החיים שאחרי המוות

היי לכולם!

אני רק רוצה להודות לefratt17 שעזרה לי להמציא חלק מהרעיון של פרק זה.

לאפרת באהבה:

(פרד)
"לא."
"בשום אופן לא פרד וויזלי!"
אני יושב מול ההורים שלי וחטף צעקות שלא מגיעות לי.
"אני רוצה למצוא אותו! הוא אח שלי!" צרחתי.
"אז אנחנו נלך לחפש אותו! אתה לא הולך לבד!"
"אוכלי המוות יתפשו אתכם! אני הולך!" צעקתי, "וחוץ מזה אני ערפד!"
שתיקה נבוכה. לאמא עולות דמעות בעיניים.
"אהה.. גברת וויזלי?" הרמיוני נצלה את השתיקה. קולה היה רק ציוץ חרישי מפחד להתפרצות מצד אמא שלי. "פרד לא ילך לבד. הוא ילך איתנו."
"אני מצטערת חמודה," אמא הצליחה לרסן את קולה, "אבל אני לא מרשה לו ללכת. רגע... אנחנו זה- את, הארי ו... בשום אופן לא!" היא ממשיכה לצרוח. כנראה שלום דבר לא יעזור. "פרד! אתה רוצה לגרור לזה גם את רון?! מה חשבת לעצמך?!"
"חשבתי לעצמי??? אני עדיין חושב!" גם אני מתעצבן. "חוץ מזה, הם התנדבו להצטרף! אני רציתי ללכת לבד! זה לא אשמתי ש-"
"אני לא מרשה לכם ללכת! לא לך ולא לרון! נקודה!" רון עשה פרצוף של ילד שרוצה לעשות מעשה שובבות וההורים שלו תפסו אותו לפני שהתחיל. מה שאנחנו הלכנו לעשות לא היה שובבות! רגע.. אני אמרתי הלכנו?? אנחנו הולכים! (לעשות). ובכל זאת, אני מניח שגם אני לבשתי את אותו פרצוף.
הסתכלתי על הרמיוני ואמרתי לה במבט להפסיק להתווכח.
אנחנו יוצאים הלילה.
וזה לא מעניין אותי. בין אם הם מרשים, ובי אם לא. לעזאזל! אני בן תשע-עשרה! אני כבר בוגר!
"טוב, אני יוצא לצוד." אמא נרעדה. עוד רגע והיא מתעלפת. העברתי להרמיוני מבט עם הרבה משמעות.
ברור לה, שזה הדבר האחרון שאעשה עכשיו. יצאתי החוצה. שמעתי את הרמיוני ממלמלת משהו ויוצאת בעקבותיי. ואחריה הארי ורון.
"אני יוצא הלילה."
"הלילה? אוי פרד! זה ממש מוקדם! אתה לא רוצה להגיד שלום לכולם? להיפרד? לה-"
"לא. אני יוצא."
התלבטות נראתה על פניה. והיא החליפה עם רון והארי מבטים. שמרתי על פנים חתומים. אבל אני יודע שבלעדיהם אני אבוד. "טוב, בסדר... אני אנסה לארגן הכל. באיזו שעה?"
אנחת רווחה. היא באה. "23:35 בדיוק. בכניסה ליער האסור. תשתדלו לא לאחר."לא יודע למה, אבל בחרתי בשעה הזאת.
"אוקיי"
"ו... הרמיוני? תודה." אמרתי נבוך. אבל זאת האמת.
"אוי פרד! אל תחשוב שאנחנו עושים את זה רק למענך. אנחנו עושים את זה גם בשביל מר וגברת וויזלי. טוב, אז קבענו. ובינתיים מתנהגים כרגיל."
"כן. כרגיל."
עכשיו כשהכל סודר, באמת הלכתי לצוד. הרגשתי תשוש. אז כנראה זה לא הדבר האחרון שאעשה.. אולי זה היה השני או השלישי. לא רציתי לצוד. הייתי חייב. אז נכנסתי ליער, וצדתי כל חיה שנקראה בדרכי.

* * *

(ג'ורג')
לא ידעתי לאן ללכת. לא זכרתי שהייתה כאן שרפה. הייתי הרוס! אין לי בית! אין לי משפחה! או לפחות, אני חושב שאין!
אולי הם מתו במלחמה. אני מאוד מקווה שלא.
מה אני בעצם זוכר מהמלחמה?
אני זוכר שנלחמתי ונלחמתי, ובסוף פרד מת. אוי! פרד! אני לא יכול לסבול את זה! אחרי זה, היה חושך. וזהו. התעוררתי בחדר המזוויע הזה.
אולי הם במסדר? התעתקתי.
גם להתעתק לא למדתי בעצמי. זה רק זיכרון.
התעתקתי לכיכר גרימולד מס' 12. נכנסתי לבית של סיריוס וראיתי את קריצ'ר.
זכרתי איך הוא בגד בהארי. רצתי למטבח ותפסתי את הסכין הכי חדה. והתקרבתי אליו.
"בבקשה אדונילי, אל תפגע בקריצ'ר."
"אתה בוגד קריצ'ר. אתה צריך למות." הנפתי את הסכין. והרפתי את ראשו. לא הרגשתי רגשות אשם. בוגדים מתים. זה הסדר והחוק בעולם. ומי שעובר עליו- דינו מוות.
לקחתי את ראשו ותליתי אותו ליד כל גמדוני הבית שהיו תלויים על הקיר.
"הוֹמְנוֹם רֶבַלְיוֹ" הבית דמם.
איפה הם יכולים להיות? אני מנסה לזכור. הזיכרון האחרון שלי הוא... הוגוורטס! כמובן! איך לא חשבתי על זה קודם!
התעתקתי להוגסמיד.

* * *

(מדאם רוזמרטה)
ישבתי לתוּמי בפונדק כשפתאום אני רואה מישהו שהתעתק לכניסתו.
הוא היה מלא דם! אני קמה מהר.
הוא התגזרר! "רופא!" צעקתי.
בחנתי אותו לרגע. הוא היה ג'ינג'י, גבוה. נער בערך בן עשרים. מוזנח, עם שפם ארוך ולא מגולח על פניו.
בינתיים כל האנשים בעיירה התאספו סביבו.
"פנו דרך!" צעק פיליפ שיברל רופא העיירה. הוא בא לפנות את הפצוע.
במבט שני, יכול להיות שהוא אחד התאומים לבית וויזלי.
"חייבים לספר למולי." מלמלתי לעצמי, בעודי צופה בשיברל מרים את הנער בלחש ריחוף לבית החולים הסמוך לדובשנריה.

* * *

(פרד)
השעה: 23:30.
המקום: הכניסה ליער האסור.
המעשה: מביט לכל מקום בתקווה שלא יתפשו אותי.
מצב נפשי: עוד שנייה אני משתגע!
ישבנו ליד כל האנשים שלא שתו דם. אחרי כמה שעות הם קמו ממשכבם וחזרו לתפקד כרגיל. זה די מוזר, זאת אמורה להיות קללה. "קללתו של הורוס".... איפה הקֵץ'? איפה הקושי? אני מעוצבן. גם אני יכולתי להיות אחד מהם! במקום המפלצת שנהייתי!
לדעת כל מי שיגלה מי אני באמת יצרח ויברח ממני תוך שנייה! לא אוכל להיות יותר מה שהייתי. אני יודע, אני רואה יותר טוב עכשיו, אני שומע כל פעימת לב של כל זבוב. אני יכול לרוץ במהירות על-אנושית. אני מניח, שאני בן-אלמוות. ועם כל זה, הייתי מעדיף להיות אדם רגיל.  
הראש שלי כואב. מאז שהתעוררתי מזמזמות לי מן נקודות בראש ואני לא יודע איך להשקיט אותן.
23:34: הינה הם! הם הולכים להם בשקט כאילו הם לא ממהרים לשום מקום. הרמיוני נושאת רק תיק קטן שאפשר לשאת בו כסף. זה כל מה שהיא הביאה? ארנק?
"הרמיוני, איפה כל הדברים שהכנת?" שאלתי.
"אנ-"
"מה כבר יכולת להכניס לשם? 4 אוניות? 7 גוזים?
"יש-"
"איפה נישן?"
"פרד-"
"מה נאכל?"
"תקשי-"
"ואיך-"
"פרד! תירגע! תן לי לדבר! אלוהים!" היא צרחה. השתתקתי. "תודה! טוב, תקשיב, עשיתי על התיק לחש של הרחבת מקום. אל תדאג God! אתה בטח משתגע."
"הי, פרד" אמר הארי. "תסמוך על הרמיוני. כשהיא דואגת למשהו, היא עושה אותו עד הסוף."
"סבבה. טוב, אז... לאן הולכים?" שאלתי.
כולם הסתכלו עלי העיניים פעורות.
"פרד, חשבתי שאתה הוא זה שתכנן מה לעשות!" אמר רון.
"אה... לא. אבל בואו נחשוב רגע. מי בעצם היה הכי קרוב לאתם-יודעים-מי? עד כדי כך שהיה מספר לו הכל?" שאלתי.
"מאלפוי" אמר הארי בתיעוב.
"טוב, אז בוא נלך למאלפוי. איך קוראים לאמא שלו?
"נרקיסה." ירק רון.
"אז יאללה! בואו נלך!" אמרתי בהתלהבות.
"פרד, כדאי שנישן ובבוקר נלך לאחוזה שלהם." אמר הארי, "אני מת מעייפות."
"טוב אז בוא נלך ל.... לאן הרמיוני?"
"יש לנו אוהלים, אז בואו נלך לאיזה יער ואנשים יחשבו שאנחנו הולכים לטיול מחנאות."
"אני מכיר יער טוב, קוראים לו לאס" אמרתי.
"אוקיי. תכוון פרד!" נתנו ידיים ותוך רגע הגענו ליער.
הקמנו תוך רגע את האוהלים והרמיוני אמרה "טוב פרד. אתה תישן האוהל הזה ואנחנו בשני."
"למה אני לבד?"
פתאום האדמה נראתה להרמיוני מעניינת מאוד.
"אהה.... תראה.. די פחדתי כי... אולי לא תשלוט בעצמך בלילה..."
הרגשתי נורא. איך לא חשבתי על זה קודם? ברור שאני יכול לאבד שליטה.
"טוב, אשן לבד. לילה טוב!" נכנסתי לתוך האוהל.
"לילה טוב פרד, מצטערת."
וכך נרדמתי בעוד חלומות על ג'ורג' תוקפים אותי בלי הרף.
 

בבוקר סגרנו את האוהלים.
"טוב, בואו נעשה הפתעה קטנה למאלפוי." אבר רון בשובבות.
התעתקנו לאחוזת מאלפוי.
פתאום כאב חד תקף את חזי.
"נו, נו, נו, איזו הפתעה לא נעימה." אמרה נרקיסה. בעוד ארבעתנו משתטחים על הרצפה מרוב כאב. "חשבתם שלא ציפיתי שתבואו אלי בקשר לאחיך, פרד?"
הסתכלתי עליה בשנאה.
"שלא תחשבו שתצאו מזה בשלום. אתם תחיו כאן בייסורים."
התעלפתי מרוב כאב בעוד צחוקה הצווחני צועק באוזניי.

מקווה שנהינתם!

נ.ב.

תגיבו!!

*בידל הפייטן*

הפרק הקודם		הפרק הבא