דבי מייקלסון - המאומצת, הסיוט או סתם דבי

"בלייז."

דבי התכווצה כשמבטו של זאביני נח עליה. קרני השמש הראשונות עלו מכיוון האגם בדיוק מאחוריו ודימו לשיערו גוונים כתומים, שהזכירו לדבי- למרבה המבוכה- את פרד.

"הכל בסדר? את ממש אדומה."

דבי השתעלה והתנתקה מהדלת שעליה נשענה עד לאותו הרגע, מודעת לעובדה שפניה כנראה יותר אדומות משקיות הדם שאלייז'ה נוהג לשמור במקרר.

"בוא נלך." היא אמרה והחלה לפסוע לכיוון המגדלים הגבוהים שהיו ממש לידם, שדבי הניחה שהיו הינשופיה, ונמנעה מליצור קשר עין עם זאביני.

היא שמעה את חריקת סוליות הנעליים שלו כשפסע לצידה, אבל מצידי עיניה ראתה שגם הוא מסתכל קדימה, או על הרצפה, או על כל מקום אחר שהוא לא דבי.

הם כבר היו באמצע העליה התלולה לינשופיה לפני שזאביני דיבר, קולו קצת חלוד מחוסר השימוש בו.

"אז... מה את חושבת? איך הנוף פה?"

דבי שכחה מכל המבוכה והסתכלה עליו, מופתעת. המבט שזאביני החזיר לה הזכיר לה את כל אותם אחרי הצהריים שבהם בילו יחד, אי שם בעבר, כשהוא היה לייזי והיא דאמבי...

"אתה באמת שואל אותי על הנוף עכשיו?" דבי הנידה בראשה בפליאה והביטה לימינה, מעבר למדרגות, בעיקר כדי לצאת ידי חובה.

"הנוף..." נשימתה נעתקה. השמש זרחה כרגע הישר מעל היער שהקיף את הטירה וקרניה ליטפו את צמרות העצים הגבוהות, מעטרות כל עלה ועלה בשכבה של אור, ששיוותה להן מראה צהוב כמעט, כאילו השמש נמסה עליהם.

קריאת ינשוף קולנית במיוחד העירה את דבי מהרהוריה, ורק עכשיו היא שמה לב שהיא הפסיקה ללכת. היא הפנתה את צווארה בחדות לשמאלה, ונאבקה שלא לעוות את פניה בכעס כשגילתה שזאביני נשען על דלת הינשופיה והסתכל עליה כל הזמן הזה.

"נו?" שאל זאביני, וניצוץ מוזר בעיניו.

"מה?" שאלה דבי, ונבוכה לדעת שאין לה מושג למה הוא מצפה ממנה.

זאביני צחק.

"כן, נכון. שכחתי כבר באיזו קלות את שוכחת דברים." דבי צמצמה את עיניה, מה שגרם לו לצחוק אף יותר.

"זה נכון. את לא יכולה להכחיש את זה." הוא פתח את דלת הינשופיה והחווה לה לעבור.

"הגברות ראשונות." הוא אמר בחיוך פלרטטני, שהיה בטח גורם לדבי להסמיק לולא כעסה עליו כל כך.

היא עברה בדלת בחוסר רצון, וניסתה שלא להראות על פניה את ההפתעה שחשה כשראתה את הגודל של המקום, שהיה מלא עד התקרה בגומחות קטנות שבהן נחו הינשופים.

או-ליתר דיוק- היו אמורים לנוח, כי נכון לאותו הרגע רובם המוחלט היו עסוקים בצווחות נוראיות או באכילה של דברים קטנים ולבנים, שדבי ניחשה שהיו עכברים שהם מצאו בקרבת מקום.

זאביני ניגש לצידו השני של החדר וצעק משהו לכיוון התקרה, ואז הסתובב לכיוונה והחווה לה בידו לבוא. היא ניגשה אליו בהיסוס, לא בדיוק בטוחה מה היא אמורה לעשות, כשינשוף אפור וגדול עף לפתע למטה, לכיוונה.

היא צעקה בהפתעה והתכופפה, אבל לא נראה היה שהינשוף שם לב לכך, והוא המשיך בדרכו.

זאביני כמעט התגלגל על הרצפה מרוב צחוק,ודבי החזיקה את ידיה בכיסים, כדי שלא תתפתה להחטיף לו אגרוף הישר בצלעות.

"אז איפה המכתב שלך, אמרת?" הוא שאל לבסוף, מוחה דמעה אחרונה של צחוק מזווית עינו.

דבי הוציאה את המכתב מכיסה והחוותה איתו לכיוון זאביני.

"הנה, למרות שאני לא יכולה לראות איך... היי!" היא קראה כשהוא חטף את המכתב מידיה. היא קפצה לכיוונו, מנסה למנוע ממנו לפתוח אותו, אבל הוא היה הרבה יותר גבוה ממנה, וניצל בקלות מהניסיונות הנואשים שלה להציל את המכתב.

"למה יש פרצוץ עצבני ליד השם שלי?" הוא שאל ועשה לה פרצוף מעבר לפיסת הקלף.

"תחזיר...לי...את זה!" קפצה דבי, וזאביני העביר את המכתב הרחק מעבר להישג ידה, ממשיך לקרוא.

"ואת רוצה להגיד לי שאת באמת לא יודעת למה אמברידג' מתעבת אותך? נו באמת." דבי הפסיקה לקפוץ והסתכלה על זאביני בעיון.

"אתה רוצה להגיד לי שאתה יודע?" הוא גלגל את המכתב וקשר אותו בחזרה, מביט בדבי בהרהור.

"זה לא ברור? בגלל שאת מייקלסון." דבי גלגלה את עיניה.

"באמת? כי את זה ידעתי בעצמי. שם משפחה לא נראה לי כמו סיבה מוצדקת לשנוא מישהו."

זאביני הרים גבה.

"עכשיו את סתם משחקת את עצמך טיפשה." דבי מצמצה, וזאביני נאנח בקוצר רוח.

"את נצר למשפחה של ערפדים, דבי. ערפדים! דולורס אמברידג' מתעבת כל דבר שהוא בן כלאיים, שאינו 'טהור', לטענתה, וההגדרות של ערפד די עונות על הדרישות האלה."

"הו," היה הדבר היחיד שהיה לדבי לומר.

זאביני ניצל את השתיקה ביניהם כדי לקשור את המכתב לינשוף שלו (שמסתבר שכל אותו הזמן היה על המעקה לידם, כמעט בלתי נראה בגלל צבעו החום הבהיר), ודבי שקעה בזיכרונות משל עצמה.

"גם לך אין דעות קדומות טובות כל כך לגבי דברים 'לא טהורים', לטענתך לפחות." ציינה דבי. זאביני הרים את מבטו.

"כן, אבל אין לי דעות קדומות לגבייך." הוא אמר, והעביר את הינשוף לזרועו.

"את רוצה?" הוא שאל בנימוס, אבל דבי הנידה בראשה.

"לא, אני לא מסתדרת טוב כל כך עם ציפורים." זאביני חייך ופנה לעבר החלון.

"כן, זכור לי משהו כזה." דבי עקבה אחריו במבטה, אבל נבוכה מדי מכדי להצטרף אליו אל החלון.

הוא שלח את הינשוף לדרכו, ואחר כך (כמה הוא עוד יכול להפתיע אותה?) הוא קפץ והתיישב על אדן החלון הרחב.

"בואי, שבי כאן. נדבר." דבי היססה, אבל הבינה שזאת ההזדמנות היחידה שלה לדבר איתו, לכן הצטרפה אליו והתיישבה מולו.

היה שם מקום בדיוק לשניהם, והם היו צריכים לקפל את רגליהם כדי שלא יגעו אחד בשני.

זאביני השאיר רגל אחת פרוסה לפנים, ואילו דבי קיפלה את שתי רגליה וחיבקה אותן בידיה, כשסנטרה מונח על הברכיים.

הם הביטו אחד בשני, ושתיקה מביכה השתררה ביניהם.

דבי הרגישה שכל השנים בהם לא התראו צפו ביניהם. זה היה שונה מהמצב שהיה לה עם דראקו- הם נפרדו בידידות אחד מהשני, ובמשך השנים החלומות על הרגעים שלה עם דראקו הפכו להיות האהובים עליה ביותר.

אבל עם זאביני...

"תראי, דבי. אני מצטער." דבי השפילה את מבטה, וגילתה שהחוט הרופף במכנסיה היה הרבה יותר מעניין מהמבט של זאביני.

"אני יודע שמשום מה הגרסה שלי לא נשמעת לך אמינה, אבל את חייבת להאמין לי." הוא פתח את פיו כדי להוסיף עוד משהו, אבל דבי קטעה אותו.

"אני מאמינה לך." היא חזרה להביט בו, ביטחון מנצנץ בעיניה. זאביני נראה כאילו הודיעו לו עכשיו שהוא בהריון.

"אמפף...באמת?" נראה היה שהוא מחפש ספק בעיניה, אבל דבי הייתה בטוחה לגמרי בדבריה.

"כן. חשבתי על הגרסה שלך אתמול בלילה, והיא באמת נראית לי הרבה יותר הגיונית." דבי לא רצתה להגיד לו את האמת; שבלילה הקודם, כשחשבה על הגרסה של זאביני לסיפור, היא נראתה לה קלה מדי, מתחמקת מדי מעובדות- אם, כמו שהוא טוען, לא היה לו מושג ממה שעומד לקרות, למה הוא עמד שם, ולא רץ לצעוק לעזרה? ולמה הוא טוען שזה מה שהוא עשה? היא הרי זכרה בבירור שראתה אותו עומד, מחייך למראה הכאב שלה...

... אבל אז הגיע החלום.

ההתחלה שלו לא הייתה שונה מכל חלום אחר שחלמה על אותו הלילה- היא וזאביני ביחד ביער, מחפשים אחרי אוכמניות.

"קלאוס יהרוג אותנו, אנחנו מתרחקים יותר מדי מהבית", מלמלה דבי הקטנה, וסלסלה את שיערה (שכבר אז היה באורך מגוחך) באצבעות ידיה, בתנועות חסרות ביטחון.

"נו, באמת. כמה מטרים מחוץ לשטח עוד לא הרגו אף אחד." בלייז הדף בידו את אחד מהענפים הפראיים- שנוכחותם הלכה וגברה ככל שהעמיקו ביער.

"למען האמת, אח שלי, הנריק, מת כשיצא 'כמה מטרים מחוץ לשטח', והוא עוד היה עם קלאוס." דבי ענתה בסנטר מורם, אבל המשיכה ללכת, בחוסר רצון בולט, אחרי זאביני.

"וזה היה לפני בערך חמשת אלפים שנה, וקלאוס לא היה יכול לפגוע בזבוב." הוא הוסיף בהיגיון, ופינה את הדרך מקבוצה גדולה של עוד ענפים.

"עכשיו אפילו אם תתעטשי בלב, קלאוס יהיה פה בתוך מאית השנייה."

דבי לא יכלה שלא להודות בנכונות הדבר, אבל גם הייתה מפוחדת מכדי להגיב.

הם המשיכו ללכת עוד מרחק קטן, עד שהגיעו לפתע לקרחת יער קטנה.

דבי לא ציפתה לזה, והביטה בזאביני בשאלה.

"ב...בלייז? אתה ידעת שהמקום הזה נמצא פה?" דבי הייתה מפוחדת. משהו במקום הזה לא הרגיש לה נכון.

בלייז נראה מפוחד כמעט כמוהה, ומשהו בראש שלה אמר לה שהחלום הזה שונה מכל האחרים.

"ה..הלו? יש כאן מישהו?" הוא קרא, ולראשונה נשמע מהוסס.

ליבה של דבי ניתר עד גרונה כששמעה לחישות מאחוריה, כמו זמזום נמוך וטורדני.

"אתה ש..שמעת את ז..זה?" בלייז הניד בראשו לשלילה.

"שמעתי את מה?"

הלחישות גברו, ולמרבה אימתה של דבי היא החלה לחוש כאילו הן מתחילות להקיף אותה. היא ניסתה לזוז, לברוח, אבל הזמזום שהתלווה ללחישות גרם לה לאטום את אוזניה בבהלה.

"ד..דבי? הכל ב..בסדר?" קולו הרועד של בלייז – אותו בלייז הבטוח תמיד, ביחד עם הלחישות ההולכות ומחריפות, והזמזום המחריד שגרם לה לרדת על ברכיה ולמעוך את אוזניה לתוך הגולגולת, כל אלה גרמו להשבר, והיא החלה לצעוק.

היא ניסתה להאבק, להפעיל את הכוחות שלה, אבל ככל שהתעמקה יותר בלחשים שבהם השתמשה כך הרגישה יותר ויותר מרוקנת, כאילו מאגר הכוחות שלה נגמר, כאילו...

...כאילו הריק גונב את כוחותיה.

היא הראתה את זאביני עומד מולה, חד וברור - מבולבל ולא בטוח, ורגע לפני ששקעה לתוך החשכה המבורכת, שמעה אותו צועק בבירור את שמו של אחיה.

היא התעוררה בבהלה. לקח לה כמה שניות להירגע מההלם שתמיד התלווה לזיכרון הספציפי הזה. לקח לה עוד כמה שניות של שחזור כשהבינה שהחלום הזה היה שונה- הוא היה חד וברור יותר, בניגוד לשאר הזיכרונות שלה בנושא- מעורפלים ומלאים ועשן אביך, כאילו...

"אני חושבת שמישהו שיחק עם הזיכרונות שלי." זאביני הרים את ראשו בפליאה.

"שיחק עם הזיכרונות שלך? למה את חושבת ככה?" דבי נאנחה וחזרה להתעסק בחוט הסורר, שכבר הפך בינתיים לחור קטן.

"כל החיים שלי זכרתי את הלילה הזה בתור הלילה שבו איבדתי את הכוחות שלי, ותמיד חשבתי שזה היה בגללך. בזיכרון שלי אתה עמדת שם, מחייך בהנאה כשאני התגלגלתי על הרצפה בכאבים איומים, ולא מושיט יד לעזרה..."

"אבל זה לא נכון!" קטע אותה בלייז. "לא הצלחתי לזוז, זה נכון. אבל הייתי מזועזע! איך יכולתי לחייך כשאני רואה את החברה הכי טובה שלי מתקפלת על האדמה מכאבים?" הוא נראה כל כך נסער, מחבק את הברך שלו ומביט בדבי בעיניים קרועות, שהזכירו לה כלבלב קטן וכאוב.

"וכשהתחלת לצעוק, אני..."

"קראת לקלאוס, אני יודעת." קטעה אותו דבי בחזרה. זאביני נשאר לשבריר שניה עם פה פתוח.

"איך את...?"

"זאת בדיוק הנקודה." אמרה דבי. היא נשענה על משקוף החלון שמאחוריה והסבירה לזאביני את העניין עם החלומות.

"אז בעצם," אמר זאביני אחרי רגע של שתיקה.

"את רוצה להגיד לי שאת לא חולמת על שום דבר חוץ מעל זיכרונות שלך?"

"פרט שולי." דבי גלגלה את עיניה, אבל הנהנה.

"ממתי זה? אני לא זוכר שאי פעם סיפרת לי משהו כזה כשהיינו...ילדים." היא שמה לב שהוא נמנע להשתמש ב "חברים", אבל החליטה להתעלם מהדבר.

"אני חושבת שזה התחיל כשעברנו מווילטשייר." ניסתה דבי להזכר.

"בעצם, אני די בטוחה שהחלום הבדיוני האחרון שלי היה בלילה שלפני הלילה... ההוא." היא לחשה את המילים האחרונות, מופתעת מהתגלית.

ככל שהפכה זאת יותר בדעתה, ככה הייתה יותר בטוחה בכך- הלילה שבו התחילה לחלום על הזיכרונות שלה, היה הלילה שאחרי שאיבדה את רוב הכוחות שלה באותה קרחת היער.

אבל... למה? מה הקשר בין הדברים?

מחשבותיה נקטעו כאשר דלת הינשופיה נפתחה, ובכניסה עמדה לא אחרת מאשר רייצ'ל, שאחזה מכתב בידה ונראתה עצבנית במיוחד.

"אוף, אני פשוט לא מבינה אותה... או, דבי!" היא מיהרה לעבר חברתה הטובה, שבדיוק ירדה מהחלון בקפיצה והסירה את האבק ממכנסיה.

"את לא מבינה מה קרה לי עכשיו... אמ, היי." דבי הסתובבה, וראתה את זאביני עומד בדיוק מאחוריה, וחוץ משיערו הפרוע לא נראה עליו שום סימן על כך שישב במשך כמעט חצי שעה על פיסת אבן, תלוי בין שמיים וארץ.

"בלייז זאביני." הציג את עצמו והושיט לרייצ'ל את ידו בנימוס. רייצ'ל כיווצה את גבותיה בחשד.

"רייצ'ל וויבר." היא לחצה את ידו, ועכשיו תורו היה להיות מופתע.

"וויבר? יש לך קשר לקת'רין וויבר? אאוץ'!" הוא קרא בהפתעה כשאצבעותיה של רייצ'ל מעכו בכעס את ידו.

"אממ, לא השאלה הכי חכמה שלך עד כה." ציינה דבי, וניסתה להפריד בין ידיהם.

"ואם כבר מדברים על חלאות." רייצ'ל עזבה את ידו של זאביני בפתאומיות, ופנתה לדבי כשכעס מנצנץ בעיניה.

"את לא מבינה מה ראיתי לפני רגע!"

"מה ראית?" דבי ניסתה להיכנס לדמות העצבנית שבה רייצ'ל רצתה שתהיה, והתאפקה שלא לצחוק כשראתה את זאביני, מעוות את פניו בכאב ומעסה את האצבעות שלו אחת אחת.

"קמתי היום מוקדם בבוקר, במיוחד כדי לשלוח מכתב להורים שלי- את יודעת, אמא שלי ממש דאגנית. אז אני יוצאת לי מהקרוון שלנו, ואת מי אני רואה? את אייבי גבריאל!"

"טוב... ומה יוצא דופן בזה?" שאלה דבי בגבה מורמת.

"הדבר הראשון ששמתי לב אליו," המשיכה רייצ'ל מבלי להתייחס לתגובתה של דבי. "הוא שבת' ואן לא היו איתה- שזה מאורע נדיר לכשעצמו, היא לא הולכת בלעדיהן כמעט לשום מקום. אבל חוץ מזה, היא הסתכלה סביב בחשדנות, שגרמה לי להבין שהיא לא רוצה שידעו שהיא יצאה מהמיטה. אז התחבאתי ועקבתי אחריה, ואת יודעת מה ראיתי?"

"מה?" דבי גלגלה את עיניה.

"שהיא נכנסה ליער שמקיף את בית הספר! את יודעת, זה שאסרו עלינו בכל לשון של איסור להתקרב אליו?" רייצ'ל נראתה נסערת, אבל זה לא הדאיג את דבי במיוחד. היא הכירה את חברתה מספיק טוב כדי לדעת שכל דבר שדומה אפילו קצת לתעלומה, מתסיס את דמה של רייצ'ל.

"טוב, אולי יש לה איזה מאהב ערפד ביער." התבדח זאביני והחל ללכת לכיוון הדלת.

"עכשיו אם תסלחו לי, יש לי עוד כמה עניינים לסדר הבוקר." הוא נעצר כשהגיע אל הדלת והפנה לדבי מבט שואל.

היא החליפה מבט עם רייצ'ל, וזאת גלגלה את עיניה ופטרה אותה בנפנוף יד.

"לכי, גם ככה לא ציפיתי לראות אותך כאן." דבי גלגלה (שוב) את עיניה ופנתה לכיוונו של זאביני, שחיכה לה בסבלנות כשהוא נשען על המשקוף.

"רק תזכרי שהזהרתי אותך לגבי אייבי!" קראה רייצ'ל רגע לפני שהדלת נסגרה מאחוריהם.

"אוקיי." אמרה דבי, ולא התאמצה אפילו שקולה ישמע מבעד לדלת העבה.

היא הסתכלה על זאביני, וזה השיב לה מבט משועשע.

"מה?" שאלה דבי והחלה לרדת במדרגות.

"את כזאת דבי." לגלג עליה זאביני והשיג את הפער שנוצר ביניהם בשני צעדים.

 "מה זה אמור להביע?" דרשה דבי לדעת.

הוא חייך חיוך קטן ועיניו נצצו.

"לא השתנת בכלל - אותו סרקזם, אותה אישיות מלבבת."

"ואתה נשארת אותו חנפן דביק." הקניטה אותו דבי בחיוך שגרם לחיוכו להתרחב.

"אף פעם לא ציינת שאני חנפן דביק." הוא דילג את המדרגות האחרונות ונשען על המעקה בעודו מחכה לדבי, שהשיגה אותו בקפיצה.

"פחדתי שאחרי שאציין זאת תתחיל להדבק ולהתחנף אפילו יותר, רק כדי לעצבן אותי." הם המשיכו בדרכם לחלק הקדמי של הטירה, והשמש כבר התחילה לטפס הרבה מעל צמרות העצים.

זאביני גלגל את עיניו. "ולקחת את הסיכון שתקראי לקלאוס? לא, תודה. אני מעדיף שלא להתעסק עם המשפחה שלך. לא נחמדים במיוחד כשהם כועסים."

דבי גלגלה את עיניה ובחרה שלא להגיב. שניהם שמרו על שקט בהמשך הדרך, אבל האווירה ביניהם הייתה שונה בהרבה מהדרך הלוך- פחות מתח, פחות רתיעה. כמעט כמו שהיה פעם, כשהיו חברים.

אבל רק כמעט.

הם הגיעו לבסוף לקרוון של דבי. היא יכלה לשמוע את הצעקות של הבוקר דרך הקירות הדקים, ולפי המבט שהתנוסס על פניו של זאביני היא הבינה שהיא לא היחידה.

"מישהו באמת צריך להודיע להן שכל התלמידים בהוגוורטס בערך שומעים את הריבים שלהן." הוא ציין כשאחת הבנות (ככל הנראה נונו) צעקה לסופיה שהיא שכחה את החזיה שלה בשירותים.

דבי צחקקה במבוכה ופנתה להיכנס, כשקולו המהוסס של זאביני עצר בעדה.

"אז... חברים?" היא הסתובבה ונשמה נשימה עמוקה כשראתה את ידו המושטת של זאביני. היא הסתכלה עליו כשהוא העביר את ידו במבוכה בשיערו הכהה, ועיניו הכחולות נצצו בשאלה.

"אם זה מוקדם לך מדי- אז זה בסדר, אני לא רוצה ללחוץ, פשוט..." הוא נאנח והשפיל את מבטו.

"אני מתגעגע לחברה הכי טובה שלי." הוא לחש.

דבי עצמה את עיניה. היא נזכרה לפתע בבלייז- בלייז שלה. אותו בלייז ששיחק איתה שעות, שאסף איתה ענפים ביער ורב איתה על הנדנדה בכל הזדמנות אפשרית.

אותו בלייז שתמיד עמד שם לצידה, שספג גערות מצד קלאוס על דברים שהוא בכלל לא עשה.

בלייז שהיה שלה.

היא פקחה את עיניה והסתכלה על זאביני, שבהה כעת ברגליו.

"חברים." היא הנהנה, וחייכה כשבלייז הרים את ראשו בחטף והסתכל עליה בבלבול.

היא הוציאה לו לשון בקריצה כשנכנסה לחדר, ורגע לפני שהדלת נסגרה ראתה אותו מגלגל עיניים, מחויך.

הפרק הקודם