, אימי, אבי וחברותיי [הרבות...].

אני לא ידעתי מה לעשות באותו רגע. פשוט לא עלה לי רעיון, ואנחנו מדברם [כותבים] פה על ילדה שעולה לה משהו לראש כמעט בכל רגע נתון, ולא תמיד זה משהו טוב!

הפעם זה היה שונה. מוחי היה ריק, ריק כמו העיניים האלה. העיניים של סבי. מה לא הייתי נותנת בשביל לראות אותו חי לרגע. מה לא.

 הבטתי במיקלה. היא הביטה בי. לוציפר הביט אל סבא, הלבן, הקפוא.

בין רגע הכל השתנה. לרגע אחד הייתי קוסמת, לרגע אחד הייתי חנוקה, לאחד הייתי מותקפת, ולאד הייתי רטובה. רטובה לגמרי. מדמעות.

התרחשו שם כמה שניות של דממה, עד שכמובן, מן הסתם, עלה לי רעיון. הוא עלה לי כשראיתי את זה:

הסתכלתי על עיניו של סבא. בהיתי בהן, עד שראיתי משהו אחר. בתוך עיניו הופיע משהו, אבל זה לא היה עישון, זה גם לא היתה צורה ברורה כל כך, זה היה סתם מין גוש צבעים מוזר ומרוח, אבל אני זיהיתי אותו מייד.

זה היה הציור הראשון שאי פעם ציירתי. אני זוכרת את היום הזה, לפני 10 שנים, ציירתי את הציור הזה. אני זוכרת שסבא כל כך התרגש, שהוא לקח את הדף, מסגר אותו, ולקח עותק אחד לבית שלו. הציור המקורי עדיים תלוי בחדר שלי, ליד הדלת, ואני ממש לא מתכוונת להוריד אותו.

על פניי עלה חיוך קטן, אבל מייד התאפסתי. הסיוט שלי עומד מולי!

ידעתי בדיוק מה לעשות. הרגשתי את זה.

לקחתי את ידי, והנחתי אותה על העין הקפואה שלו.

שמעתי נפילה. זאת היתה נפילה של זכוכית. רצתי מייד לכיוון ששמעתי ממנו אותה. היה שם מפתח.

''לא יכולת להיות יותר מיוחד, לוציפר?'' אמרתי ביני לבין עצמי.

הרמתי את המפתח בן רגע, והסתובבתי.

האמת שראיתי שם משהו שהחריד את עיניי. בתוך הבטן הקפואה של סבי, בתוך החולצה הכתומה היפה שלו, היה חור. בתוך הגוף שלו. החור התאים בדיוק למפתח, אז בלי יותר מידי ברירות, הכנסתי אותו פנימה.

בלאח! חשבתי לעצמי.

סובבתי את המפתח, ואתם לא מבינים מה קרה שם.

מתחת ללוציפר ומיקלה הופיע חור, והם נפלו אליו. האמת שממש תהיתי לעצמי איך לוציפר לא מנסה כבר לרצוח אותי, אבל שנייה לפני שהוא נפל, ראיתי שגם עיניו התרוקנו, וניהיו לבנות, אבל לא היה לי זמן להתעכב עם זה עכשיו.

''טוב, סבא. זה רק אתה ואני עכשיו.'' אמרתי, וכמעט שהתחלתי שוב פעם לבכות.

החור שמיקלה ולוציפר נפלו אליו נסגר, והופיע שם סמל. זה היה לי מוכר, הסמל הזה.

''נו... מאיפה זה, מאיפה זה?!'' שאלתי, משלימה עם עצם העובדה שאני לבד שם.

''פינת פריקרט שברחוב נויין!'' צעקתי בשמחה.

פינת פריקרט הייתה פינה שסבא שלי תיכנן, עיצב, ובנה. הייתי שם כבר אלפי פעמים, והסמל הזה הוא הסמל של החברה שהוא עובד בה. שכחתי את הדבר שנקרא... איך קוראים לה, אבל זה לא חשוב עכשיו. אני באמצע המסע להציל את סבא שלי!

קפצתי באוטומטיות על החור של מיקלה, כי זה מה שכולם תמיד היו עושים שם [זה היה מין חוק כזה], והוא הסתובב. החור הסתובב, וסבא התחיל להחליף צבעים...

רגע, מה?! למה סבא שלי נראה כמו מתקן בלונה פארק?! כאילו, מה כבר השלב הבא?!

הלכתי אל סבא, וחיבקתי אותו. פשוט חיבקתי אותו. שנינו היינו ממש צריכים את החיבוק הזה.

חוץ מזה, לא ידעתי בכלל מה לעשות! כאילו, לא היתה לי ממש שום ברירה!

אבל מסתבר שכן ידעתי מה לעשות. מיליוני עלי שלכת עפו עלינו בזמן החיבוק. סבא שלי הפסיק להחליף צבעים. מיקלה הופיעה שם פתאום. השיחים שינו צורה.

ענפים עפו אלינו, ופגעו בסבא במצח, בצד ימין.

הצלקת נראתה ממש כואבת, וסבא קם לשפשף אותה. בכל זאת, מגיע לו. זאת פציעה ממש חזק...

רגע, מה?! סבא?!

אני לא מאמינה!

טוב אז אני יודעת שזה היה ממש ארוך, אבל תקראו! אני ממליצה לכם/ן!

הפרק הקודם		הפרק הבא