השושנה של סוורוס.

 היי..!! אממ.. אני די אוהבת את הפרק הזה, ואת הקודם..!!

תגובות תגובותת....!!!!

-----------------------------------------------------------------------------------------

המטבח המואר היה מוצף בריחות מהסירים שהציבה לילי קודם לכן על הכיריים וסוורוס מיהר להעלים אותם.

בלטריקס צחקה כשראתה את תוכן הסירים נשפך אל הפח כששרביטו של סוורוס התגלגל בין אצבעותיה הארוכות. סוורוס אחז בתחתית הסיר הקרוב אליו וזינק בבהלה. ידיו היו אדומות ומכוסות כוויות. צחוקה של בלטריקס התגבר כשהוא נטל מגבת אדומה מהשיש ובעזרתה הרים את הסירים האחרים ושפך גם את כותלי החזיר, מרק העגבניות וכל שאר המטעמים שהיו בשלב מתקדם בבישולם. באותו רגע הוא לא חשב בכלל על הפוטרים.

"אתה מבשל, סוורוס?!" בלטריקס הסתובבה ברחבי הסלון וגררה את רגליה על רצפת העץ ברעש. סוורוס קיווה שלילי או הלנה לא ישמעו את הרעש ויחליטו לרדת ולבדוק מה מקורו.

"איפה הילדים שלך, סנייפ?" גרייבק שמט את רמוס על הריצפה ומיהר להריח את האוויר סביבו. סוורוס התמלא בחרדה הולכת וגוברת, וחשב על סיבות היותו של רמוס בביתו.

הוא התקרב אליו במהירות ועזר לו להתיישב על הכורסא הגדולה שניצבה מול האח.

"איך הגעת לכאן?" לחש סוורוס לתוך אוזנו של רמוס.

"הוא היה בבית שלי... אמילי נסעה עם אוליבר לאמא שלה... היא לא היתה בבית והם לקחו אותי לכאן. ניסיתי לברוח ולהזהיר אותך, כמו שכבר שמעת, אבל גרייבק תפס אותי בזמן."

סוורוס נאנח בהקלה ופנה בחזרה אל גרייבק, מייצב בקושי רב את קולו. "גרייבק," האדם זאב הסתובב אליו ועל פניו היתה הבעה מלחיצה ביותר של טירוף. רמוס התכווץ. "אשתי והילדה לא בבית. הן טסו, לצרפת. אני הייתי אמור לארח את הפוטרים. לילי ביקשה ממני לעשות זאת כדי שלא אשאר לבד בבית כל היום," סוורוס הישיר אליו מבט ונתקל בעיניים מטורפות.

"באמת, סוורוס?" הקול החלקלק שבקע מגרונו של גרייבק התאים יותר לבלטריקס, או לוולדמורט עצמו, יותר מאשר לו. "או שאולי... אתה מנסה להעיף אותי מכאן? או שאתה מנסה למשוך זמן? חבל..." הוא הניד בראשה באכזבה מעושה. "אישתך והבת הקטנה היו מתות לפגוש אותי..."

"אתה אמרת שבכל זאת לא תהרוג אותה!" שאג סוורוס בפחד הולך וגובר.

"אז נראה שהתחרטתי. אני לא כל כך החלטי בזמן האחרון..." חיוכו הרחב חשף שיניים צהובות.

"האם אני שומעת פאניקה בקולו של סוורוס סנייפ הנועז? האיש שאמר לא לאדון האופל ותומכיו, שחבר, מן הסתם, לאלבוס דמבלדור-" גרייבק ירק על הרצפה ליד רגליו של סוורוס. "-ולמסדר הקטן שלו, מסדר עוף החול? האם האיום הקטן הזה, די בו כדי לפוצץ בלון אגו ענק ומנופח כמו סוורוס סנייפ? אני ממש בהלם," היא צחקה צחוק קטן ומזוייף, שממש לא התאים לה.

נשימותיו של סוורוס הואצו והוא הביט סביבו, מחפש מפלט. אך הוא לא מצא. הוא הפך נואש יותר ויותר, עד שלבסוף כשהחליט שלא יוכל לצאת בחיים מאירוע שכזה, הוא התנפל על בלטריקס בחימה שפוכה, מנסה להכות את בטנה באגרוף קמוץ אך היא הניפה את שרביטה בתנועה קלילה והוא הועף אחורה והתנגש בשולחן העץ הקטן שהתרסק לרסיסים.

'זהו,' חשב סוורוס. 'את הרעש הזה לילי בטוח תשמע. ועכשיו, הודות לטמטום שלי, היא תרד לכאן, ו- ו-' ההבנה הפציעה בו. הוא נזכר בדבר אחד שעשה כשלילי שכבה בחזרה לישון. הוא העלה אליה גם את השרביט! רעיון החל מתגבש בראשו, אך היה סיכוי שהכל יקרוס אם רמוס לא ישתף פעולה. כשבלטריקס וגרייבק הסתודדו בפינה, כנראה דנים מה לעשות איתם, הוא זחל אל רמוס ולחש לו, "רמוס, יש לי רעיון... לילי למעלה, וגם הלנה. אתה חייב לשתף איתי פעולה, אם לא- הן יפגעו, אולי אפילו ימותו. וגם אנחנו. אתה חייב לעזור לי."

רמוס הנהן בהבנה וסוורוס התרחק בהקלה, נשכב שוב על רסיסי העץ במקום בו ראו אותו אוכלי המוות לפני שהזיזו ממנו את עיניהם. התנוחה לא היתה נוחה לו, אך הוא היה מוכן לעשות הכל בשביל לילי, הלנה, ורמוס, שנראה שבור ורצוץ.

"היי!" קרא בקול. השניים הסתובבו אליו בבת אחת. הוא התעלם. "רמוס," הוא ניסה לדבר קצת יותר בשקט כדי לא להעיר את הלנה, אך מספיק בקול כדי שלילי תתעורר ותשמע. "רמוס, בטוח יש אנשים שם בחוץ. חברי מסדר. מי היה אמור להיות פה היום?" הוא קיווה שלרמוס תהיה תשובה. "היום? סיריוס, ומרי, אני חושב..." קולו החלוש כמעט ולא נשמע,, אך היה חזק מספיק כדי ליטוע ספק בליבם של צמד אוכלי המוות שעמדו בשקט בפינה. נראה היה שחשבו שאם יעמדו בשקט, ישכחו מהם רמוס וסוורוס, ויגלו להם עוד אודות השומרים.

סוורוס התרכז. חדר השינה נמצא בדיוק מעליו, כך שאם לילי תקום מהמיטה הוא ישמע על כך ראשון.

"היי!" הוא כיוון צעקה לכיוון הדלת. "יש שם מישהו?" הוא העמיד פנים שהוא מנסה להגיע אל הדלת. כמובן, לא נשמעה כל תשובה. "זה סוורוס! בלטריקס לסטריינג', ופנ-"

בלטריקס רצה אליו וחסמה את פיו. היא משכה את שיערו לאחור, מכריחה אותו להישיר אליה מבט.

"מה אתה מנסה לעשות?" שאלה בזעם. סוורוס עצם את עיניו, מתעלם מהכאב בראשו והתרכז. הוא התרכז בתקרה שמעליו ואז שמע את הקול שלו קיווה. העץ ליד המיטה חרק, אך נראה היה שאף אחד חוץ ממנו לא שמע זאת. לילי קמה מהמיטה ונעמדה במקומה, ככל הנראה.

סוורוס, במרץ מחודש, השתחרר מאחיזתה וצעק בכל כוחו, "הצילו! שמישהו ישלח פטרונוס לדמבלדור!" הוא לא הצליח לאמר יותר מזה, כי באותו רגע ממש היה הבזק של אור אדום והוא שותק.

אבל לא לפני שסוורוס ראה בזווית עינו הבזק של אור כסוף מחוץ לחלון. הוא חייך בשביעות רצון ונפל אל הרצפה, נוקשה כמו אבן. לילי הבינה את המסר.

למרות שהיה משותק, סוורוס שמע את לילי הולכת בשקט אל חדרה של הלנה, כנראה כדי לדאוג שלא תתעורר. גרייבק ובלטריקס לא ראו את הפטרונוס ולא שמעו את קורות העץ גונחות תחת רגליה העטויות גרביים של לילי.

"גרייבק," בלטריקס חזרה אל קצה החדר, אל המקום בו עמד כעת גרייבק וליקק את שפתיו. הוא היה מחוץ לטווח הראיה של סוורוס. "לך תבדוק אם באמת יש שם מישהו."

גרייבק הזדעף ויצא מהבית בשעטה. השקט שהשתרר בבית הלחיץ את סוורוס. הוא ניסה להשתחרר מהכבלים המדומים שאחזו בו אבל לא הצליח. לבסוף, כשכמעט והתייאש, פרץ גרייבק אל תוך הבית וחיוך מרוצה מרוח על פרצופו המעוטר בזיפים שחורים.

"אין שם אף אחד!" צעק וצחק בקול מרושע.

בלטריקס חייכה וליטפה את כתפו של גרייבק, כאילו היא מלטפת כלב צייתן. "ברור... אתה רואה, סוורוס?" היא הניפה את שרביטה והכבלים הדמיוניים השתחררו. "חבריך הפקירו אותך לגורלך... הם עזבו אותך. עוד יש לך הזדמנות," קולה היה עכשיו מפתה, אך בו בזמן קר כקרח, ממש כקולו של אדונה.  "תוכל להצטרף אלינו, סוורוס, נוכל לשכנע את האדון שיסלח לך. תוכל לשוב אל ימי הזוהר שלך..." היא חייכה אליו וניסתה לשוות לעצמה הבעה תומכת ומבינה, דבר שהיה כל כך מוגחך על פניה, עד שבתוך

סוורוס צמח לו צורך נועז לפרוץ בצחוק.

הוא הזדקף ונעמד על רגליו. כשפסע לכיוונה עלתה הבעת ניצחון על פניה. היא הייתה כל כך בטוחה בעצמה...

"בלטריקס..."קולו הפך מלטף ורווי חיבה, אך בבת אחת השתנה וקולו הכיל רק זעם ודחייה. "בחיים לא. תוכלי רק לחלום על כך. ותוכלי גם לומר זאת לוולדמורט," היא קפצה בזעם. "תוכלי לומר זאת גם לוולדמורט אם ישאל!" המבט בעיניו היה נועז וירה גיצים לכל עבר. רמוס חייך בגאווה וציין לעצמו כמה סוורוס השתנה.

שרביטו של סוורוס הועף באוויר וביחד איתו גם השרביט של רמוס. בלטריקס קיפצה על כריות רגליה ועיניה כבדות העפעפיים כמו שיפדו אותו על חרבות.

"שלא תעיז!" צרחה בכעס גובר. "שלא תעיז לומר בקול את שמו של הקוסם האדיר בכל הזמנים!" היא נופפה בשרביטה וצרחה, "קרושיו!"

סוורוס נפל מיד אל הרצפה וצרח בכאב. הוא חשב על הלנה, התפלל שלילי מרגיעה אותה, ושהיא לא הולכת לפרוץ בבכי. חשב על רמוס, חשב על כמה שהוא בר מזל, על שהרוויח את חברותו של אדם נפלא שכזה, ועל שזה לא רמוס הסובל מקללת העינוי, כי סוורוס לא היה בטוח שרמוס יעמוד בה. עצמותיו כאבו כאילו מעבירים בהן אש וסכינים לוהטות.

יד השרביט של בלטריקס הונמכה ואיתה שככו גם הכאבים, אבל סוורוס המשיך לשכב על הריצפה כשפניו כלפי מטה, וכל גופו דואב ורועד.

רמוס ניסה לקום מן הכורסא אבל גרייבק הכה את פניו באגרופו.

"סוורוס, סוורוס...!" בלטריקס צקצקה בלשונה ונעמדה ליד סוורוס. "זו ההזדמנות האחרונה שלך..." היא הפכה אותו על גבו ברגלה. "מי הוא הקוסם הגדול, והחזק יותר בכל הזמנים?" היא חייכה ברשעות.

"הק-ק-סם הגדול ביותר בכ-כל הזמ-מנים..?" היא הנהנה. "אהה... ז-זה קל..." גמגם סוורוס. "הקוס-סם הגדול ב-בכל הזמנים הוא א-אלבוס ד-דמבלדו-"

"לאא!" בלטריקס צרחה בזעם ודקרה את האוויר מול ראשו של סוורוס בשרביטה. ושוב הכאב חזר, חזק יותר מקודם.

ושוב הפוגה קלה.

"כן!" סוורוס צעק והוציא את נשמתו, בעוד רמוס מנסה למחות בקול חלוש.

"הפסק, סוורוס!" הוא שמע את קריאתו של רמוס מעליו.

סוורוס צרח. שמו של אלבוס סוורוס עוד עמד על שתפיו, אך לא הצליח לפרוץ דרך החוצה. לא נותן בסוורוס עוד כוח להמשיך להילחם.

ואז קרה הכל במהירות שלא תיאמן. הסלון התמלא באור לבן והכאב הפסיק. שריריו של סוורוס התכשחו, מחכים למתקפה הבאה אבל זו לא הגיעה. הוא שמע את הלנה בוכה בקומה למעלה, צעדים מהירים וקולות בהולים. הוא ראה שתי דמויות גבוהו חומקות במהירות מן החלון ודמות גבוהה זוהרת באור כסוף ממהרת אחרי השתיים האחרות, אך נעצרת ליד החלון.

סוורוס גנח בקול והדמות הגבוהה הסתובבה אליו במהירות.

"סוורוס...?" הקול המרגיע ניחם מעט את סוורוס, אך גופו עדיין בער בכאב ובדאגה ללילי ולהלנה ורמוס.

"לילי?" שאל סוורוס, ספק את הדמות וספק את חלל החדר הריק.

או שאולי לא ריק? עוד שלוש דמויות היו בחדר. אחת מהן ישבה בריפיון איברים על הספה והיתה מוקפת בעוד שתיים אחרות, שתיהן רזות ודי גבוהות, אך לא כמו הדמות כסופת הזקן והשיער שרכנה מעל סוורוס.

"סוורוס!" הקול המוכר כל כך הוציא אותו מהטראנס שבו שקע.

"לילי?" דמות חדשה עטפה אותו בחיבוק מוחץ והריח המוכר והאהוב חדר לתוכו לפתע. "לילי.." מילמל סוורוס בהקלה.

"סוורוס, איך אתה מרגיש?" אלבוס דמבלדור התבונן בו מבעד למשקפיו ועיני התכלת המוכרות סרקו אותו כמו קרני רנטגן.

"אני..?" סוורוס ניסה למצוא הגדרה מתאימה למצבו. "היו לי ימים טובים יותר.. אבל- רגע, מה עם רמוס?"

"הספקנו להגיע לפני שיפגע עוד יותר. הודות לפטרונוס מלילי." חיוכו החמים עודד את סוורוס והוא נעמד על רגליו.

"הו סוורוס," לילי כיסתה את פיה בידה. "אתה נראה נורא..."

למעשה, סוורוס גם הרגיש נורא. כל גופו רעד ומצחו להט מחום. הוא חיפש את רמוס ומצא אותו יושב על הספה בעוד מינרווה מקגונגל וסיריוס בלק רוכנים מעליו.

"מינרווה... סיריוס..." הוא הגיע אליהם בקושי רב והם הסתובבו אליו בהפתעה.

"סוורוס!" מינרווה אחזה בחזה ועל פניה היתה הבעה המומה. "מרלין, סוורוס! אתה נראה... נורא! מי אלה היו? לא הספקתי לראות! מה הם עשו לך! הו, מרלין.. אני חייבת לשבת.. הבהלת אותי כהוגן!" היא התמוטטה על הספה שליד רמוס, עדיין אוחזת בחזה.

"כן, מי עשה לך את זה, סוורוס?" סוורוס הופתע. למרות שג'יימס ורמוס כבר סלחו לו, סיריוס בלק התקשה לקבל כל כך מהר את העובדה שסוורוס פשוט עזב את אוכלי המוות.

"בלטריקס לסטריינג'. ופנריר גרייבק. הוא טיפל ברמוס..." עכשיו, אחרי ששכחה המהומה, ניתנה לסוורוס הזדמנות נוספת לבחון את רמוס. פניו היו שרוטות ומלאות במכות יבשות.

"רמוס, אני חייב להודות, המראה הזה הולם אותך כל כך..." סוורוס חייך כשרמוס הזעיף את פניו בקושי.

"לילה קשה, ירחוני?" גם עכשיו, אחרי שנים, סיריוס וג'יימס לא זנחו את הכינויים שהעניקו אחד לשני.

"קשה מאוד," רמוס נאנח. "איפה הכלבלב החמוד והאייל הפחדן? הייתי זקוק להם כל כך..." סיריוס קימט את אפו, והמראה אכן הזכיר גור כלבים קטן.

"הכלבלב האימתני והחזק," סיריוס זקף את אפו. "נמצא ממש פה, לידך, והאייל התפרץ ברגע זה ממש מבעד לדלת, ופרע שוב את שיערו השחור..."

מה שנכון, נכון. ג'יימס פוטר נכנס לפתע בדלת הבית והביט סביבו פורע את שיערו עוד יותר. עיניו התעקבו על השולחן המרוסק, על סוורוס הפצוע ועל רמוס, שנראה כמו גוש סמרטוטים. הוא הבחין גם בלילי, שישבה בפינה ושוחחה עם דמבלדור, עדיין רועדת מעט. וגם הלנה היתה שם. היא התרוצצה בין רגלי המבוגרים וחיפשה את סוורוס.

"אבא? אבא!" היא בכתה בכי קורע לב ועיני כולם הופנו אליה. היא נעמדה באמצע הסלון, פיה חוסם את היבבות שנאבקו לפרוץ ועיניה אדומות מדמעות.

"הלנה..." סוורוס חייך. הוא היה כל כך מאושר לראות אותה. ולחשוב שלפני רגע כבר חשב להיפרד....

אבל כל מה שהעסיק אותו עכשיו היה גופה הקטן בין זרועותיו, דמעותיה המלוחות על לחיו ואצבעותיה הרועדות מרפרפות על פניו כשהיא סורקת את פציעותיו המרובות.

"אבא... מה קרה?" שאלה הלנה בקול רועד, ומתחת לכובע הקפוצ'ון שלבשה הפך שיערה לכחול כהה. סימן מועד לכך שהיתה מפוחדת, או עצובה.

עיניה המפוחדות וזוויות פיה שנטו למטה ויצרו הבעה אומללה כל כך, נגעו מיד בליבם של כל הנוכחים. ג'יימס ניגש אליהם והרים אותה על ידיו.

"אבא שלך..." הוא הרים אל סוורוס מבט שואל. סוורוס מיצמץ אך לא ענה. ג'יימס משך בכתפיו וניסה להעלות על דעתו תירוץ שישכנע אותה, אבל לא יפחיד אותה. "את זוכרת איך אמא תמיד צוחקת על אבא שלך שהוא לא יודע לבשל?" הלנה הנהנה. "אז- הוא ניסה לבשל, ותראי, הסירים תקפו אותו!" הלנה חייכה מעט וג'יימס הלך איתה אל מחוץ לבית. "את מבינה, הם לא כל כך אוהבים את סוורוס, אז הם..."

"נו," אלבוס ספק כפיים וחייך אל כולם. "נראה שכולם בסדר-" סיריוס נחר בספק, מעיף מבט ברמוס וסוורוס. "-למרות, סיריוס, שהיה יכול להיות טוב יותר." סיריוס מצא לפתע את שרוכי נעליו כמעניינים ביותר, כך שנראה היה ש"לא שמע" את דבריו של אלבוס.

"אני חושב," המשיך אלבוס, "שמוטב ללילי ולסוורוס, וכמובן, גם להלנה, שיעברו מהבית הזה לזמן מה, ואולי אפילו לתמיד. מי יודע מתי תהיה הפעם הבאה שבה יחליטו אוכלי המוות להשתעשע מעט." הנוכחים בחדר זעו במקומם באי נוחות.

"אלבוס," סוורוס נזכר במה שסיפר לו רמוס. "הם יודעים גם איפה הבית של רמוס, ואם הם יחליטו- אה- להשתעשע, רמוס יהווה מטרה כל כך קלה... הם גם יודעים מתי הוא הכי פגיע."

ג'יימס טפח על כתפו של רמוס מנסה להעביר אליו מעט מן התמיכה והעידוד שהרגיש.

"אם כך, רמוס, תרגיש חופשי לעבור לדירה אחרת. ג'יימס יודיע לאמילי על המצב," אלבוס פסע בנינוחות לעבר הדלת, מינרווה הולכת בשקט בעקבותיו. "להתראות," הוא יצא מהבית, הסתובב במקומו ונעלם. כך גם מינרווה, אחרי שליטפה בבחופזה את הלנה, שבאותו רגע נכנסה אל הבית ביחד עם ג'יימס, כשעל פניה חיוך גדול.

לילי, שעד לאותו רגע כמעט ולא דיברה, נאנחה פתאום וכל המבטים הופנו אליה כשמיהרה להגיע אל סוורוס וללחוש באוזנו.

"ואיפה, לעזאזל, נגור עכשיו?" היא נשמעה מבוהלת וסוורוס ידע שאהבה את הבית הזה. היא לא רצתה לעבור וכך הרגיש גם הוא.

"תוכלו לגור אצלי... תאמינו לי, אין לי התנגדות..." הבעת של סיריוס היתה ממורמרת ושמחה גם יחד. המחשבה על בית בלק צמררה אותו, אבל המחשבה על האורחים החדשים שיגורו איתו, ויחלקו איתו את הבית השומם, ואת גמדון הבית הממורמר שימחה אותו. הוא כל כך חשק בחברה, שכבר לא היה איכפת לו איזו חברה זו תהיה.

לילי וסוורוס השיבו בחיוב, וכך גם רמוס כשהוצעה לו אותה הצעה בדיוק.

הפרק הקודם		הפרק הבא