צלקת ברק

בס"ד

היי!

כבר שנים שלא העלתי.

הפאנפיק שלי במומלצים! בזכותם!

אז הפרק הזה, העלילה ממש מתקדמת.

אני משתדלת ךהחצמד ולתת הסבר לקאנון.

איזה דמות אתם הכי אוהבים?

והייתם רוצים שאני אכניס קצת אהבה?

והי,

תהנו⁦❤️⁩

______________________________________________________

המשרד של מינירווה בדיוק כמו שהוא היה לפני חצי שנה.
רשמי, חלק ועם קירות עירומים.
שולחן מהגוני גדול עמד במרכז, עם כסא נוקשה מאחוריו.
כן.
הכל בדיוק כמו פעם.
אפילו קופסת עוגיות הג'ינג'ר שמינירווה מרשה לעצמה להניח בסדר מופתי בקצה השולחן.
אני נשען על הקיר, מחכה שהיא תגיע.
"סוורוס? מה אתה עושה כאן?"
"שלום לך, מינירווה," אני אומר בנינוחות.
"חשבתי שאמרנו שניפגש בספרייה."
"דבר ראשון, את אמרת, לא אנחנו," אני מדגיש, "וזכותי לבחור את המקום בו אני חושף את 'סודותיי המסתוריים,' כפי שאת מכנה אותם בשפה מליצית."
היא נאנחת.
"דבר."
"דבר ראשון," אני אומר ואז קולי מתקרר, "תסבירי לי למה לעזעזל את מינית את פוטר להיות מחפש?! לא חסרות לנו צרות גם ככה?!"
"מה הקשר?" היא אומרת בתקיפות.
"הו, נכון, את לא מעודכנת," אני אומר, "אז לידיעתך, מינירווה, מישהו מנסה להרוג את פוטר."
היא מסתכלת עליי, לא מאמינה.
ואז טומנת את פניה בכפות ידיה.
"א- איך?" היא מגמגמת לבסוף.
"בכל מיני דרכים שיראו טבעיות," אני אומר ביובש, "כמו נפילה מהמגדל, הילכדות בחליפת שיריון... לא חסרים בבית הספר הזה סכנות."
"איך אתה יודע, סוורוס סנייפ?"
"כי מנעתי כל אחת ואחת מההתנקשויות האלה!" אני צועק.
מינירווה שותקת, המומה.
"אני לא צריך עוד עבודה עכשיו," אני יורק לעברה, "מספיק לי כבר כל התסבוכות האלה."
היא מהנהנת בשקט.
"אם יקרה לו משהו בקווידיץ' שאני לא יצליח למנוע, זאת לא תהיה אשמתי," אני אומר בקור.
היא בולעת רוק בלחץ.
אני מחייך בקרירות.
"את רצית להיכנס לכל זה," אני אומר, "ושיכנעת אותי יפה מאוד. עובדה ראשונה: מישהו כאן מנסה להרוג את פוטר."
"ואני אמורה לעזור לך למנוע את ההתנקשויות האלה?"
שואלת- קובעת מינירווה.
"לא!" אני אומר בטון תקיף, "זאת אחת מהעבודות שלי. בתור התחלה, אל תכניסי את פוטר לשום סיטואציה מטופשת שמסכנת אותו."
היא מנהנהנת.
"זהו?"
אני מתפתה להגיד זהו.
לגמור עם זה ודי.
"אני רואה את המבט הזה, סוורוס סנייפ," היא מחייכת בערמומיות.
אני מחייך חצי חיוך עקום בחזרה.
"טוב," אני נושם עמוק, "אחרי המיון מצאתי דם חדי קרן בשולחן המורים. אני חושד בקווירל."
מינירווה משתנקת.
"מה?"
"ברוכה הבאה לעולם ההרפתקאות המסתוריות," אני מגחך.
"דם- דם של חדי קרן!? בשביל מה?!"
"ברוכה הבאה לכוחות האופל," אני מחייך בסרקזם.
"חשבתי שכבר הפסקת עם זה, סוורוס," היא מתנשמת.
"אני מניח שאני אף פעם לא אפסיק באמת," אני אומר וממהר להרגיע אותה, "את מבינה, מינירווה, אומניות האופל לא פשוט נשארות במקום. תדמייני מפלצת גדולה, נוראה. בכל פעם שאת כותרת לה ראש צומח אחד חדש, משוכלל יותר, טוב יותר; את מבינה, מינירווה, שכמה שלא נילחם בכוחות האופל לעולם לא ננצח. לא באמת."
היא חיוורת.
"ואתה חושב שצריך- שצריך! ללמוד אותן בשביל להביס אותן?"
"כן," אני עונה בפשטות, "אבל רק אם אתה חזק מספיק בשביל לעמוד בפיתוי."
היא נועצת בי מבט.
"אני כבר מספיק חזק," אני אומר בעייפות לנוכח המבט שלה, מבט שכבר למדתי להכיר, "בניגוד לפעם. הייתי נער אבוד, מינירווה. נער ללא אהבה."
היא מהנהנת, ואז שולחת אליי יד בהססנות.
זרם חשמלי קטן עובר כשהיא נוגעת בי לרגע, כאילו מנסה להגיד לי שהיא מבינה.
אני מתמקד בה, מהנהן.
"בשביל להבין את העניין של חדי הקרן עד הסוף, נתחיל מההתחלה," אני אומר בשקט, "טום רידל, הידוע בשם וולדמורט, תמיד חשק בחיי נצח-"
"וולדמורט מת," אומרת מינירווה ברעד.
"קיוויתי שלא נגיע לחלק הזה מוקדם," אני אומר, "אבל טכנית, הוא יכול לחזור."
"מה?"
מינירווה נתמכת בשולחן שלה בשתי ידיים.
אני טופח קלות על גבה.
"וולדמורט חי איכשהו," אני אומר, "ולא בתור רוח רפאים. הוא חי בתור משהו גרוע מזה, אבל עם סיכוי לחזור. ההשערה שלי שהוא פיצל את הנשמה שלו באמצעות רצח- קסם אפל במיוחד שנקרא הורקקוס, למרות שדמבלדור עדיין מסרב להאמין לי."
מינירווה נעשית יותר ויותר חיוורת, שערה האסוף בקוקס הדוק מתרפה לאחר שהיא משעינה את ראשה בין שתי כפות ידיה.
"מ- מה הקשר לדם של חדי קרן?"
היא שואלת חלושות.
"הרוח שכרגע וולדמורט, יכול להידבק באדם אחר," אני לוחש, "אבל בשביל לקיים את הדיבוק, האדם האחר חייב לשתות גם חדי קרן."
שערה מתפזר בתדהמה, היא נתמכת בשולחן ויורה נהפך לכמעט לבן.
"אתה אומר- אתה אומר! שקווירל- שקווירל," היא מגמגמת, מתקשה לעכל את הרעיון, "מחזיק בגופו את...?"
"זה כמובן יכול להיות מורה אחר," אני אומר, עיניי השחורות מעמיקות את מבטן, "אבל לאור ההתנהגות המוזרה שלו, המגבעת שהוא חובש ועוד כמה דברים- אני מאמין שזה הוא."
היא קורסת לתוך הכיסא שלה.
"מה אנחנו אמורים לעשות? להרוג אותו?"
"לא!" אני אומר במהירות, והיא נועצת בי מבט.
אני לא ידוע בתור אדם שמהסס.
"הוא לא יוכל להשיג את אבן החכמים," אני מסביר לה את המחסום הגאוני של דמבלדור, "ודבר ראשון אנחנו צריכים לראות שזה באמת הוא."
היא מהנהנת, הצבע חוזר לפניה בנחישות.
"הסכנה האמיתית," אני מסביר, "היא שוולדמורט יחליט להיות דיבוק בקוסם חזק- קוסם חזק באמת, לא בינוני כמו קווירל. את מבינה למה אני מתכוון?"
היא מנסה להראות אמיצה, אבל לא יכולה להסתיר את הרעד בעיניה.
"הכל- הכל יחזור על עצמו מחדש, ואם הקוסם יהרג, הוא פשוט יוכל לעבור מקוסם לקוסם."
אני מהנהן ברצינות.
גם אני לא יכול להסתיר את החרדה בעיניי.
יותר גרוע מחזרה של וולדמורט.
אם הוא יעבור מקוסם לקוסם, מעידן לעידן של אופל...
הוא יהיה פשוט בלתי ניתן לעצירה.
"מה אנחנו יכולים לעשות?" היא שואלת ונושכת את שפתיה בלחץ.
"הקסם בנוי על איזון," אני מסביר, "לכל קסם יש ניגוד- יצירה והעלמה, בנייה והריסה, מוות וחיים... אופל ואור. אם יש את הקסם של מעבר מגוף לגוף, חייב להיות משהו שמונע אותו. אנחנו חייבים למצוא את הקסם הזה ולמנוע מוולדמורט, כשהוא כאן, עוד בגופו של קווירל, את היכולת לעבור גופים, כי לא נוכל באמת להרוג אותו. לכן חיוני שקווירל יהיה כאן, מבינה?"
היא נאנחת בייאוש.
"אבל איך נמצא אותו, סוורוס?"
אני מחייך.
חיוך שחצי ממנו ציני וחצי מריר.
"נמצא מולם האדם שחיפש את מקור הקסם," אני אומר, "את מה שנמצא מאחורי השפה העתיקה עצמה. השורשים מובילים אותנו למקום מרוחק- ולקוסם גדול, מרלין, שחי בממלכה עתיקה, קמלוט. האזור נקרא ארץ האלביון, והיה בה אגם שנקרא אבלון."
מינירווה מהנהנת חלושות, קולטת את כל המידע החדש.
"מה אתה רוצה שנעשה?"
"הו," אני אומר בטון מסתורי, "למעשה, אלביון היתה ממש כאן. אנגליה נקראה בעבר קמלוט. חי כאן פעם קוסם בשם מרלין. יש ליד בית הספר אגם-"
"אבלון!" קוראת מינירווה, "אתה רוצה להגיד לי, שכל הקסם התחיל מכאן, מהוגוורטס?"
"יש סיכוי," אני אומר, "אבל וולדמורט לעולם לא ידע על כך. היזהרי, מינירווה. את מוזיקה בידייך חלק מהסוד הכי גדול ביקום- מקור הקסם."
היא נרעדת, חושבת על הכוח שבדבר.
"אני רוצה שנמצא רמזים שמרלין השאיר," אני אומר בהחלטיות, "וזיכרון."
"איך?" שואלת מינירווה.
"אנחנו יכולים לנסות לחפש," אני אומר, "ואנחנו יכולים לנסוע בזמן, לממלכתו של המלך ארתור, איפה שחי פעם גדול הקוסמים, מרלין."
היא מתנשפת, ואז נושמת עמוק.
"יש לי השערה בנוגע לגוף המסתורי שכולנו מכנים הדיונון הענק- או, בשביל חלק שמכירים באמת את הוגוורטס, מלכת בני הים."
אני לא מחכה לתגובה ממינירווה.
"למרלין היתה אהובה. מסופר כי היא קינאה בקסם שלו- בעובדה שלעולם לא תוכל להשתוות לו. אז יום אחד, בעוד הם מטיילים ליד אגם אבלון, היא ביקשה ממרלין להביא לה אבן חן לנפלה לתוך המים. מרלין, באהבתו, הלך להביא את האבן, לא יודע מהאבן מקוללת ותשאב ממנו את כל כוחותיו תוך כדי הריגתו. אהובתו של מרלין לקחה את כוחותיו, אבל אז הבינה את המעשה הנורא שעשתה. קנאתה הטריפה אותה, והיא הרסה את חייה במו ידיה. מרוב יגונה, היא קפצה לאגם וקפצה למוות. היא הפכה לבירת האגם- ישות נצחית ששומרת על האגם בעזרת הכוחות של האבן, שמביאה לה חיי נצח. חלק מהמיתוסים אומרים שמרלין קבור שם, זכר לאנשים שביקשו יותר מידי כוח."
"אז אתה יודע מה הסוד לחיי נצח," התנשפה מינירווה, "אם זה נכון, האבן מביאה חיי נצח. היא מביאה את הכוח הכי גדול, כוחו של מרלין, הקוסם הראשון."
אני מישיר את עיניי השחורות כלילה אפל אליה.
"כן. וולדמורט לא ידע את זה לעולם. ידע זה כוח, מינירווה. אם אני אשמע אי פעם שגילית  את זה-"
"למה אתה לא מספר לדמבלדור?"
היא שואלת בקול מוזר.
"כי דמבלדור... דמבלדור דומה מידי לוולדמורט," אני אומר את פחדי הגדול ביותר, "דמבלדור... כוח מפתה אותו. הוא... פעם מישהו הסית אותו..."
אני כמעט אומר בעוקצנות אבא שלי הסית אותו, ואז נזכר עם מי אני מדבר.
בכלל, אין אף אחד שיודע את הסוד שלי.
ואף אחד לא ידע עליו.
לעולם.
סודות.
יותר מידי סודות.
מינירווה חיוורת, מהנהנת חלושות בפעם האחד עשר הערב.
"את רוצה להכניס את עצמך לזה, מינירווה?"
אני שואל אותה, משחרר.
היא אדם בוגר.
היא יכולה לבחור.
אני צריך להרפות מהדחף שלי להגן עליה.
"כן."
היא אומרת, וקולה חלוש אבל החלטי.
"אנחנו נמצא את הלחש הזה, סוורוס," היא אומרת בביטחון הולך וגובר, "נמצא דרך. אנחנו מסוגלים."
אני מהנהן, ואצבעותיה מוצאות את דרכן לאצבעותי.
אנחנו משלבים ידיים, נחושים למול משימה בלתי אפשרית.
ההרגשה מוזרה.
כבר שנים שאני עובד לבד.
אבל אני מרגיש את הנחישות קורנת ממינירווה, את הזרם שעובר ביננו.
אני מחייך.
ואז נזכר במה שהבטחתי לרובאוס.
"רובאוס מצא היום עוד דם חדי קרן ביער. אולי תשלחי מישהו שיעזור לו."
היא מחייכת גם.
"במהירות האפשרית."
"נתראה, מינירווה," אני מחייך במסתוריות.
"נתראה, סוורוס," היא מגחכת.
רגע לפני שאני נעלם לתוך הצללים, אני שומע קול.

"פרופסור מקונגל! וויזלי ופוטר מסתובבים לאחר כיבוי אורות!"

הפרק הקודם		הפרק הבא