ישראלית בהוגורטס *בהקפאה*

בס"ד.

יאייייייי פעם ראשונה שפאנפיק שלי במומלציםםם תודה לכם! זה משמח אותי בטירוףףף לכן, הפרק הזה מוקדש לכולכםםם

רשמתי אותו כשאני גמורה מעייפות אז אל תשפטו אותי על טעויות קטנות.. מקווה בכל זאת שתהבו..

תהנו❤!

החזקתי בשקיות של הקניות שלי חזק. רגל ימין שלי קפצצה בעצבנות.

כולנו ישבנו באוטו והיינו אמורים להגיע עוד בערך רבע שעה לבית של הורי הבילוגיים.

מאיר אמר לי שמאז שהם שמעו שאני עומדת לבוא הם ארגנו לי את החדר הכי יפה בבית (מסתבר שצורבאים יותר עשירים מתנוקות של בית רבן... כלומר שיש להם- לנו- בית גדול עם הרבה חדרים.)

הרגשתי קצת מובכת כשכולם נסעו יחד במכונית כדי שאני לא ירגיש רע - הם יכלו פשוט לעשות קפיצת דרך, ובמילים אחרות, להתעתק. הם הסבירו לי שאני צריכה קודם לתרגל קפיצת דרך בגלל שהתעתקות וקפיצת דרך מתנהלים באופן שונה.

התנערתי בבהלה ממחשבותיי כשהרכב נעצר וקול עליז קרא "הגענו. אלמוג, מאיר, זו התחנה שלכם.."

יצאתי מהרכב אחרי מאיר, מושכת איתי את כל השקיות הגדושות בבגדים, ספרי לימוד וכו'..

"את צריכה עזרה?"

"לא.. אני מסתדרת.."

הסתכלתי בבית שהיה מולי בהשתוממות. הוא היה ענק, עם גינה ירוקה ומטופחת. כשבחנתי את הסביבה ביותר תשומת לב גיליתי שרוב הבתים בסביבה הם כאלה.

צעדתי בשביל לצד מאיר, בעוד הרכב של הרב ממשיך לינסוע מאחורינו.

פתאום קלטתי שעוד כמה שניות באשכרה אני עומדת לפגוש את ההורים האמיתיים שלי... שהבית הזה מולי הוא עומד להפוך לבית שלי.. שזאת עומדת להיות המשפחה שלי.. איך אפשר לעקל דבר כזה כל כך מהר?? הלוואי שאגם היתה עכשיו איתי.. זה היה הרבה יותר קל. ללא ספק.

לא ניראלי שאני אצליח לעשות את זה לבד.

הגעתי לדלת כניסה וראיתי שם שלט גדול וצבעוני שעליו היה כתוב "ברוכה הבאה הביתה אלמוג!" היו שם כל מיני סמיילים בסגנון שאגם מציירת אבל לפני שהספקתי להתעמק בזה הדלת נפתחה בתנופה תוך כדי קריאה חנוקה של משהו שנשמע כמו, "היא הגיעה!" וא משהיא קפצה עלי בחיבוק חונק ולא הצלחתי לראות כלום. שלא לדבר על לנשום.

"אמא! מסכנה הילדה! את חונקת אותה!" מאיר קרא במבוכה.

"מצטערת", היא מלמלה והרפתה ממני, עינייה דומעות, "פשוט, אין לך מושג עד כמה חיפשנו אותך... כבר חשבנו ש.. ש.." היא הנידה בראשה.

"אלמוג!"איש עם שיער בהיר ומשקפיים שהנחתי שהוא אבי קרא בהתרגשות ולאחר מכן חנק אותי בחיבוק דב משלו, "אין לך מושג עד כמה אנחנו שמחים שאת כאן.." הוא אמר באושר גלוי. "אבל עכשיו את בטח נורא עייפה ורעבה.. אחרי כל היום הארוך הזה... נראה לך את החדר שלך שתוכלי לנוח ולהתעפס ומחר כבר נוכל להתעדכן..."

הינהנתי. נישמע אחלה תכנית.

עד כמה בית יכול להיות גדול? עלינו לקומה השלישית עד ש.. אימי אני מניחה? קראה "זאת הקומה שלך. אוהבת?"

"ק-קומה?" רגע, מה?

"כן, אמר מאיר בקלילות, "היא שמורה לך מאז שנולדת, אבל אף פעם לא הספקת להיות בה..-" "- כי חטפו אותי כשהייתי בת שנה." השלמתי. זה נשמע דיי מופרך. אני מניחה שייקח לי זמן להשלים עם העובדה הזאת.

"כן.." הוא אמר באי נחת.

אביו הביט בו בזעף. כניראה הוא היה לשמור את כל הדיבור הזה למחר.

"אה אלמוג, כמעט שחכנו להגיד לך, יש לך אורחת בחדר." אימי אמרה בלבביות.

"באמת?" פתחתי את הדלת הראשונה במסדרון. זה היה חדר מרווח בל כל מה שראיתי שם היה כל מיניי גדלים של קנוובסים על מעמדים, מכחולים, צבעי שמו, אקרילק וכול מיניי כאלה בסגנון.

"אה, זה לא החדר שינה שלך." אמר אבי וצחק. "זה החדר אמנות שלך, אגם אמרה לנו שאת אוהבת לצייר.."

"כל זה.. שלי?" שאלתי בפה פעור.

"כן," אמר אבי, עוד משועשע מהתדהמה שלי. זה אמור להיות דבר שבשיגרה?

"רגע, הזכרתם את אגם? איך אתם מכירים?"

" בטח שאנחנו מכירים... אנחנו איתה בקשר מאז שהיא חיברה שאת בעצם הבת שלנו..  היא מחכה לך בחדר שינה שלך, בקצה המסדרון." היא החוותה לחדר הנכון "תודה," אמרתי בהתרגשות והלכתי לשם מהר בזמן שהשאר ירדו ללמטה.

פתחתי את הדלת בתנופה, עוד גוררת איתי את הקניות, וכמעט שנפלתי יחד איתם. החדר הזה היה פשוט ענקי. המיטה היתה בגודל של מיטה זוגית, והיתה עליה שמיכה גדולה, בערך ארבע כריות, מגבת גדולה ולבנה בסוף המיטה ןעל הרצפה היו נעלי בית צמריריות. משתי צדדיה היו שני שידות לבנות.

בצד האחר של החדר היה ארון ענק, ריק, מלא במדפים ומגירות, בצבע לבן, תואם למיטה ולשידות.

בצד האחר,הקיר היה בצבע כסף משופשף, ששבר יפה את כל הלבן. מתחת לחלון ענקי עם ווילונות חלקים ולבנים הייתה מחטביה גדולה מלאה במדפים, עליה מסודרים עפרונות מחודדים מרקרים, עט נוצה, וכו'..

מלמול מכיוון המיטה הקפיץ אותי. אגם שכבה שם, שרועה על הגב, שקועה בשינה עמוקה. ברצינות - הילדה הזאת יכולה להרדם בכל מצב.

התפללתי מנחה כי עוד מאט כבר עבר שקיעה ושכחתי עם כל הלחץ שהיה להתפלל שחרית. מייד אחרי זה נכנסתי למקלחת (-מסתבר שהארון לא לגמרי היה ריק - היה שם פג'מות וכל מיניי בגדי יומיום וכן ביגדי שבת..)

ניראלי שחכתי לציין, אבל בחדר עצמו היתה עוד דלת שהובילה לאמבטיה גדולה וליד שירותים. אחרי מקלחת מרעננת במיוחד מצאתי את עלמוג עדיין על המיטה רק הפעם ערה - לייתר דיוק זוללת מקערת פירות ענקית שהיתה שם.

"אלמוג!, היא קפצה מהמיטה וחיבקה אותי בשמחה, "כמה שנים לוקח לך לעשות מקלחת פשוטה? בכל אופן, כשהיית במקלחת מאיר הביא את הדבר השווה הזה, היא החוותה לעבר הקערת פירות, ",תקשיבי שזה אחד הטעימים! קחי,"

היא דחפה לי ליד מנגו. ברכתי העץ ואכלתי. וואו. באמת אחד הטובים. שלא לדבר על זה שמנגו זה אחד הפירות האהובים עלי. "אמן. טוב, אה? קיצר עכשיו אני הולכת להתקלח, בנתיים תארגני את כל הדברים שלך, אחרי זה כזה נסחנש ואני יעזור לך להסתגל וכאלה ואז עושים מלחמת כריות. יאללה? אחלה."

ובלי להוסיף עוד מילה היא נכנסה למקלחת, משאירה אותי מבולבלת לחלוטין.

היי, אז אני יודעת שהפרק לא יצא משהו, אני כותבת אותו עכשיו שפוכה מעייפות, אבל ביגלל שלא העלתי פרק מלא זמן החלטתי בכל זאת להעלות אותו..

אם בכל זאת אהבתם, אשמח שתדרגו ותמליצו, וכמובן תגיבו.. :) כל תגובה חשובה

הפרק הקודם		הפרק הבא