שקיעת ההיביסקוס

אז ניסיתי להעלות את הפרק הזה שבוע קודם אבל לא הצלחתי בגלל שהייתה בעיה באתר, שמחתי לקרוא את כל התגובות של כולכם וכמובן אשמח אם תגיבו או תשאירו ביקורות על הפרק גם הפעם 
דרך אגב אני מצרפת קישור לפרחים שמתוארים הפרק (פרחי ההיביבסקוס) מקווה שתאהבו עד הפרק הבא 3>

https://i.pinimg.com/736x/36/d4/e5/36d4e572f279e4d19c011745625afeaa--tropical-plants-tropical-flowers.jpg

--------------------------------------
"אין כמות של שינה אשר תספק את העייפות שאני תמיד מרגיש"- אנונימי 

---------------

השינה נחתה על הרמיוני גרינג'ר זמן רב לאחר מכן, הלילה היה יותר אויב מאשר בוגד.
כשראתה שמאלפוי נרדם היא זימנה כיסא מן פינת החדר, התיישבה עליו ונסתה להירדם גם היא, אך  כשהניסיון לא צלח היא החלה להסתובב
בחדרו של מאלפוי, תחילה בוחנת את התמונות המעטות על השידה האפורה שהיו בעיקר של משפחתו ובכולם היה דראקו מאלפוי צעיר בהרבה יותר מהיום.
באותן תמונות נרקיסה מאלפוי עמדה זקופה, גאה ומרשימה עם הבעה מעט חמוצה על פניה היפות ולוציוס מאלפוי גם הוא בעמידה הזקופה מסתכל אל המתבונן בתמונה בהבעת היהירות הזחוחה שלו וחיוך שהרמיוני יכלה לתאר כמבחיל.
כשמצתה את עניין התמונות עברה לחלון שהשקיף על  גן הפרחים יפיפה, הפרחים היו רעננים  וזהים לאלו שטיפסו על בחדרה שלה, צבעם לא היה  אחיד אלא יותר כמו שילוב של שלושה צבעים עיקריים- זהוב כתום ואדום.
במרחק ניכר מן גן הפרחים המלבלב הייתה חלקת אדמה שהרמיוני יכלה להגדיר כבית קברות קטן.
איזה אדם ירצה תזכורת תמידית למוות בחדר השינה שלו? הרמיוני שאלה את עצמה כשהסתכלה על בית הקברות בעיניים מצומצמות.
היא שלחה מבט בדראקו וחזרה לכיסא, הוא נראה נאה יותר בשינה, פניו לא היו מעוותות בזעם, גועל או אדישות הוא היה שליו כשידיו
נחו על בטנו וחזהו עלה וירד באופן סדיר ומרגיע הרמיוני מצאה את עצמה נושמת איתו ראשה נח על שולי המיטה שלו זרועותיה
משמשות לה ככרית וגופה התחתון שנשען על הכיסא נטה בזווית מצחיקה. זו בהחלט דרך מוזרה להירדם בה אבל הרמיוני גרינג'ר הייתה רגילה לגרוע יותר.

דראקו מאלפוי היה רגיל להתעורר עם הזריחה, השמש חדרה לתודעתו דרך חלון חדרו והעירה אותו בחמימות שלה
למרות שהייתה רחוקה ומוסתרת חלקית מאחורית עננים עבים. גופו עדיין חלש ועיניו סירבו למהר להיפתח, הוא העדיף
להתכרבל במיטתו עוד כמה דקות ולקבור את ראשו בכרית הנעימה תחת המרקם  החלק של ציפית המשי

.חלק.

מילה זו הדהדה בראשו כיוון שפניו נחו כנגד משהו מחוספס בהרבה מהסדינים היקרים שלו, עיניו נפתחו בפתאומיות ובהו בזגגה בפניה של הרמיוני גרינג'ר.
היא הייתה יותר על המיטה מאשר על הכיסא שם רק רגליה הוצבו, הכל נראה כמו מיטה מאולתרת שהיא יצרה תוך כדי שינה.
דראקו רצה לצחוק הרמיוני גרינג'ר לא נראתה חכמה או מעצבנת עכשיו אלא יותר כמו יצור עדין ולא מזיק.
חלק מן תלתליה החומים כיסו את פניה והשאר מסגרו אותן והיוו את המרקם המחוספס שדראקו הרגיש תחת פניו, באופן כמעט אוטומטי הוא הזיז את השיער מפניה והניח את רגליה על המיטה, מניח לה לישון בנוחות.
כשהבין מה הוא עשה, הוא הפנה לה את גבו במטרה לחזור לשינה המבורכת ולהימנע מחשיבה על האדיבות שתקפה אותו.
זה לא שהוא הפלפאף מזורגג ,הוא ניסה להרגיע את עצמו, הוא רק יודע להכיר תודה הרי ללא גרינג'ר הוא היה ככל הנרא  גוסס לבד ובסבל רב.
 

הרמיוני התעוררה בפתאומיות, היא לא ידעה מה בדיוק העיר אותה, השמיים היו מעוננים וקודרים הפעם והשעון העתיק הצביע על שעת אחר הצהריים.
כשהרמיוני הבינה שהיא נחה סנטימטרים ספורים מגבו החבוש של דראקו מאלפוי היא נבהלה במלוא המובן של המילה, היא ניסתה
להתרחק במהירות ממנו אך המצעים החלקים והנעימים היו יותר מידי חלקים ולא מנעו ממנה ליפול על הרצפה הקרה בחבטה רועשת.
כשגופה כואב הרמיוני התרוממה מן הרצפה ושפשפה את גבה בפנים חמוצות, היא שכחה כמה מגושמת היא יכלה להיות לפעמים.

"את בסדר שם גרינג'ר?" דראקו שאל עיניו מביטות עליה, זרועו מאחורי ראשו ובקולו לגלוג מציק "לוגנבוטום יכול להיות פחות מגושם ממך".
"מילים כה מתוקות לזאת שעזרה לך" הרמיוני השיבה בציניות והתשבה על הכיסא לצד המיטה, במחשבה נוספת היא הרחיקה את הכיסא מעט "אתה בהחלט יודע להוקיר תודה".
מילים רבות אפשר לנגיד על דראקו מאלפוי, תכונות רבות שלא מטיבות עימו אבל כן היו לו רגשי נאמנות וחובה לאלו שעזרו לו במיוחד אם לא ממש היה להם סיבה.

"גרינג'ר-" הרמיוני לעולם לא ידעה מה הוא התכוון לומר לה כיוון שידית חדרו הסתובבה והוא באינסטינק וחשיבה מהירה תפס את ידה באגרסיביות ומשך אותה אל מתחת שמיכת הנוצות העווה, כמה שיותר צמוד אליו.

ידו השנייה נחה על גבה בצורה כזו שמנעה ממנה להתרומם ולחשוף את עצמה בפני האורח המפתיע.

ובמקרה הזה ישנו אדם אחד שלא יטרח לתקתק בדלת חדרו או שעליו גמדוני הבית לא יודיעו על בואו כיוון שהיו ימים שהוא היה כמו בן בית באחוזת מאלפוי.

"בלייז" הרמיוני שמעה את דראקו מדבר, או יותר נכון הרגישה אותו, אוזנה צמודה לחזהו ולכן כל רטט של דיבור ונשימה שלו עבר גם דרכה.

"דראקו" בלייז השיב משועשע מן התנהגותו של דראקו שהייתה ללא ספק לחוצה והתיישב בדיוק היכן שהרמיוני ישבה לצד המיטה, "שמעתי שחטפת יותר מידי בטיהור האחרון אז באתי לבדוק אם המוח שלך עדיין במקום"

"בניגוד לשלך הוא עדיין שם" דראקו השיב והרמיוני איכשהו ידעה שהוא מחייך את חיוכו האידיוטי.
"אני קיבלתי כמה פציעות רציניות אבל לא משהו שלא יכול להחלים תוך כמה ימים" הוא הוסיף והרמיוני התאפקה שלא לגחך, הדרך המאצ'ואיסטית שגברים מתנהגים אחד ליד השני תמיד שעשעה אותה, רון והארי תמיד נהגו לעשות זאת.

"אתה רוצה קצת?" בלייז הוציא מכיסו בקבוק כסוף ולגם ממנו בקצרה "זה חומר טוב" בלייז בקול מתגרה נופף בפני דראקו את בקבוק האלכוהול המתוק אבל דראקו הניד את ראשו לשלילה.

"מה קורה בלייז?" דראקו שאל קולו רציני יותר, עגום יותר.
מאז שהם היו צעירים בלייז נהג לשתות רק שדברים רעים קרו- כשאבא הביולוגי שלו מת, כשהאימא "היקרה" שלו התחתנה בפעם השישית ושהקרב על הוגוורסט הוכרע וכ"ו היו מקרים רבים מידי מכדי לציין.

"פנסי פרקינסון"

"מה איתה?" אחרי ששילטון וולדמורט עלה, דראקו לא ממש שמר על קרבה עם הנערה שהייתה
דלוקה עליו מאז ומתמיד, היא ניסתה ליזום שידוך לחתונה כמה פעמים איתו אבל לאחר שראתה
שניסיונותיה לא צלחו היא התחתנה עם גבר עשיר יותר ומבוגר יותר ממנה שאת שמו דראקו לא טרח לזכור.
"המורדים ידעו על המתקפה ובזמן שזה קרה כמה מהם החליטו להתנקש באנשי ציבור בשלטון ביניהם פנסי ובעלה. הכרנו אותה אז חשבתי, לזכרה שנוכל לעלות זיכרונות מעל ברצפת או משהו"

"אני מבין"  

"היא הייתה מאוהבת בך מעל הראש אתה יודע, היא לא הפסיקה לרדוף אחריך באופן חסר בושה" הקלילות חזרה לקולו של בלייז, הרמיוני לא הייתה בטוחה
אם בגלל האלכוהול או היכולת שלו לשנות דברים כה מהר, בכל זאת הוא אכן היה סליתריני.

"כן" דראקו צחקק נתקף בנוסטלגיה מתוקה "אני יודע, כולם ידעו ,אבל לא באמת יכולתי לסבול את הנדנודים שלה יותר מכמה ימים"

"ועד שהיא הצליחה לגרום לך להסכים לנשף בשנה הרביעית אתה הייתה עסוק בלבהות בגרינג'ר כל הנשף, היא שנאה אותה עוד יותר רק בגלל זה"

עיניו של דראקו נפערו  בעוד שליבה של הרמיוני החל לפעום, "לא אני לא! אל תמציא שטויות זאביני"

"בשם מרלין דראקו" בלייז נאנח ולקח עוד לגימה "זה לא הופך אותך לבוגד דם, חוץ מזה אתה לא היחידי שהסתכל עליה כמו אידיוט ,היא הראתה באותו הלילה שמוח זה לא הדבר היחידי שיש לה"

"בלייז" דראקו הזהיר, מסתיר את הלחץ שהוא חש מתגובתה של הרמיוני למשמע הדברים על ידי ארשת פנים כועסת.
"בסדר בסדר!"  בלייז הרים את ידיו בהכנעה וצחק "אני אעזוב את הנושא אבל אם כבר מדברים על בחורות" נימת קולו השתנתה והפעם הייתה בה מן חלקלקות "מי המכשפה הקטנה שמתחת לשמיכות איתך דראקו?"

הרמיוני השתדלה לנצור את נשימתה, ידיה התאגרפו ובו זמנית אחיזתו התהדקה על גופה.

"על מה את מדבר?"

"נו בחייך דראקו " בלייז התקרב למיטה "צריכים להיות עיוורים בשביל לא להבחין בה צמודה אלייך, היא ישנה?"
"כן!" דראקו השיב בכמעט צעקה, מבין שעדיף לשתף פעולה.
"אני יכול לראות אותה?" הוא שאל באופן קונדסאי מעט והתקרב עוד יותר להיכן שהיא הייתה, באופן איטי וחושש הרמיוני קברה את פניה בחזהו למקרה שבלייז לא יקשיב להתנגדות של חברו.
"לא!"
"אני רוצה לראות את חד הקרן הקסום שגרם לדראקו מאלפוי להשתחרר מהעבודה ללילה אחד, אתה יודע אחי את לוקח אתה כל עניין אוכלי המוות ביותר מידי רצינות ברמה כזו שהתחלתי לחשוב שהתחלת לאבד עניין במין היפה"
"קל לך לדבר" דראקו השיב במעט מרירות, אתה מבלה חצי מזמנך בקנדה כך שאף אחד לא מצפה שתצטרף לפעילות.
"אז אני יכול?" בלייז חזר על שאלתו והתעלם מהערתו האחרונה של דראקו, ידו אוחזת באחת מקצוות השמיכה אך לא לזמן רב, דראקו החטיף לה במהירות.
"לא אתה לא" דראקו זרק עליו את אחד מכריות המיטה הרבות "חתיכת דפוק, היא לא לבושה עכשיו עוף אני צריך לנוח".
"כן" בלייז הניד בראשו באופן במוגזם "לנוח" הוא סימן מרכאות כשאמר זאת בכדי להדגיש שהוא לא מאמין לו כלל.
"אתה כזה ג'נטלמן מאלפוי" בלייז צחק והתרחק מהמיטה לכיוון הדלת "חבל באמת שלא עברת צד,  גויל היה שמח לדעת" הוא הוסיף  לא אחרי שדראקו זרק לעברו עוד כרית ולא פגע.
"אני אראה אותה בנשף בעוד כמה ימים אני מניח" בלייז אמר בערמומיות  וטרק את הדלת אחריו, הרמיוני נשמה לרווחה ברגע שהחדר חזר להיות דומם, ראשה עדיין קבור בחזהו  וגופה עדיין צמוד
אליו, היא הסתנוורה כאשר דראקו הרים את השמיכה מעל  ראשה ונחשפה לאור.
"את יכולה לעזוב אותי עכשיו" דראקו אמר מובך ללא ספק כאשר הרמיוני לא התנתקה ממנו במהירות לה ציפה.
"מצטערת" היא שחררה אותו חזרה למקומה המקורי סמוקת לחיים ושקטה  יותר מהרגיל, לא שמה לב שפניו סמוקות גם כן בגלל דבריו של חברו חסר הטקט.
הרמיוני הסתכלה סביבה, לא הייתה לה הזדמנות לבחון את החדר באור יום אם אפשר לכנות את האור העגמומי של שמיים מעוננים כך, היו כמה ספרים על מדף
באחת הפינות בחדר ובית הקברות נראה יותר בולט כטיפת דם על שלג צחור המצבות השחורות והאפורות צמחו
מן הקרקע כאילו היו טבעיות לגמרי בקומם אך לא שייכות לטבע הפסטורלי והירוק, היא רצתה לשאול אותו על זה, על בית הקברות שניבט מהחלון.
"זו היתה תקיפה כנגד המחתרת, הם רבים"
"מה?" הרמיוני שאלה בבילבול.
"הסיבה שאני כך" הוא החווה על גופו הפצוע, "זה מה שהתכוונת לשאול לא?" הוא בחן אותה, מנסה להבין אם הוא קרה את הבעתה נכון.
"בלייז ציין את המתקפה בשיחה שלכם וגם לא קשה כל כך לנחש,  האמת שהתכוונתי לשאול משהו אחר" היא אמרה באיטיות ובזהירות והביטה בחשש מסויים בדראקו היא בחרה לקחת את שתיקתו כאישור לשאול.
"למה החדר שלך משקיף על בית קברות?" הרמיוני  שאלה, דראקו הביט לאן שהיא הביטה.
החלון רחב וגדול מספיק בשביל שהוא התרומם מעט ויראה את בית הקברות, לרגע מסויים הוא התלבט אם לגרש אותה מחדרו ולומר לה שזה לא העניין של האף החטטני שלה אבל הוא בחר במקום זאת לחשוב איך לנסח את התשובה שלו מבלי לפרט יותר מידי.
"אני עברתי  לחדר הזה כי  הוא עוזר לי לזכור למה אני עושה מה שאני עושה" וא הסתכל על המבט התמהה שלה והסביר " אמא שלי קבורה שם, אחרי שהיא מתה התחלתי לעזור לסנייפ בתוכניות המרדניות שלו כנגד הלורד"
" אם לא אכפת לך שאני אשאל איך היא..?" הרמיוני היססה נמנעה מלהמשיך, ניכר עליו שזה מכאיב לו לדבר על הנושא.
"איך היא  מה?"
"איך היא מתה?"
דראקו השפיל את ראשו, מילותיה החזירו את אירועי הלילה  בראשו, הוא שנא להיזכר בזה ושנא עוד יותר שמזכירים לו אבל חלק בו רצה לספר למישהו את מה שבאמת קרה, את מה שהוא הרגיש, הוא היה עייף מלהחזיק הכל בפנים.  

הפרק הקודם		הפרק הבא