העיניים הן ראי הנפש

We are the warriors, who learned to love the pain

We come from different places but have the same name

'Cause we were born for this

- Born For This, The Score

פרק 7 - עיניים מוצרות

פרסי ויתר על הניסיון הנואש לישון כשהמהומה מעל לצינוק התחילה. הוא לא הצליח להירגע עם הרעש הזה, שלא באמת הגיע לתאו אבל כן הורגש, מהדהד בין הקירות.

הוא נאנק ומיצמץ שוב ושוב, מנסה להעלים את הטישטוש מעיניו. נהדר. הוא לא היה מסוגל לישון, לא הצליח להפסיק להיות לכמה זמן, לשאוב קצת כוח מהמנוחה - אבל הוא עדיין הרגיש את חוסר היציבות המלווה שינה לא מספקת.

הוא נאנח וניסה להזדקף, להתמתח - ומיד קפא. למשך רגע ממושך הוא עצר את נשימתו, גופו נדרך ומתכונן לכאב. אבל דבר לא קרה.

הוא פלט אוויר לאט, נרגע שוב. הסימן החדש על עורו, שהתחיל מתחת לאוזנו השמאלית והתנחשל עד לתחתית הצד הימני של כלוב הצלעות שלו, התגלה כלא צפוי בעליל. הוא הופיע באדיבות מנסן, בניסיונה האחרון להוציא משהו מפרסי בחקירה (נדמה לו שזה היה אתמול, אבל לא היה אפשר באמת לעקוב בחשיכה המתמדת). לפי גבותיו המורמות של מקגרגור, גם הוא הופתע מהלחש שהיא הצליפה בפרסי, שחדר דרך בגדיו והשאיר את הסימן בעורו, כמו הדרן ללחש הברקים שפגע בפרסי שוב ושוב אבל צריבתו חלפה מיד כשנגמר.

לא, לא ככה הצלקת עבדה. היא בערה כמו אש. היא בערה ופרסי חשב שהוא הולך להתעלף, אפילו שידע שהוא לא, שגם המכה החזקה ביותר תוכל לגרום לו לתשישות - תשישות כל כך גדולה שלא יצליח לזוז, לפקוח את עיניו - אבל לא לשינה אמיתית. חוסר המנוחה התמידי הזה התחיל לשגע אותו.

אז הוא צרח. ואחרי כמה זמן, כשהצלקת נותרה אבל הכאב התחיל להתפוגג, הוא הצליח לזוז שוב - הצליח למלא את הריאות שלו בלי להתכווץ שוב - הוא חשב שהסבל הגיע לסופו, לפחות עד שהחקירה הבאה תתחיל.

הוא טעה.

נראה לו שהיו אלו כמה שעות עד שהוא הבין זאת. שעה? הוא היה מהמר על שעה, אם זה היה משנה משהו למישהו. ככל הנראה שעה לאחר שהמפקדת הקפואה וסגנה הצעיר עזבו אותו ואת הייזל לנפשם, הצלקת שלו התחילה להשתגע. העור המעוות התחיל לבעור שוב, לצרוח בראשו של פרסי, ופרסי התאפק בדקות הראשונות אבל לא הצליח לעמוד בזה למשך זמן רב. אגרופיו הקפוצים הורמו ללא רשותו והוא התחיל לשפשף.

זה היה כמו לגרד עקיצת יתוש - השיפשופים הביאו שכחה רגעית לשריפה שהשתוללה על עורו, אבל באותו זמן חיזקו אותה - והיא חזרה שניות ספורות לאחר מכן, ארסית ונקמנית.

וכך זה המשיך. שריפה לפרק זמן קצר, ורגיעה של ככל-הנראה כמה שעות לאחריה. ושוב. ושוב.

אחרי הפעם השלישית פרסי הרגיש כל כך מותש שהוא חשב שהוא אולי יצליח אפילו לישון. זאת הייתה תקוות-שווא, כמובן, והוא לא הופתע או התאכזב כשזה לא עבד. כרגיל, הוא הגיע הדמדומים שבין שינה וערות ונתקע שם. הוא לא באמת ציפה לשום דבר אחר.

הוא קיווה שהייזל מסתדרת טוב יותר ממנו. מנסן לא הפעילה גם עליה את הלחש האחרון, רק את הברקים של מקגרגור, החולפים מיד. זה טוב. אפשר להתגבר על זה. הייזל תתגבר על זה, היא חזקה. גם במצבה הפגום הנוכחי.

הם חשבו שהוא מפלצת, הוא ידע. הוא ראה את זה בעיניים שלהם. מנסן ומקגרגור הסתכלו עליו בהתחלה בתיסכול, כי הוא לא דיבר אפילו שכאב לו, ואז התסכול הפך לגועל - כי הוא שתק אפילו שכאב להייזל. הייזל הקטנה, רק בת חמש עשרה, תקועה איתו מתחת לאדמה, לא מסוגלת לדבר או לתפקד. גורלה בפיו המגמגם של פרסי - שלא הצליח אפילו למנוע מהם להכאיב לה.

אבל לא הייתה לו ברירה. הוא יודע את זה, וגם הייזל בעצמה, עמוק בפנים, בתוך התודעה המבולבלת שלה, יודעת את זה. אבל הקוסמים לא יודעים את זה. הוא ראה את זה בעיניים שלהם. לא משנה כמה אטומים הם שבו שהם, הכל היה גלוי בעיניים שלהם. זה הפתח של הנשמה, כמו שמישהו אמר לו פעם.

הזיכרונות, חדים בעיני רוחו כאילו קרו אתמול, גרמו לצחוק צרוד לפרוץ מפיו של פרסי; צליל מריר ושבור שגבר על הדי הצעקות שהגיעו מלמעלה ונשמע חזק משהוא באמת בצינוק הריק. פרסי לא רצה לחשוב על אנבת'. הוא לא רצה לחשוב על ניקודאמוס. הוא לא רצה לחשוב.

קול דק עלה מהתא הצמוד לשלו, עונה לצחוק השבור שלו בחשיכה. פרסי הצליח להעלות שבריר של חיוך על פניו, לפתע מאושר כמעט. "היי, הייזל," הוא לחש. "אני בסדר, אל תדאגי. אני מקווה שג-גם את."

אותו קול דק ענה לו שוב, מלווה בנשיפה קטנה וחדה. היא נשמעה כמעט נוזפת. חיוכו של פרסי גדל לגודל נורמלי, והוא נשם, ממלא את ראותיו ומרוקן אותן באיטיות. היא בסדר. הוא בסדר. לא כאב לו (כרגע) והייזל בסדר, אז גם הוא.

למשך רגע השתיקה שוב שררה ביניהם. פרסי ייחל לשווא, בפעם המי-יודע-כמה, שהייזל הייתה מסוגלת לדבר, כי השיחות החד צדדיות האלו לא באמת עבדו והדממה הוציאה אותו מדעתו. הוא התחיל להרגיש הקלה משונה בכל פעם שדלת הצינוק נפתחה, במיוחד אם היו אלה הצעירים - הארי או מישהו מחבריו - בפתח, והוא לא אהב את זה. התחושה תמיד עורבבה במתח מיידי, וזה לא היה שילוב נעים.

אבל הפעם השקט גילה לו משהו. חשף את הרעש, את הדי הצעקות הרחוקים, והזכיר לו שרעש כזה הוא כבר שמע מתוך הצינוק - פעם אחת בלבד. כשהייזל הגיעה.

"מישהו חדש בא," הוא סיפר לה עכשיו, ולא ידע אם לשמוח או להצטער. "חצוי, מישהו מהש-שמונה. מישהו מגיע."

~~~~~~~~~~~ 

שמו של החצוי החדש היה ליאו. הארי ידע זאת כי ברגע שמקגרגור הכניס אותו לצינוק פרסי הביט בגוף הקטן וחסר-ההכרה ואמר את השם בנשיפה. הנער התנועע למשמע המילה אבל לא התעורר.

מקגרגור הכניס אותו לתא פנוי מתוך השלושה שנותרו - צמוד לתא של הייזל, פרסי בתא מצידה השני. נותרו עוד שני תאים פנויים, אחד מכל צד של השלושה התפוסים. הארי תהה לרגע מה הם יעשו כשכל התאים יתמלאו, אבל המחשבה חמקה מראשו. הוא התרכז במה שקורה לפניו.

מקגרגור ניסה - לשווא - לסרוק את המוח של החצוי החדש בפקודת מנסן, שעמדה זקופה כקרש באמצע הצינוק ולא העיפה מבט באף אחד משני החצויים שכן היו ערים. הארי לא היה חכם מספיק לעשות כמותה. הוא הספיק לראות שוב את הצלקת של פרסי, אדומה ובולטת ומרושעת למראה, ואת מבטו הפראי שלא ירד מהמפקדת, עירני לחלוטין למרות גופו הרפוי. הייזל הביטה ממקום מושבה המכווץ בפינה הרחוקה של תאה, זרועותיה מתהדקות סביב ברכיה בעוד עיניה מתרוצצות ברחבי החדר, כמו חיה לכודה המחפשת מוצא. הארי נשך את שפתו התחתונה והסיט את עיניו אל ליאו, שהמשיך לישון בשלווה בזמן שהפאלגו של מקגרגור חלף הישר דרך ראשו.

ברגע שמקגרגור גמר, מנסן פנתה אל הארי. רון עמד מאחוריו, עיניו עוד נעוצות בחצויים ובחולצות המפוחמות שלהם.

פיה של המפקדת היה קו מהודק ולא מרוצה, אבל קולה היה נקי מהאשמות. "הבמה שלך, פוטר," אמרה בקצרה. "תביא לי תוצאות או שהעסקה מבוטלת."

"כן, המפקדת," הארי מלמל, עיניו ננעצות בפרסי, שהחזיר לו מבט חשדני. כדאי לו לשתף פעולה, או שההבטחה שהארי הצליח להשיג ממנסן תיזרק לאשפה והעינויים ימשיכו.

המפקדת וסגנה עזבו. הארי התקרב לתא של פרסי ובאוטומטיות התיישב מולו. רון שמר על מרחק גדול יותר והסתפק בהישענות על הקיר. "אתה יודע איפה הרמיוני?" שאל את הארי.

הארי ניענע בראשו. "אין לי מושג. בטח מאחרת." הוא נעץ את עיניו באלה הזוהרות של פרסי, שנשאר בחלק האחורי של התא, שעון על הקיר גם הוא. האור הלבן של שרביטו של רון לא איפשר לו להסתתר בחשיכה. אצבע אחת שלו תופפה על האדמה בקצב מהיר בתנועה שלא נראתה מודעת.

"היי, פרסי," הארי אמר. הוא לא ציפה לתשובה, אבל שאל בכל זאת. "איך אתה מרגיש?"

ציפיותיו התגשמו. פרסי הדומם כן הרים גבות ומצמץ, מופתע, ואפילו הטה את ראשו הצידה בסנטימטר.

אחרי כמה רגעים של שתיקה ונחרה לא מתרשמת מכיוונו של רון, הארי נאנח. "יופי. אני מרגיש מעולה, תודה," הוא מילמל לעצמו בשקט. רון פלט נחרה נוספת, הפעם של צחוק. פרסי לא חייך, אבל איכשהו הוא בכל זאת נראה משועשע.

שביב הצחוק בעיניו הזכיר להארי את פרסי של החלומות שלו, פרסי של העבר - פרסי שדיבר והתבדח וחייך ללא הפסקה כמעט. ומשום מה ההשוואה הזאת, בין החיוביות ההיא לשעשוע הזה, הכל-כך מאופק ונדיר על פניו החיוורות של פרסי של הצינוק, גרמה להארי לעצור לרגע. גרמה לו להיזכר שפרסי המסתורי והשתקן הזה היה פעם גיבור, ואולי חלק מהגיבור הזה עוד נמצא שם בפנים. עמוק בפנים.

"תראה," הארי התחיל, מנסה את הכיוון השונה. "אני יודע שלא תמיד היית… כזה. ואני חושב שחלק ממך זוכר את מה שהיית פעם. את הגיבור שניסה לעזור לאנשים, לא לפגוע בהם."

אבל לא נראה שפרסי מקשיב לו. האצבע שלו תופפה מהר יותר ויותר, הזמזום הידהד והתגבר בחלל הטחוב של הצינוק. הארי הרים גבה.

"יש לך משהו להגיד, פרסי?"

פרסי הביט בו. ואז ברון, במבט שהפך מעט חשדני, ושוב בהארי, בעיניי עגל גדולות שנראו תמימות על אף הזהירות שהתחבאה בהן. הארי נאבק בגניחה שאיימה לחמוק מפיו. פרסי שהופיע בחלומות שלו בדרך כלל הכניס את עצמו לצרות עם המבט הזה.

"איזו עסקה?" החצוי שאל, איטי ומכוון וחסר הבעה.

אה, זה הכל. הארי החליף מבט מופתע עם רון.

"התכוונו לדבר איתך על זה, למען האמת. סיכמתי עם המפקדת שמעכשיו אני - אנחנו - נתשאל אותך, במקום ה… עינויים," הארי עדיין התקשה לבטא את המילה, עוד נאבק בחוסר נוחות. מבטו של פרסי לא חשף דבר. "אבל אם לא תשתף פעולה, זה לא יחזיק. אתה מבין את זה?"

"אני לא יכול לדבר," פרסי ענה בלהט לא רגיל. כאילו הוא מציב שאלה מנוגדת - ואתה מבין את זה?

"על שום דבר?" הארי שאל, רוכן מעט קדימה. "בכלל?"

פרסי קימט את מצחו והביט בין הארי לרון שוב, מצר את עיניו. "כן," ענה בקול החלטי.

אבל לקח לו יותר מידי זמן לענות.

"אז אתה מעדיף שנבטל את העסקה?" רון שאל, נשמע זעוף.

הקמטים במצחו של פרסי העמיקו. מבטו ריפרף ימינה, לכיוון התא של הייזל, ועכשיו גם התא של ליאו.

הוא לא ענה, והארי לא ציפה שיענה.

"נתחיל במשהו קל," הארי אמר, כאילו כדי להרגיע את החצוי, שנראה כמעט מתוסכל. "אולי תספר לנו קצת על ליאו שם?"

פרסי פלט קול שנשמע כמו רטינה. "הכל - בחלומות. אין טעם," ענה במשפטים קטועים כרגיל.

"אני שואל בכל זאת. מה שם המשפחה שלו?"

שפתיו של פרסי נעו לרגע, מתכווצות כאילו הוא מתלבט, ואז שרירי פניו נרפו. הוא השעין את ראשו לאחור, על קיר התא, וענה בקול מעומעם, "ואלדס."

הארי לא הצליח לעצור שביב חיוך בקצה פיו. ככל שלדבר עם פרסי היה מתסכל, כך להשיג ממנו מידע היה מענג. "וכמה זמן אתה מכיר את ליאו ואלדס?"

"שנה. בערך."

"כמו הייזל."

פרסי לא ענה, אז הארי לקח את זה ככן והמשיך. "מי ההורה האלוהי של ליאו?"

פרסי הרים את ראשו ונעץ בהארי מבט בוחן. "הפייסטוס."

"מי זה?" רון שאל.

"אל האש והנפחות," הארי ענה, ופרסי שוב הרים גבות ומיצמץ. שפתיו התעקלו מעלה במילימטרים בודדים, והארי לא הצליח להחליט אם הוא מדמיין או שפרסי נראה מרוצה.

"הילד באמת שרף לנו רבע מהיער, אז אני מניח שזה מתאים," רון אמר ברטינה.

"אל תדאג, הם בטח יצמיחו עצים חדשים בשעות הקרובות," הארי חשב. היער היה חשוב מכדי להניח לו להשתקם בקצב טבעי. בעזרת כמה קוסמים וכמה שעות של עבודה הוא יחזור לכסות על האזור ולהחביא את הכיפה.

רעש חלוש עלה מימינם, ככל הנראה מהתא של ליאו. זה נשמע כמו מילמול או נחירת-שינה רכה. הארי העיף מבט בפרסי, ששוב נראה אולי-כמעט-משועשע.

"ליאו יכול לדבר, פרסי?"

כל זכר לחיוך-שלא-באמת-היה-שם נעלם מפניו של בנו של אל הים. הוא ניענע בראשו, נראה כמעט מדוכא.

"זה מן קטע כזה של חצויים? לא לדבר?" רון שאל.

הארי ידע שלא, בגלל החלומות שלו, וגם רון ידע זאת בגלל שהארי סיפר לו עליהם. אבל השאלה הסרקסטית לא הפריעה והארי רצה לראות מה פרסי יגיד, אז לא הגיב.

"לא," החצוי ענה בשקט. "רק אנחנו."

"למה?" שאל הארי, לא מסוגל למנוע מהסקרנות לחדור לקולו. הוא לא הצליח להיזכר אם הוא כבר שאל את השאלה הזאת ולא קיבל תשובה בעבר, אבל זה לא עצר בו.

פרסי היסס. זה היה ברור. למשך רגע ארוך הוא הביט באדמה ולעס את שפתו האחרונה, והארי ורון חיכו בשקט, מצפים לתגובה שאולי תגיע.

"קרה משהו," החצוי אמר לבסוף. "שעשה לנו את זה. הייזל וליאו ל-לא יכולים לדבר, אני רק בק-קושי, בגלל זה. וגם האחרים לא יוכלו."

"האחרים?"

פרסי העיף בהם מבט והשפיל את עיניו בחזרה כמעט מיד. "הבאים. שיתקפו. בקרוב."

הארי חיבר את שברי המשפט בראשו והשלים את המילים החסרות. "החצויים שיבואו אחרי שלושתכם, שימשיכו לנסות לתקוף את החומות." פרסי הינהן. "והם לא מדברים גם?" הארי המשיך.

"לא יצליחו. אי אפשר ככה."

"מה זה ככה?" רון שאל.

"איך - איך שאנחנו. במצב הזה."

רון נעץ בהארי מבט אטום. "אני היחיד שלא הצליח להסיק שום דבר חדש מהשיחה הזאת?" מילמל.

הארי התעלם ממנו, גלגלי השיניים בראשו מסתובבים. "המצב שלכם. זה אותו מצב שבגללו העיניים שלכם… נראות ככה?"

זוהרות, סדוקות, כמו מראות מנופצות. פרסי הינהן בתנועה זעירה.

אז יש מצב כלשהו עם תופעות לוואי כמו קשיים בדיבור ועיניי-פנסים שמשותף לכל התוקפים שלהם. אוקיי. הם יכולים להשתמש בזה.

"אתה יודע מי עוד יגיע, פרסי? מי החצויים הבאים?" הארי המשיך לשאול. פרסי הינהן ושקע במקומו, משדר חוסר רצון בולט להמשיך בשיחה. הארי התעלם ממנו לגמרי.

"מי? מי עוד?"

פרסי לא ענה. הארי לחץ.

"אני לא - לא יודע את הס-סדר," פרסי מילמל.

"תגיד שמות. רק שמות. זה הכל," הארי שידל.

פרסי נשך את שפתיו. אצבעותיו התחילו לשחק בעפר הקרקע לידו בהיסח הדעת. לרגע זה היה נראה כאילו הוא עומד לענות.

ואז הוא ניענע בראשו בתנועה החלטית והפנה את פניו הצידה.

רון גנח. "פרסי," הארי נזף, על אף שהיה ברור שהקרב הזה כבר אבוד.

"נושא אחר," פרסי התעקש. הארי כמעט גילגל את עיניו.

"קדימה, פרסי. מי כבר יהיה שם? עוד חצויים מהמחנה שלך? מה עם גרובר? הוא לא חצוי. גם הוא יכול להופיע?"

"לא," פניו של פרסי נראו מתוחות פתאום. "תפסיק. נושא אחר."

"למה?" רון ירה. פרסי הידק את שפתיו.

"קלאריס? תאליה? אנבת'?" הארי העלה שמות שזכר מהחזיונות, צופה בקפדנות בפניו של פרסי בחיפוש אחר סימן כלשהו.

אבל הוא קיבל משהו אחר לגמרי. פאניקה השתקפה בעיניו הזוהרות של האסיר הראשון בכיפה. כתפיו התכווצו במה שנראה כמו פחד אמיתי, והארי נאלם דום.

"נושא אחר. בבקשה," קולו של פרסי הפך לא יציב. אצבעותיו הרועדות נסגרו לאגרופים.

הארי הביט ברון. מצחו של חברו הג'ינג'י היה מקומט בבלבול שהיה מעט חשדני יותר ממה שהארי עצמו הרגיש, אבל שניהם לא הבינו וזה היה ברור. פרסי חזר לצייר בעפר עכשיו, מתעלם מקיומם.

רון עזב את מקום הישענו על הקיר והשתופף ליד הארי. "אין לי מושג מה זה היה," הודיע בקול שקט. "אתה מוזמן לנסות לברר, למרות שאני מפקפק אפילו ביכולות שלך כשמדובר בפרסי ג'קסון. בכל מקרה, אני הולך לברר איפה הרמיוני, בסדר?"

הארי הינהן והדליק את שרביטו כדי להחליף את זה של רון. צעדיו של חברו הדהדו אחריו כשעזב את הצינוק. פרסי לא הרים את ראשו, אבל הארי הצליח לראות את פיו המתוח מבעד למסך השיער הפראי שלו. הארי זכר ששיערו היה שחור בימים הראשונים שלו בצינוק, אבל עכשיו הוא נראה קרוב יותר לאפור מרוב עפר שדבק בו ובבגדים הדהויים של פרסי. התאים בצינוק הם לא המקומות הנקיים ביותר להימצא בהם, במיוחד לא אחרי שהאסיר הכלוא באחד מהם הציף אותו במים והפך את העפר לבוץ.

ופרסי קיבל על מעשה גבורה זה את השלשלאות השחורות, שגם עכשיו עטפו את מפרקי ידיו ובטח הכבידו עליהם בצורה לא נעימה במיוחד.

"היי," הארי פלט בהבנה פתאומית. במפתיע, פרסי לא המשיך בטיפול בשתיקה (שהוא כבר הספיק להפוך לסוג של אומנות) אלא הרים את ראשו, זמין לענות על שאלות. כל עוד הן מצאו חן בעיניו, כמובן. הארי הביט בו בעיניים מצומצמות.

"מיד כשהגעת לכאן, אתה תקפת. קיבלת את השלשלאות השחורות. מה עם האחרים?"

פרסי מיצמץ, לא מבין. הארי פירט. "הייזל לא תקפה. היא הולכת לתקוף בקרוב? זה הרעיון? מתקפת פתע מתוך התאים? גם ליאו יעשה את זה?"

אבל פרסי ניענע בראשו עוד לפני שהארי סיים לדבר. "אם היא הייתה יכולה - היא כבר הייתה," הוא הסביר, משתמש במילים כל כך פשוטות שלקח להארי רגע לתרגם אותן לעצמו.

"אז היא לא תוקפת כי היא לא יכולה? למה?"

פרסי החווה בתנועה קטנה בידו על התא סביבו. "קסם?" ענה בטון של שאלה, כאילו זה ברור, גבותיו מטפסות בקינטור. הארי גילגל את עיניו על הליגלוג הידידותי.

"אני יודע שהתאים הקסומים לא אמורים לאפשר לכם, אבל בכל זאת - אתה הצלחת להרים מים מתוך האדמה. הקסם של התא לא בדיוק מנע ממך. מה לגבי הייזל וליאו?"

פרסי הרצין. "לא יכולים," הוא מילמל. "לא כמוני."

"לא כמוך," הארי חזר לאט. נפלא. כל החצויים שתוקפים אותם שונים מהחצויים הרגילים - שהם לא בדיוק דבר נפוץ בכל מקרה - ופרסי שונה גם מהחצויים האלה. בהנחה, כמובן, שהוא דובר אמת. וזה לא מובטח לאף אחד.

"במה הם לא כמוך?"

פרסי הביט הצידה, מושך בכתפיו. עוד שאלה חסרת מענה.

הארי נעץ בו מבט ונשען לאחור. "אני לא מאמין לך."

פרסי הזדעף. "לא משקר."

"לא?" הארי שאל, ופרסי ניענע בראשו במורת רוח. "רק לא עונה על רוב השאלות שלי. השאלות החשובות, יש לציין."

פרסי משך בכתפיו שוב, והפעם היה בתנועה גם חוסר אונים לצד חוסר האכפתיות.

אני לא אדבר, פרסי אמר אז, אחרי העינוי שהשאיר אותו עם הצלקת, שהפכה לדבר הבולט ביותר בו, אפילו יותר מעיניו הזוהרות. והוא באמת לא מדבר.

"אני עדיין לא מאמין לך," הארי אמר כלאחר יד. פרסי גילגל עיניים בתנועה כל כך אנושית שהיא לא נראתה שייכת עליו. לא על פרסי של הצינוק.

"רק אני מ-מדבר," הוא ענה בקול קטוע, ואז עיווה את פניו. "בערך. והעיניים - שלי הכי זורחות. שונה." הוא משך בכתפיו. "רק אני מצליח לעשות ד-דברים בתוך התא. ככה ז-זה."

הארי הירהר בזה. "אני מניח שיש בזה משהו." פרסי פער עיניים בזעזוע מדומה, מה אתה אומר, והארי - שעדיין הרגיש מוזר עם התגובות המוחצנות האלה, שאפיינו את פרסי של חלומותיו אבל לא את פרסי הזה - התעלם כמיטב יכולתו והמשיך. "אבל אני עדיין לא יכול לסמוך עליך."

כתפיו של החצוי נשמטו. "אני יודע," הוא מילמל, והביט הצידה, נראה באמת ובתמים מאוכזב. והארי לא היה בטוח איך הוא אמור להגיב לזה.

"איך אתה יודע שהעיניים שלך זורחות יותר משל האחרים?" שאל במקום. הרי פרסי לא ראה את העיניים של הייזל, התאים לא איפשרו להם להסתכל אחד על השני. ואף אחד עוד לא ראה את העיניים של ליאו. או את של החצויים הבאים… מי שהם לא יהיו.

הוא הצליח לזהות שפרסי עושה פרצוף למרות שהאסיר נותר שפוף במקומו. "כי אני שונה."

הארי נאנח. זה הפך ללולאה, כמו שרוב השיחות עם פרסי הפכו תוך זמן קצר. הגיע הזמן לשנות נושא.

"ליאו הוריד לנו חומה נוספת," הודיע, מבטו הנעוץ בפרסי הופך נוקב. בנו של אל הים לא נראה מופתע.

"יודע," הוא ענה בקול מעומעם. הוא לא נשמע שמח במיוחד.

"יודע? איך?"

פרסי ניענע בראשו בתנועה חלשה. השלשלאות השחורות קירקשו כשיד אחת שלו עלתה אל צווארו, אל מתחת לאוזן - תחילת הצלקת. אצבעותיו נצמדו לעור סביבה אבל לא נגעו בה. "שמעתי מהומה. זה אומר ש-שיש חצוי חדש."

הארי כיווץ את גבותיו. "ואם חצוי חדש הגיע זה אומר שנפלה חומה?"

פרסי עדיין לא טרח להביט בו או להרים את קולו, והארי נאלץ להתאמץ לשמוע גם בשקט של הצינוק. "אולי יותר."

"אתה לא חושב שנצליח לעצור אותכם? שאולי נצליח למנוע מחומה נוספת ליפול?"

פרסי פלט קול קטן, כמו חיקוי דק של נחרה. היד שלו התהדקה סביב הצלקת שלו. "לא."

"לא? זהו זה?" הארי פלט, מופתע מכדי לעצור בעצמו. "אין לנו סיכוי לדעתך?"

פרסי לא טרח לענות. הוא נותר שעון על הקיר, פניו מוסבות מכיוונו של הארי, יד אחת על הצלקת ויד אחת שמוטה על הקרקע. השלשלאות השחורות נראו כמשקולות על מפרקי ידיו. הוא נראה כאילו כל הרוח יצאה מהמפרשים שלו, כל ההבעות והתגובות מקודם נעלמו כלא היו. הארי קימט את מצחו.

"ספר לי על ליאו," אמר, מצפה לתגובה של פרסי.

החצוי לא מיהר לענות. אחרי כמה דקות של שתיקה, בהן הארי לא היה בטוח אם עליו להעיר או להמשיך לחכות, פרסי פצה את פיו. "חבר," אמר בשקט. וזהו זה.

הארי נשען לאחור. הוא שקל אם להגיד משהו. להגיב על השתיקה הפתאומית של פרסי. אבל מה הוא כבר יכול לעשות? לפקוד עליו להסתובב? עד עכשיו פרסי פחות או יותר ענה על כל השאלות, או לפחות הכריז בקול שהשאלה לא מתאימה לו. הוא שיתף פעולה יותר מבכל שיחה אחרת שהייתה לו ולהארי בעבר. זה היה משהו.

אז הארי נתן לשקט להשתרר ביניהם למשך דקה ארוכה, מנצל את הדממה לאסוף את מחשבותיו. אמנם פרסי שיתף פעולה, אבל רון צדק. התשובות העמומות של החצוי לא ממש גילו שום דבר חדש, לא משהו שיעזור להם. ובכל זאת, זה היה יותר ממה שהוא אמר בזמן העינוי של מנסן ומקגרגור - שום דבר בכלל. הארי צדק, לדבר עם פרסי היא הדרך היחידה להוציא ממנו משהו. אולי הוא עוד ימעד ויחשוף משהו גדול בהמשך.

ואז הוא שם לב ליד הרועדת של פרסי. היא כיסתה את תחילת הצלקת, ועכשיו התחילה לנוע מטה, לכיוון החזה, וחזרה מהר למעלה שוב. ושוב. האצבעות של פרסי כבר לא היו סביב העור החרוך אלא עליו.

"היי," הארי אמר, מזדקף בהפתעה. פרסי לא הגיב מלבד לשפשף את הצלקת מהר יותר.

"היי. פרסי. תפסיק." ידו של פרסי נסגרה לאגרוף, וידו השנייה נאחזה בבד מכנסיו. לסתו הייתה חשוקה. "פרסי, תפסיק. תפסיק את זה. אתה לא עוזר לעצמך."

למשך רגע פרסי היה קפוא לגמרי במקומו. הצלקת, איפה ששיפשף אותה, הייתה אדומה עוד יותר מהרגיל ונפוחה. היא נראתה כואבת והארי עיווה את פניו רק מלהסתכל עליה. פרסי הוריד את אגרופו הקפוץ מצווארו בתנועה חדה, כמעט כאילו הוא מכה משהו. זרועו רעדה.

"זה מגרד?" הארי שאל בשקט. פרסי הרכין את ראשו במילימטר, מהנהן כמעט בלי לזוז.

"שורף," ענה מבין שיניים חשוקות. הוא נשאר בתנוחתו הקפואה, כאילו הוא מפחד להניע שריר אחד.

"אה," הארי אמר, לא בטוח איך עליו להגיב. הוא הרגיש סימפטיה שידע שהוא לא אמור לחוש - פרסי היה טרוריסט, בשום אופן לא מישהו שמותר לרחם עליו. אבל הוא לא הצליח לכבות את רגשותיו. פרסי נראה, במיוחד היום, כמו, בסך הכל, נער בגילו. מישהו שהוא יכול להסתדר איתו, אפילו להתחבר איתו.

הארי הגיע למסקנה שהגיע הזמן שלו ללכת. הם ימשיכו לשוחח אחר כך; כרגע הוא צריך לנקות את הראש. ולמצוא את החברים שלו יהיה נחמד. (הרצון להניח לפרסי בזמן שהוא מתמודד עם הכאב שלו בהחלט לא היה גורם בהחלטה הזאת.)

הארי קם על רגליו. "אני עוד מעט אחזור," הודיע, לא בטוח למה. הוא אפילו לא ציפה לקבל תגובה. ופרסי באמת לא הפנה אליו את פניו.

ובכל זאת, כשהיה במרחק צעד מדלת הכניסה אל הצינוק, פרסי קרא לו.

ברגע הראשון הארי לא היה בטוח ששמע, קולו היה חלש מידי. הוא הסתובב בכל זאת.

"אמרת משהו?"

בהתחלה פרסי לא הגיב. ואז הוא הרים את פניו בתנועה זעירה אל הארי, היסוס זורח בירוק מתוך עיניו. "אתה יכול… להגיד לי איך הייזל נראית? היא… ב-בסדר?"

הייזל כבר לא הייתה מכווצת בפינת התא, אלא מכורבלת בתנוחה עוברית, שוכבת על צידה עם הגב אל הארי. הרגליים שלה נעו בתנועות קטנות, קרסוליה מתחככים אחד בשני.

"היא נראית בסדר גמור," הארי אמר, ואז הפנה את מבטו הצידה עוד יותר - אל התא הבא בשורה. "גם ליאו." חסר הכרה ומרייר על רצפת תאו, אבל בסדר. שניהם היו בסדר.

פרסי חייך. זה היה חיוך קטן ומהוסס, אבל זה היה חיוך אמיתי והוא היה הראשון שפרסי של הצינוק ייצר אי פעם, לפחות בנוכחותו של הארי. והארי מצא את עצמו מחזיר חיוך, קטן ומהוסס גם הוא.

"תודה," פרסי אמר, וקולו היה רך על אף שאגרופיו נותרו קמוצים במאמץ, מראים את המאמץ שלו. הארי הרכין את ראשו ופנה שוב לצאת מהחדר הטחוב.

לנקות את הראש. הוא חייב לנקות את הראש.

הפרק הקודם		הפרק הבא