חצויה+

אנשים אני כל כך מצטערת שמתחתי שלא עדכנתי מלא זמן!

פשוט קראתי עכשיו את הפיק ואת התגובות הממש מדהימות שלכם והחלטתי שגם אם אין לי ממש כוח אני כותבת! ועוד פעם אנשים, אני לא באמת יודעת מה הולך באלסיום אז אני די ממציאה, אם יש לי טעות בפרטים תתקנו אותי אבל אני לא אסתבך עם לשנות את זה.. אבל תגידו לי. ובאת שאין לכם מה לדבר איתי על שגיאות כתיב כי לא אכפת לי. ואו חפרתי. אז הנה הפרק. מקווה שתהנו.

_~_~_~_~_~_~_~_~_

פרסי

אני חייב לציין שזה היה צפוי, שוב, לא מנסה להוציא את עצמי צדיק אבל כמו שחשבתי, באמת יצאתי לאלסיום. אז כל מי שחשב שאני צריך להיענש, כנראה טעה, כי גורמים קצת הרבה יותר מוסמכים וקצת הרבה יותר חזקים ויודעים מכם החליטו את זה.

הבעיה היחידה, מה לעזאזל יש לעשות באלסיום?? קיבלתי את הבית שלי, בית גדול ומלכותי. יש לי חצר ענקית, נחל שני רחובות ממני, דשא ועצים מקיפים אותי, אבל בכללי, באמת אין לי מה לעשות, אז את רוב היום אני מעביר בישיבה על ספסל הנדנדה, וגם זה משעמם, אז אני מנסה להבין את אנבת', וזה תופס הרבה מאוד זמן. פיתחתי כאן ממש סדר יום קבוע: לקום בעשר, לאכול ארוכת בוקר, ללכת לסיבוב בין השכונות, לחזור ולשבת על הספסל, לאכול ארוכת צהרים, ללכת להתאמן באנקולוסמוס (היא הגיע איתי ואני מתאמן למרות שזה לא הכרחי.), לשבת שוב על הספסל, לאכול ארוכת ערב, לעשות עוד טיול, לישון באחת עשרה.

כל כך פשוט, כללל כךך משעמםם. אז חיטטתי קצת במגירות ומצאתי כמה עפרונות עופרת ונייר ציור עבה, וגם מחק, כדי להעביר את הזמן אני מנסה לצייר דיוקן של אנבת', זה ייקח לי הרבה זמן, וזה די כיף, אני חייב לציין. התחלתי מהפרצוף, ונתקעתי בעיניים. בשם האלים איך אפשר לצייר את העיניים האלו! אני מנסה לצייר אותן כבר שעות אבל כל פעם מגלה איזשהו פגם מעצבן, ואז אני מוחק הכל ומתחיל מחדש, בסופו של דבר התייאשתי וחזרתי לספסל.

~*~*~*~

אנבת'

ניסיתי לתת לזה להישכח, חיכיתי קצת זמן כדי שתלמידי הוגוורטס יעברו לעניין אחר. ולא יחשבו רק על מה שקרה בחדר האוכל, ביני לבין סיימון.

בכל פעם אני אומרת לעצמי שזה בסדר שהחטפתי לו כי אם הוא לא היה סותם הוא היה חוטף מאימא שלי, וזה הרבה יותר כואב. אבל אחרי הכל, כמה אני יכולה לשקר לעצמי? לא הרבה, כנראה. כי אני עדין חושבת שזה היה מיותר. ויכולתי פשוט לצרוח עליו לסתום אם הוא רוצה לחיות.

החלק הכי נורא היה אחרי שהוא חזר מהמרפאה, נראה שזרקתי אותו ממש חזק על הרצפה, כך שבאמת פגעתי בו, הייתה לו תחבושת על הראש, שלפעמים נראו עליה כתמי דם בהירים. הוא התרחק ממני, אנה הייתה בהלם וברחה כל פעם שהתקרבתי, בעיקרון כולם בארך העדיפו להתרחק ממני. כך שלא יצא שישב לידי אף אחד באף שיעור, וגם בתורת הצמחים הייתה עבודת זוגות, וספראוט עשתה טובה למישהו מסכן ושחררה אותי על "התנהגות טובה" מהשיעור. כמה נחמד מצידה, ממש מתחשב.

יותר מכל הפחידה אותי העובדה שמידי פעם סיימון עצר ועזב הכל, ואז היה בוהה לאוויר במשך כמה דקות, ואז היה חוזר לעצמו ולא מבין למה הדברים שלו על הרצפה. האחרים הסבירו לו את זה, שיש לו פגיעה מוחית קטנה שגורמת לו ל"התקפים". ותנחשו בגלל מי זה? כן, אני. אני צעקתי עליו, אני זרקתי אותו בכוח על הרצפה. אני, רציתי לבעוט בו, גם כששכב על הרצפה ודם זלג מפניו. אני פגעתי בו. ולפי מה שהבנתי זו פגיעה פיזית לכל החיים, וגם די נפשית, כשחושבים על זה.

ובגלל כל זה הופתעתי כל כך כשהוא בא לדבר איתי. ואלוהים יודע שאף תלמיד לא דיבר איתי כבר איזה שבוע.

~*~*~*~

סיימון

חלק מהחברים שלי חשבו שההחלטה שלי לדבר איתה מצביעה על זה שאני פסיכי, ויש מצב שהם צודקים. הקטע של ההתקפים היה מלחיץ גם בלי המחשבה שאני פסיכי, אבל זה היה ממש דחף, ללכת ולדבר איתה, לנסות להבין אותה ואת המניעים שלה. אז עשיתי את זה. פשוט אחרי שיקויים משכתי אותה רגע לכיתה סמוכה שלא היה בא אף אחד.

היא נראתה נדהמת, ואז חשדנית, ואז סקרנית. "אנבת'." אמרתי. היא שתקה, מחכה שאמשיך, עיניה נראו לי עצובות מאוד משום מה. "תראי, אני מצטער." עיניה נפערו בתדהמה, לרגע היה נראה שהיא גם חושבת שאני פסיכי. ואז זה נעלם. "תראי, זה לא שסתם. עשית לי את זה." הצבעתי על ראשי. "אני אמרתי דברים.. שלא הייתי צריך להגיד. אני לא מכיר את אמא שלך, ואין לי שום זכות להגיד עליה את הדברים שאמרתי. אני רוצה שתדעי שאני מצטער, ואני חושב שמה שעשית לי לגמרי הגיע לי. אני יודע מעצמי כמה אמא זה חלק חשוב בחיים, ואני בטוח שאם מישהו היה אומר על אמא שלי דברים איומים כמו שאני אמרתי, טוב הייתי מרביץ לו. זה בטוח. ואני מבין עכשיו, שאם יש לך סודות, את מוזמנת להסתיר אותם, והם לא קשורים אלי בשום צורה. תדעי שאני עדין רוצה לגלות אותם. אבל אני לא מתכוון לעשות את זה בכוח. אם תרצי לספר לאנשים, לא אני יהיה הגורם לכך." ואו איזה נאום.

היא הביטה בי, ונראתה אטומה. עיניה האפורות נראו כמו סופות ברקים אכזריות. ואז היא הפתיעה אותי. "אני מצטערת סיימון," אמרה בקול שזור עצב. "אני הגזמתי, אבל זה חשוב שתבין, אמא שלי.. טוב יש לה הרבה כוח בו נגיד ככה, והיא, היא יכולה לעשות כל מיני דברים.. לא נעימים. היא לא אהבה את ה.." היא השתהתה שנייה. "היא לא אהבה את האקס שלי, והיא די.. העלימה אותו להרבה זמן.. והיא ממררת להרבה אנשים את החיים. אולי תחשוב שהיא רעה, אבל לכל דבר שהיא עושה יש סיבה, גם אם לנו קשה לראות אותה. הייתי רוצה לספר הכל, אבל יש גורמים שאוסרים עלי את זה, ולכן הייתי כל כך לחוצה ועצבנית ו... והתקפתי אותך." היא השפילה את מבטה.

"אנבת, אני לא רוצה שתהיה לבד, רוצה להיות איתי? אני מתכוון בשיעורים, את יודעת, עד שחברה שלך תתעורר מההלם.." הצעתי לאחר שתיקה מתוחה.

היא הרימה את מבטה וחיוך עצוב נראה בזווית פיה. "אני אשמח."

_~_~_~_~_~_~_~_~_

אנשים זה פרק של כמעט אלף מילים וממש השקעתי אז אתם חייבים להגיב!!

הפרק הקודם		הפרק הבא