לילה שקט

וואו, כמה תגובות ^^ תודה רבה לכולם.

פרק שמיני

השעה הייתה מאוחרת בלילה וגשם הכה בחלונות הטרקלין של בית משפחת פוטר הדומם. לילי ניסתה להתרכז בשיעורי הבית שלה בשינוי צורה, אך עיניה חזרו ונדדו אל החלון שליד מרפקה, מחכה לראות הבהוב של אור על השביל בתוך סערת הקיץ.

שלושת הבנים שישבו סביב האח גם הם ניסו להעסיק את עצמם בזמן ההמתנה, לשווא. רמוס כתב מאמר לשיעור אסטרונומיה, אבל עניו לא נעו על פני דפי הספר ועט הנוצה הסתובב בידו. פיטגרו התאמן על לחש בו התקשה, בהצלחה מועטה מאד, בעוד בלק משתעשע בהיסח דעת בקוואפל ננסי, בוהה באש בהבעה חמורת סבר.

הארבעה סבו בהפתעה כשהדלת נפתחה בפתאומיות. פניו של פוטר היו וורדרדות מהרוח ושיערו פרוע מתמיד. הוא פשט את מעילו הלח וזרק אותו על מסעד הכיסא שמול האח, מתיישב במושב קרוב בכבדות בעוד חבריו מתגודדים סביבו מייד. לילי הסתובבה בכיסאה שליד החלון כדי להקשיב לחדשות.

"נו, איך היה שם?" בלק האיץ בפוטר, שייבש את משקפיו מטיפות הגשם.

"זה היה בסדר."

"בסדר? הלכת לישיבה של מסדר קוסמים סודי, וזה כל מה שיש לך לומר?"

"מה אתה רוצה שאני אגיד, רך כף? לא קרה שום דבר מסעיר. זו פשוט חבורה של קוסמים שנאמנים לדמבלדור שמתאספים כדי לשתף את המידע שהם אספו."

בלק הזעיף את פניו. "הם אמרו לך מי הם חושבים שאוכל מוות ומי לא?"

"רך- כף..."

"ג'יימס, מגיע לו לדעת," רמוס התערב בעדינות.

פוטר לקח נשימה עמוקה והיישר מבט אל בלק. "בלטריקס בראש רשימת החשודים שלהם. וגם לוציוס מאלפוי, בעלה של נרקיסה."

בלק סינן בין שיניו וקם על רגליו בזעם, פונה הלוך ושוב כשם שלא היה מסוגל להכיל את הידיעה.

"ורגולוס?" הוא שאל בשמץ תקווה.

"וולדמורט לא מכניס למעגל שלו קוסמים שעוד לא הגיעו לבגרות," פוטר השיב בקור רוח, צופה בחברו בזהירות.

בלק השמיע קול שגבל בין רטינה לאנחה והעביר את ידיו על פניו.

"ומה עם סוורוס?" לילי מצאה את עצמה שואלת.

מבטו של פוטר התמקד בה. "אני לא יודע," הוא אמר באותו טון חסר רגש.

לילי חשה שילוב של הקלה ופחד. חוסר הוודאות היה כואב, אבל זה היה עדיף מהידיעה שסוורוס נבלע סופית בצילו של אדון האופל. אולי עוד הייתה לו תקווה.

היא נמשכה מהרהוריה כשבלק המשיך לחקור את פוטר, וגילתה שהוא עדיין מסתכל עליה. היא השפילה את מבטה במבוכה. הם לא דיברו שוב על ההצעה שהציע לה בלילה בו ליווה אותה לחדרה, אבל המילים עוד נותרו תלויות ביניהם כמשקולת.

"דמבלדור נתן גם לך משימה?" פיטגרו שאל בשמץ התרגשות כשג'יימס סיים לספר לחבריו על התפקידים השונים של חברי המסדר של דמבלדור.

פוטר הנהן בכבדות, לא נראה מרוצה. "הוא רוצה שאני אשים עין על תלמידים בהוגוורטס כשהשנה תתחיל. מהמקום שלי אני יכול לראות דברים חשודים הרבה יותר טוב מאשר המנהל."

בלק נראה כשם המילים היו מים קפואים על עורו.

"אל תדאג, אנחנו נשמור שרגולוס לא יסתבך בצרות," פוטר אמר לו בתקפות.

"אני חושב שזה כבר מאוחר מידי, קרניים," בלק אמר בקור. לאור האש, לילי מעולם לא ראתה אותו נראה כל כך מבוגר ועצוב.

הם נשארו ערים עד שעה מאוחרת ושוחחו, בעוד בלק מסתכל בלהבות כאילו הן היו אשמות בכל צרותיו. פיטגרו לא הצליח להפסיק לפהק, וגם פוטר נראה תשוש; לקראת חצות רמוס הציע שכולם ילכו לישון.

לילי נשארה אחרי כולם וכיבתה את האש באח. שומעת את קולותיהם המהוסים במסדרון לפניה, לילי הלכה אל חדרה בחשכה, מגששת אחר הקירות. היא לא רצתה ללכת לישון. היא הייתה מוכנה שהלילה יימשך לנצח.

היום שלמחרת היה יום חתונתה של פטוניה. הידיעה שהיום מתקרב זמזמה באחורי ראשה מאז שקיבלה את ההזמנה, אך כל עוד היום לא הגיע היא הייתה מסוגלת לדחוק את המחשבה. כעת היה מאוחר מידי לדמיין שהיום לא יגיע.

פחד לפת את ביטנה כמו אגרוף ברזל בזמן ששכבה במיטתה וניסתה להירדם. היא פחדה לפגוש את קרובי משפחתה אותם כמעט ולא ראתה מאז שהתחילה ללמוד בהוגוורטס, פחדה לראות שמצבו של אביה התדרדר, פחדה לראות את פטוניה חותמת את הפרק המשותף בחייהן אחת ולתמיד וממשיכה לשלב הבא עם אותו איש זר.

היא פחדה שהיא עושה את זה מהסיבה הלא נכונה, שהיא לא תהיה מאושרת. היא לא הייתה מסוגלת לראות את פטוניה מאוהבת עד כלות נשמתה במישהו... מצד שני, גם את עצמה היא לא הייתה מסוגלת לדמיין כעלמה מאוהבת וחסרת אונים. אולי הן היו דומות משהיא חשבה.

לאחר שינה קצרה וטרופה היא התעוררה עם שחר. לא מסוגלת להמשיך לשכב מבלי לזוז, היא קמה מהמיטה בהחלטיות והדליקה את מנורת השולחן.

היא העסיקה את עצמה בכתיבת ברכה. הר של ניירות מקומטים נערם על שולחנה עד שהצליחה לבטא שמץ ממה שהרגישה בכתב. לאחר מכן היא הוציאה מהארון את השמלה שהתכוונה ללבוש, שמלה בצבע תכלת עם חצאית קפלים שפרחים בצבע פנינה מעטרים את שרלוויה. זו הייתה השמלה שלבשה לנשף האביב בהוגוורטס כמה חודשים לפי כן; לא היה לה די כסף משל עצמה כדי לקנות מתנת חתונה ראויה, ובטח שלא בשביל שמלה חגיגית חדשה.

היא הלכה לארוחת הבוקר אך האוכל הרגיש כאפר בפיה. חוסר התיאבון הפך לבחילה כשגברת צ'מברס אמרה לה שעליה ללכת לקבל את פניו של גנן מומחה לסילוק גנומים עקשנים, ושהיא מטילה עליה ללכת להעיר את הבנים, ששוב לא ירדו לארוחת הבוקר.

היא עלתה לחדרו של פוטר בשילוב של ציפייה וחשש. לא בפעם הראשונה מאז שהעלה בפניה את הצעתו היא חשבה שיכול להיות נחמד לא להרגיש לבד בחתונה. ומי אמר ששני ידידים לא יכולים ללכת כבני זוג לחתונה, בלי שתהיה לכך שום משמעות?

נוזפת בעצמה על תמימותה, היא הקישה קלות על דלת חדרו של פוטר. כשלא נשמעה תשובה היא הציצה פנימה. החדר הגדול לטה בצללי בוקר, ורק פס של אור שמש זורחת שהסתנן מתחת לווילונות העיר את האבק המתעבל באוויר.

פוטר היה שרוע במיטתו על בטנו. לילי חלפה על פניו בצעד זהיר ופתחה לרווחה את הווילונות ואת החלון, מאפשרת לאוויר לרענן את החדר. פוטר גנח כשהאור פגע בפניו והתגלגל על צידו.

לילי עברה לצד השני של המיטה בסבלנות מועטה ומשכה את השמיכה מעל פניו. הוא מצמץ בבלבול ישנוני והסתנוור, ממלמל משהו שנשמע כמו "מה את עושה פה?" בעוד זרועו עולה לגונן על עניו. החלק התחתון של פניו נראה כשל אדם אחר לפתע, כאילו ראתה אותו לראשונה בלי מסכה.

"אתה ער?" היא שאלה, מוודא שהוא לא נרדם שוב.

"כן..." הוא מלמל בצרידות אך לא קם.

היא הסתכלה מסביב לחדר. בהינף שרביט כל החפצים המפוזרים חזרו למקומם הנכון. בעוד הבגדים מקפלים את עצמם בסימטריה מושלמת היא השתדלה לנשום עמוק ופתחה את הארון, בוחנת את המדפים והקולבים הסדורים.

"מה אתה עומד ללבוש?" היא שאלה את פוטר, בוחנת באי נוחות גלימת קוסמים כחולה עם חפתים כסופים בצורות של רונות.

"לאן?" הוא מלמל מאחוריה על רקע רשרוש סדינים.

"לחתונה," היא אמרה מעבר לכתפה באומץ. פוטר נשען על מרקפיו על המיטה, שיערו מזדקר מעל מצחו, נראה נערי במיוחד ללא משקפיו.

"לא חשבתי שאת רוצה שאני אבוא," הוא אמר במבוכה שהייתה ברורה במיוחד בהיעדר המשקפיים המגוננות.

"יש לך תוכניות אחרות?" לילי הבינה פתאום באיזו טיפשות נהגה.

"לא, לא," פוטר אמר מייד, מזדקף ומכפתר את הכפתורים העליונים של חולצת הפיג'מה שלו, שהיו פתוחים. "אני אשמח לבוא... ואל תדאגי, יש לי כמה חליפות של מוגלגים."

"טוב," לילי אמרה בהקלה מעורבת בחוסר נחת. "צריך לצאת עוד שעה, כי אני לא מכירה קוסמים בקוקוורת', אז נצטרך להגיע למנצ'סטר ומשם לקחת רכבת – "

"זה בסדר," פוטר אמר בשמץ התלהבות. "אני אהיה מוכן מהר."

לילי הנהנה בעצבנות ויצאה מהחדר. רק כשהייתה בחוץ הבינה שפניה לוהטות. היא הלכה במהירות לחדרה, תוהה האם עשתה טעות איומה.

היא התקלחה במהירות והתלבשה, מרגישה משונה בשמלה המעומלנת והחגיגית. היא בדיוק ניסתה לסגור את הכפתורים שבגבה בעזרת לחש כשנשמעה נקישה בדלת. גברת צ'מברס נכנסה, אוחזת תיבת עץ מגולפת.

ברגע שראתה את מאבקה של לילי הניחה אותה בצד ועזרה לה עם הכפתורים. לאחר מכן הושיבה אותה מול שולחן הכתיבה והחלה לבריש את שיערה ביד תקפה אך עדינה, למרבה מבוכתה של לילי. לאחר שסיימה עם המברשת החלה לסדר את שיערה בתספורת אלגנטית, במיומנות שהבהירה שעשתה זאת פעמים רבות בעבר. היא פתחה את התיבה והוציאה משם סיכות זהובות משובצות פנינים, בעזרתן החזיקה את התספורת.

לילי לקחה את אחת הסיכות ובחנה אותן מקרוב. ברגע שנגעה בפנינים התמלאה חרדה.

"הן אמיתיות," היא העמידה את גברת צ'מברס על טעותה.

גברת צ'מברס החזירה את ראשה לפנות קדימה בתקפות. "כמובן שהן אמיתיות. גברת פוטר קיבלה אותן כמתנת יום נישואין מאדון פוטר."

"מה?!"

"תפסיקי לזוז, או שתיראי כמו כדור צמר כתום!"

"גברת צ'מברס, אני לא יכולה לקחת אותן!"

"את יכולה בהחלט. אדון פוטר הצעיר אמר לי לקחת את קופסאת התכשיטים של אימא שלו ולתת לך לקחת כל מה שמוצא חן בעיניך. הפנינים האלה מתאימות בדיוק לשמלה שלך, לא?"

פנייה של לילי הרגישו כאילו הן עולות באש. היא נדרה לטפל בפוטר מאוחר יותר. במקום להתרגז היא אמרה בכנות, "תודה, גברת צ'מברס."

הייתה לה תחושה שגברת צ'מברס מחייכת, אבל היא לא הייתה יכולה לסובב את ראשה כדי לראות מבלי שהוא יופנה קדימה בכוח.

לאחר שגברת צ'מברס סיימה לסדר את שיערה של לילי (והתעקשה שהיא תסכים לקחת מחרוזת פנינים תואמת, לה לילי סירבה בנאמנות לשרשרת הצלב שאימה העניקה לה), היא שחררה אותה לדרכה. היא הלכה לחדר האוכל כדי לחכות לפוטר ופגשה שם את שלושת הקונדסאים הנותרים בזמן שאכלו ארוחת בוקר.

ברגע שנכנסה פיטגרו הפיל את המזלג שלו והצליח להשפריץ דייסה על חולצתו. רמוס ובלק חייכו אליה והיא הרגישה נבוכה במיוחד.

"אתם יודעים איפה – "

"קרניים בצריף," בלק אמר. הוא עדיין נראה קודר, אבל הוא בכל זאת חייך אליה. "וחסר לך שלא תתלהבי, הוא העיר אותנו רק כדי לעזור עם השיער המקולל שלו."

"זו עבודה לשלושה אנשים לפחות," רמוס אמר בהסכמה.

לילי צחקה באי נוחות ומבוכה. "נתראה בערב."

השלושה קראו לעברה מילות פרידה בעודה פונה אל המטבח, שם מדלין החמיאה להופעתה ונפרדה ממנה. לילי יצאה מהדלת האחורית בהקלה, לא רגילה לקבל מחמאות, והלכה אל הצריף.

היום נדמה לה בהיר ורענן, בניגוד לאפורוריות הבוקר ששלטה בה שעות ספורות קודם לכן. אדמות הביצה והשדות נראו כציור שמן תחת השמיים הכחולים. מכונית אדומה מבריקה עמדה על רקע הנוף, ולצידה עמד גבר צעיר בחליפה כהה ושיער שחור שעיין במפה. לקח ללילי שבריר שנייה להבין שזה פוטר. מערבולת קטנה התעוררה בבטנה. משום מקום היא נזכרה ביום בו נפגשו, על הרכבת ביומם הראשון בהוגוורטס – זה היה בלתי נתפס כמה היה שונה עכשיו, מבפנים ומבחוץ גם יחד. האם גם היא השתנתה כל כך הרבה?

היא התקרבה אל המכונית והוא הבחין בה מוקדם משרצתה. חיוך הפציע על פניו, חיוך שהיה שונה מהחיוכים שקיבלה מכל השאר, וגם גרם לה להרגיש שונה. היא חייכה בחזרה, כמעט בניגוד לרצונה. הוא לבש חליפה כהה שהלמה אותו כשם שנתפרה במיוחד בשבילו, בשילוב ווסט תואם ועניבה בדוגמאות של מעויינים בגוונים של כחול, כסוף וירוק מלכותי. ברור שנעשה מאמץ עילאי לגרום לשיערו להיראות מסודר, ומשום מה זה צרם ללילי.

היא הרגישה חשופה כפי שלא חשה מעולם כשהתייצבה מולו לבסוף.

"את נראית נהדר," הוא אמר והיא הרגישה שהיא מסמיקה תחת מבטו.

"תודה," היא השיבה במבוכה. "גם אתה. לא ידעתי שאתה יודע להתלבש יפה."

"תודה," הוא אמר בתשובה, ואז הסמיק קלות כשהתוודה, "גברת צ'מברס בחרה את זה."

לילי פלטה צחוק. חלפה בראשה המחשבה לנזוף בו על תעלול קופסאת התכשיטים, אך לאחר רגע דחתה אותה. הוא בסך הכל ניסה לעשות משהו נחמד בשבילה. ולמרות שלא רצתה להודות בכך בכלל, זו הייתה מחווה רומנטית כמוה לא זכתה עוד לקבל.

"אז," הוא שבר את השתיקה המבויישת ורשרש במפה בנקודתיות. "איפה אמרת שהחתונה? קוקוורת'?"

"כן," לילי השיבה, ורק אז ירדה לסוף דעתו. "אנחנו לא יכולים לנהוג לשם, נגיע אחרי שהכל ייגמר."

"מה אמר שאנחנו נוהגים?" הוא אמר בעודו פותח עבורה את דלת הנוסעים. למראה מבטה המפקפק הוא עיקל את קצה פיו בחיוך קונדסי והוסיף, "תבטחי בי, טוב?"

בתחושה שהיא תתחרט על כך לילי לא הסתירה אנחה ונכנסה למכונית. פוטר נכנס למושב הנהג והחל להתעסק בשלל מתגים שלילי לא ראתה כמוהם במכונית מעולם.

"אמרת שאתה לא יודע לנהוג," היא הזכירה לו.

"אמרתי את זה?" הוא השיב בחוסר ריכוז, ואז המכונית התחילה לזוז. היא האיצה לאורך כביש האפר, מתמרנת בשלמות, אפילו שפוטר עוד היה עסוק במתגים ולא נגע בהגה. אז הוא משך בידית חשודה והמכונית המריאה לאוויר.

לילי בלמה קריאת הפתעה. הקרקע התרחקה תחתיהם במהירות גדולה, עד שבית משפחת פוטר נראה כלא יותר מעוד אחת הפנינים מהסיכות של גברת פוטר על מצע עצום של ירוק. אז האוקיינוס בצבץ תחתם, זוהר באור השמש. היא אמרה לעצמה שהיה עליה לצפות למשהו כזה.

היא הסתכלה לעבר פוטר, והוא השיב לה מבט זהה. השמש הייתה חזקה גבוה מעל האדמה, מבליטה את הניגודיות בין הירוק לחום בעניו ששוב גרמו לה להיזכר בחלום חסר צורה.

הם הגיעו לעיירת ילדותה של לילי מוקדם משתכננה. הם נחתו מאחורי בית חרושת נטוש והמכונית נסעה בכוחות עצמה אל מרכז העיירה; לילי הייתה צריכה להפציר בפוטר שלפחות יניח את ידיו על ההגה כדי לא לעורר את חשדנותם של הנהגים האחרים.

לבסוף הם חנו במגרש שמאחורי הכנסייה, זה גבל לבית הקברות של העיירה. לילי יצאה מהמכונית ומתחה את רגלייה, שהרגישו מכווצות מהישיבה הממושכת ומהמתח. בניין הכנסייה המתנשא במגדלו הלבן עורר בה שילוב של עצב ושמחה; זה היה המקום בו הוריה נישאו, בו הוטבלה, בו בילתה כל יום ראשון עם פטוניה והוריה, וגם המקום בו אימה נקברה. היא תמיד ידעה שזה יהיה המקום בו גם היא תינשא, ותיקבר.

"מוכנה?" קולו של פוטר כפה עליה לחזור למציאות.

היא הנהנה ברעד. היא הייתה רוצה מאד להישאר במכונית, אבל היה עליה לאזור אומץ ולהתמודד עם היום הזה. היא אחזה בארנקה בכוח וצעדה ביציבות אך בפחד אל הכניסה הראשית, משם עלו קולות שיחה רמים. באוזניה הם נשמעו כמו יריות תותחים.

קבוצה גדולה של קרובי משפחתה של לילי ואנשים זרים התאספו מחוץ לדלתות הכנסייה הפתוחות לרווחה. לילי לא ראתה אף אחד מהם יותר ברגע שהבחינה בדודתה מייבל, בכובע רחב שוליים מקושט פרחי פלסטיק, משגיחה על אביה היושב בכיסא גלגלים. לילי כמעט רצה אליהם, חיבקה את דודתה בהיסח דעת, ורכנה אל אביה.

הוא נראה כטובע בתוך חליפתו החומה, שהייתה גדולה מידי לגופו הכחוש. הוא נראה אפילו זקן יותר משהיה כמה שבועות קודם לכן, כשלילי ראתה אותו לאחרונה, אם הדבר היה אפשרי בכלל עבור אדם שעוד לא הגיע לגיל שישים. היא חיבקה אותו בזהירות ודיברה אליו; רק לאחר כמה רגעים מבטו המבולבל התמקד בה והוא חייך בהיכרות.

"לילי שלי, מה את עושה פה?" הוא שאל בתמיהה כנה. "את לא אמורה להיות בבית הספר?"

"לא, אבא, זה קיץ עכשיו," לילי אמרה לו בסבלנות. "באתי לחתונה של פטוניה."

"פטוניה מתחתנת? נכון, נכון..."

"כדאי שתלכי לחדר ההלבשה, יקירה," דודתה אמרה לה. "כל השושבינות כבר סיימו להתלבש."

"אני לא שושבינה," לילי אמרה, ולמראה מבטה המרחם של דודתה הוסיפה, "התקבלתי לעבודה במשרד של אחד השרים הקיץ. זו עבודה של עשרים וארבע שעות. פטוניה מבינה."

דודה מייבל הנהנה בהבנה. בטאקט יוצא דופן, פוטר, שכל אותה העת עמד ליד מרפקה של לילי, העלים את המבוכה בכך שהציג את עצמו. לילי הסתכלה לעברו והוא השיב לה מבט קצר שהבטיח שלא יחשוף את השקר המסוכן שלה.

הוא פצח בשיחה עם דודתה, ולילי ניצלה את ההזדמנות כדי לבקש סליחה ולחמוק פנימה. אביה אחז בידה בכוח יוצא דופן, פחד בעניו, ולילי הבטיחה לו שהיא תחזור מייד, היא רק הולכת לומר שלום לפטוניה.

מסדרונות הכנסייה היו אפלוליים וקרירים, מלאים בזיכרונות מנחמים שנתנו ללילי כוח בעודה צועדת אל חדר ההלבשה של הכלה. היא הקישה בדלת. מבפנים עלו קולות שיחה וצחוק נשיים. אחת מחברותיה של פטוניה מבית הספר, שלבשה שמלת שושבינה בצבע סגול צעקני, פתחה את הדלת, והחיוך נמחק מפניה ברגע שראתה את לילי.

"פטוניה פה?" לילי שאלה מבלי לומר שלום. חברותיה של פטוניה שנאו אותה, כנראה כי בילו את כל חודשי השנה בהאזנה לתלונותיה של פטוניה על אחותה הקטנה.

השושבינה זזה הצידה באי רצון ואפשרה ללילי להיכנס. פטוניה ישבה בין שאחר חברותיה מול שולחן האיפור, לבושה שמלת כלה גדולה ואוורירית כמו עוגת קצפת. היא נראתה מופתעת לראות את לילי.

"לא חשבתי שתבואי," היא הודתה כברכה בזמן שלילי ניגשה וחיבקה אותה חיבוק קצר, לו אחותה השיבה בקרירות.

"כמובן שבאתי," לילי אמרה, קצת עצובה שאחותה חשבה שהיא תפספס את החתונה שלה. "זה היום המיוחד שלך. לא הייתי מפסידה אותו בשביל שום דבר בעולם."

פטוניה נראתה מבוגרת ורצינית. אולי בגלל שהתספורת שלה הייתה הדוקה מידי והיא הייתה מאופרת בכבדות. תמיד אמרו שכלות אמורות להיות יפות וקורנות, אבל פטוניה נראתה בעיקר מפוחדת.

"את מתרגשת?" לילי שאלה, למרות שזו הייתה שאלה מטופשת, והתיישבה בשרפרף לצד אחותה, תחת מבטיהן העויינים של חברותיה.

פטוניה הנהנה בכבדות. "תודה על הכסף ששלחת," היא שינתה נושא, "הוא הגיע בדיוק בזמן שהתרופות של אבא עמדו להיגמר."

"כמובן," לילי אמרה בחוסר נחת. "בגלל זה הלכתי לעבוד." ובינה לבין עצמה הוסיפה – לא כדי להתרחק ממך ומאבא.

פטוניה חייכה אליה חיוך מוזר. לילי לא זכרה מתי בפעם האחרונה אחותה חייכה אליה, וזה גרם לה לחשוב שאולי היא כן מתרגשת לקראת הטקס. אולי בדף החדש שהיא פותחת בחייה הן יוכלו לחזור להיות חברות.

"איפה תגורו?" היא שאלה בביטחון גובר.

"וורנון קנה בית בסארי," פטוניה ענתה בגאווה. "הוא הסכים שאבא יגור איתנו."

"זה מאד אדיב מצידו." לילי התחילה לחבב את הוורנון הזה. זה לא היה מובן מאליו שהסכים לחלוק בית עם אביה החולה של אשתו. "מה לגבי הבית שלנו?" היא הוסיפה.

"נמכור אותו," פטוניה אמרה, בוחנת את שיערה במראה. "כבר ארזתי את כל הדברים שלך..."

"תודה," לילי אמרה בשילוב של הקלה וכאב. הבית בו גדלה היה מלא בזיכרונות מתוקים ומרים, כל כך גדוש בהם עד שהחליטה לבלות את הקיץ בביתם של זרים, העיקר לא להיות שם יותר. אולי זה היה לטובה שלא תצטרך לדרוך שם פעם נוספת.

"תרצי לבוא מחר לתה?" פטוניה הציעה פתאום. "בדיוק סיימנו לסדר את הבית."

"כן, מאד," לילי אמרה בהתלהבות, המומה מההצעה. "אבל, אתם לא נוסעים לירח דבש?"

"אולי בסתיו," פטוניה השיבה בשמץ מסווה של אכזבה. "וורנון צריך לעבוד. הוא בדיוק קיבל קידום למשרת מנהל בחברה שהוא עובד בה."

"זה מרשים מאד," לילי אמרה, לא מעיזה לפקפק בהחלטת הזוג הטרי לדחות את ירח הדבש.

השושבינות החלו לזמזם כמו דבורים. הגיע הזמן להתחיל את הטקס. פטוניה החווירה תחת האיפור.

"בהצלחה, טוני," לילי אמרה וחיבקה אותה שוב, בחום. פטוניה חיבקה אותה בחזרה. לילי עזבה את חדר ההלבשה, לא מצליחה להפסיק לחייך.

הטקס היה מסורתי ופשוט. לילי ישבה בשורה הראשונה, ליד המעבר, כדי להיות קרובה לאביה בכיסא הגלגלים שלו, והחזיקה את ידו הכחושה לכל אורך הטקס. פוטר ישב לצידה, ומצידו השני ישבה נערה שמנה במיוחד, אחותו של וורנון דרסלי, שניסתה לצנן את פניה האדומות בעזרת מניפה וחזרה ונעה באי נוחות בספסל העץ הצר, דוחקת את פוטר עוד ועוד לכיוונה של לילי עד שרגליהם היו צמודות. לילי הרגישה צורך להידחק כמה שיותר אל קצה המושב, אך נלחמה בדחף.

חתנה של פטוניה היה גדול כמו אחותו, לבוש חליפה שחורה גדולה כמעט כמו אוהל, ולו שפם שחור מפואר. לילי לא ידעה איך ציפתה שיראה, אך משום מה לא ציפתה שייראה כך. בעוד הוא נושק לאימו ולוחץ את ידו של אביו גדולי הגוף שליוו אותו במורד המעבר אל המזבח, לילי הפצירה בעצמה לא לשפוט אותו על פי מראהו החיצוני – הוא הרי עמד לקחת חלק בטיפול באביה, מרצונו, כך שהוא בוודאי היה אדם טוב.

אחרי הטקס התקיימה קבלת פנים באולם שבצד האחורי של הכנסייה. לילי בילתה אותה בסיוע לאביה לאכול והשגחה עליו בעוד האורחים אוכלים, שותים ומשוחחים. היא לא לקחה חלק בשיחות, אבל הרגישה מרוצה במיוחד; אחרי הכל, פטוניה נראתה מאושרת, והן היו בדרכן לתקן את הקשר שלהן.

פוטר התנהג למופת, מלבד תלונה בודדה על כך שלא יהיו ריקודים. קרובי משפחתה של לילי התאהבו בו. הייתה לה תחושה שהם חושבים שהם זוג, אבל היא לא מצאה את הרגע הנכון להעמיד אותם על טעותם, כי פוטר גרם לכולם לצחוק כל הזמן. גם לה.

הם לא נתקלו בקשיים להסתיר את היותם קוסמים (פוטר התחזה למוגל בכישרון מרשים) עד שבני דודיה של לילי, שישבו איתם מסביב לשולחן וצחקו מבדיחותיו של פוטר, שאלו אותם מאיפה הם מכירים. לילי, שעזרה לאביה לטעום מהקינוח, לא הספיקה להגיב לפני שפוטר ענה שהם מכירים מבית הספר.

"חשבתי שאת לומדת בבית ספר לבנות," בת הדודה של לילי אמרה.

"זה נכון. הוא... לומד בבית הספר לבנים שמעבר לרחוב," לילי השיבה בחוסר ביטחון, תוקעת בפוטר מבט משמעותי.

בני הדודים קיבלו את השקר והלכו לקחת משקאות. ברגע שהם התרחקו פוטר אמר לה, "את שקרנית נוראית, את יודעת את זה?"

"אני אקבל את זה כמחמאה," לילי השיבה בגאווה.

פוטר חייך לנוכח תגובתה. "אז איפה הם חושבים שאת לומדת?"

"בית הספר לבנות מחוננות במיוחד על שם הקדושה קטרינה. זה באיפסוויץ'."

"זה כיסוי טוב. אף אחד לא הולך לאיפסוויץ'," פוטר אמר. "אם ככה, איפה אני אמור ללמוד? בית הספר לבנים ממוצעים בערך על שם הקדוש ברטי בוטס?"

לילי צחקה בעל כורחה, ולא הצליחה להפסיק.

עד שחזרו במכונית המעופפת אל בית משפחת פוטר הייתה שעת דמדומים, ומנורות המכונית היו חיוורות תחת האור האפל של השמיים הריקים. היא עצרה בצייתנות מול הצריף וכיבתה את עצמה, מותירה את העולם אפלולי ושקט, מלבד צווחות ציפורי לילה מרוחקות.

"תודה שנתת לי לבוא," פוטר אמר לה. "זה היה די כיף. היה נחמד לפגוש את קרובי המשפחה שלך, אבל אני לא חושב שאחותך ובעלה מחבבים אותי בשום מה."

"לא נראה לי שהם באמת מחבבים אף אחד," לילי אמרה בתשובה. נזכרת בדרך בה פטוניה עיקמה את אפה כשלא הייתה מרוצה ופניו של בעלה הפכו סגולות כשהתרגז, היא חשבה בינה לבין עצמה שהם זוג משמיים. "אבל תודה שבאת. היה נחמד לראות שם פרצוף מוכר. אני לא כל כך קרובה למשפחה שלי..."

"זה בטח קשה להסתיר מהם שאת מכשפה."

"כן, זה קשה. אבל אין ברירה."

"אולי יום אחד לא נצטרך להסתתר יותר, אי אפשר לדעת," פוטר אמר באופטימיות, אצבעותיו מתופפות על ההגה בעצבנות לא אופניינית.

"אני לא חושבת שהעולם מוכן לזה," לילי אמרה, חוסר הנחת המוזר שלו מתחיל להשפיע עליה.

היא נגעה בסיכות שבשיערה. היא בילתה את כל החתונה בחשש לאבד אחת מהן, במיוחד כשקרובות משפחתה נגעו בהן ואמרו שהן לא מאמינות שהיא קנתה אותן בכל- בו, כי הן נראו כל כך אמיתיות.

"כדאי שאני אכנס ואוריד את הסיכות," היא אמרה. "אני אחזיר אותן לגברת צ'מברס מחר בבוקר –"

"מה פתאום," פוטר נכנס לדבריה. "היא לא אמרה לך? זו מתנה."

לילי פחדה שהוא יאמר את זה. "אני לא יכולה לקבל את זה, זה יקר מידי," היא אמרה מבלי להסתכל עליו, נעלבת מעט שחשב שתהיה מוכן לקבל מתנה כל כך רבת ערך סתם כך. "חוץ מזה שהן היו מתנה שאימא שלך קיבלה..."

"זו בדיוק הסיבה שאת צריכה לקבל אותן," פוטר התעקש בלהט. "הן היו מתנת יום נישואין. זה יהיה עצוב אם הן ישבו בקופסא לנצח. אם תענדי אותן אולי האהבה שלהם תמשיך להתקיים."

המילים האלה גרמו לה להסתכל עליו. ואז היא הבינה מדוע היה כל כך לחוץ – הוא עמד לנשק אותה. היא קפאה, לא יודעת האם לסגת או לסגור את המרחק ביניהם. היא השתוקקה לכך ופחדה מכך באותו הזמן.

היא כבר הייתה מסוגלת להריח אותו כשנשמעה דפיקה גסה על חלון המכונית ושניהם נבהלו.

פוטר גלגל מטה את החלון. "כן, מקסוול?" הוא אמר בסבלנות פוקעת לגנן שעמד מחוץ לרכב.

"אדוני, רונות ההגנה הופעלו, אבל אני לא מוצא פולש," הגנן הזקן אמר, לא מודע או לא מתעניין בכך שהפריע לרגע אינטימי.

"כדאי שאלך," לילי קבעה. פוטר נראה כאילו הוא עומד לומר לה לחכות, אבל היא כבר יצאה מהמכונית והלכה מהר ככל שיכלה בחזרה אל הבית, עורה בוער באוויר הערב הקריר.

הפרק הקודם		הפרק הבא