עוטי השיריון בהוגוורטס- הנבואה

"אאא... ראף. אני לא רוצה להפריע לך להרוג את מייקי", התחיל ליאו לומר, "אבל אני חושב שהחרבות שלך זוהרות".
ראף התנשף בעצבנות.

"הדבר היחיד שיזהר זה הנשמה של מייקי כשהיא תעלה לגיהנום!", הוא רשף בכעס.
"ליאו. גם החרבות שלך זוהרות", אמר דוני, שהבחין בכך כי עמד מאחורי ליאו.
"וגם המקל שלי", הוא הוסיף.
"אוף. למה הנונצ'קו שלי לא זוהר", רטן מייקי.

"הנונצ'קו שלך כן זוהר", אמר ראף, וסינן לעבר מייקי קללה.
מייקי שלף את הנונצ'קו שלו והביט בו, מוקסם.

תלמידים החלו להתבונן בנעשה.
כלי הנשק של ארבעת הצבים זהרו כל כך עד שהצבים לא היו מסוגלים להסתכל על נשקם מבלי להסתנוור.

לפתע נהיה הבזק גדול.
ארבעת הצבים שמטו את נשקם והועפו אחורה, יחד עם שאר התלמידים.
"אוי לא", אמר מייקי, "חרזן הנבואות מכה בפעם השלישית".

הערפל הלבן אכן התגבש לצורה אנושית, והחל לדבר:

"קיבלתם שרביטים, עכשיו תקשיבו קשב רב.
זמנכם התקצר לשבוע מעכשיו.
אך יש לי רמז בשבילכם לרגע זה,
חוששני שמייקי קצת הוזה."

"מה זה אמור להביע", תהה ראף, "אפשר לומר שהנבואה הזאת נכונה, מייקי תמיד הוזה שכולם אוהבים אותו. אבל במה זה עוזר לנו למצוא את הבדולח הטיפשי הזה?"
"אני חושב שהוא מנסה לתת לנו סוג של רמז", הניח ליאו.
"מממ... הוזה... הזייה...", נראה שדוני מתאמץ לחשוב, "אני הולך שנייה".

דוני יצא מהאולם הגדול הכי מהר שהיה מסוגל.

"ו- הוא פשוט עזב אותנו. בלי לומר מילה", אמר ראף.
"רגע אחד, הנבואה אמרה משהו על שרביטים", אמר ליאו.
שלושת הצבים הביטו במקום שבו היו אמורים להיות כלי הנשק שלהם.

במקום נונצ'קו, שתי חרבות ארוכות, שתי סכינים, ומקל- נותרו ארבעה מקלות- שרביטים.
"מה אני אמור לעשות עם המקלות הלא- שימושיים האלה? להכניס לעין של האויב?", אמר ראף בזילזול.
"הו, זה מאוד שימושי", אמר פיטר, "אפשר לעשות עם השרביטים קסמים".
"אני אראה לך דוגמא", נדחף ג'יימס.

ג'יימס שלף את שרביטו, הצביע על כריך שנח על השולחן, וקרא: "וינדגאריום לביוסאה!"

באורח פלא הכריך התרומם באוויר, כאילו יד בלתי נראית החזיקה אותו.
"אז איך הרחפת סנדוויצ'ים תעזור לנו להילחם במפלצות", מחה ראף.
"דבר ראשון- הקסם הזה יכול להרחיף כל דבר. דבר שני- זה לא הקסם היחידי", אמר ג'יימס.
"פיטר, תוציא את השרביט שלך", אמר ג'יימס לפיטר.
פיטר שלף את שרביטו בצייתנות.
ג'יימס נופף בשרביטו שנית, והפעם אמר: "אקספליארמוס!"

שרביטו של פיטר התעופף לעבר הקצה השני של האולם.
"אציו!", הכריך ריחף באוויר, והפעם כיוון את מסלולו אל כף ידו של ג'יימס, והוא נגס בכריך בסיפוק.

לאחר שג'יימס הדגים לצבים מספר לחשים נראה שהם כבר התרשמו.
"מאיפה למדת את כל זה", התפלא מייקי.
"יש גם יתרון בלהיות הבן של הארי פוטר", אמר ג'יימס בגאווה.

לאחר כמה זמן דונטלו חזר, עם ספר בידו, וארשת ניצחון בתווי פניו.
"זהו זה! מערת התעתועים", אמר דוני.
הוא החל לעיין בספר, וכשהגיע לעמוד המבוקש, הקריא מתוכו:
"מערת התעתועים: מערה מלאה בנטיפי קרח. כל הנכנס אליה, הוזה את הפחדים הכי גדולים שלו.
בסוף המערה, מוחבא הבדולח הקסום. עדיין לא ידוע מה ערכו, כי כל מי שנכנס אליה השתגע למוות. יש אומרים כי הקסם של הבוגארט נמצא במערה זו. מוחבאת בעזרת קסם בהרים המושלגים של סקוטלנד. היו כבר כמה מקרי מוות של מוגלגים... אוקיי, זה כבר קטע לא חשוב".

ראף, ליאו ומייקי בהו בו.
"איך בדיוק נגיע לסקוטלנד? ברגל עד שמגיע זה יהיה כבר סוף שנה", אמר ראף.
"איך בדיוק נילחם בפחדים הכי גדולים שלנו", תהה מייקי בקול.
"אני לא מוכן לאבד מישהו", אמר ליאו, "אבל לא משנה עד כמה זה יהיה קשה, חייבים לצאת למשימה הזאת. אחרת נתקע פה לנצח".

"אני אעזור לכם".
ארבעת הצבים הסתובבו. הפרופסור מקגונגל עמדה מאחוריהם, בארשת רצינית.
"אני אתעתק ואתם תחזיקו בי", היא אמרה.
"מה? להעתיק? מה שאמרת...", אמר מייקי בבילבול.
"הו, כמובן. שכחתי להסביר... להתעתק זה בעצם להעביר את עצמך ממקום למקום", הסבירה הפרופסור מקגונגל, "אבל בשביל להתעתק נאלץ לצאת משטח בית הספר".
"אוו", התלהב מייקי, "זה כמו להשתגר".
"כן, מה שאמרת", אישרה הפרופסור מקגונגל.

"אוי, שכחנו את השרביטים", אמר ליאו כאשר הלכו לעבר היציאה מהוגוורטס.
"את המה?", שאל דוני.
"נסביר לך אחר כך", אמר ראף.

לאחר שהלכו לקחת את השרביטים סיפר ליאו לדוני על הדברים שג'יימס הראה להם.

הם התחילו גם לנסות את הקסמים על כל מיני דברים.
בהתחלה הם היו ממש כישלון, אבל עם הזמן הם השתפרו.
עד שהארבעה יצאו משטח בית הספר ליאו הצליח לעשות לחש הרחפה פעמיים (על שיריון), ראף הצליח לזמן את המסכה של מייקי ("תחזיר לי אותה!"), ודוני ומייקי הצליחו לפרוק אח את השני מנשקם.

"הייתי אומרת לכם לשים כפפות לפני שאתם נוגעים בי אבל אין זמן לזה. פשוט תגעו בי בלי להרפות. אני לא רוצה לעשות כמה נגלות של התעתקות", אמרה פרופסור מקגונגל.
ארבעת הצבים אחזו בידה, ואז זה קרה.
ליאו הרגיש כאילו הוא בתוך טורנדו ענקי. הבטן שלו עשתה סלטות. הוא ראה הבזקים של המון צבעים, ואז עיניו נעצמו.

כשהוא פקח את עיניו הוא ראה שהם נמצאים בהרים מושלגים, כפי שתואר בספר.
"אוקיי, בהצלחה צבים. במורד ההר קיר קפוא. כאשר תגעו בו בשרביט הוא ימס, ויחשוף פתח מערה. אבל יהיה הפתעות לא נעימות בדרך", אמרה הפרופסור מקגונגל, ואז נעלמה בהתעתקות.

"אני לא יודע מה איתכם, אבל אני הקאתי", אמר ראף.
"אממ, חבר'ה. אני חושב שמישהו התגנב למשימה שלנו", אמר דוני.
"מי?", ארבעת הצבים הסתובבו.

ליד דוני עמד ילד מתולתל ושמנמן, עם עיניים ירוקות ושיער שחור גלי שהתבדר ברוח החזקה.

המשך יבוא...

זה נראה לי הפרק הכי ארוך שעשיתי עד עכשיו, אז תגיבו...

הפרק הקודם		הפרק הבא