עולמות משולבים

"אלים אדירים!" צווחה תאליה. זרם של דורסי לילה פרץ דרך הגגות הנפתחים אל אולם האוכל. הדורסים סחבו חבילות ומכתבים שונים ומשונים. "היי, מה קורה פה...?" מלמלה אנבת'. שבעת דורסי הלילה: פופס, דיטה, אס, לוטו, פייטרה, הרמן ודיידאלוס, בנוסף על שטוקי (שצרם בקולו שיר מוזר), עפו אל החצויים כשבידיהם חבילות קטנות.

"היי, הנה הדוויג!" קרא הארי. גם התנשמת הצחורה אחזה בחבילה קטנה. החצויים פתחו את החבילות בסקרנות. "היי, תראו! זה מאבא!" קרא פרסי בשמחה. "פרסי היקר... חשבתי שעדיף שתסתובב בהוגוורטס עם טלפון שלא ימשוך מפלצות. שלך, פוסידון." פרסי הקריא את המכתב. לחבריו היו מכתבים דומים.

"היי, תראו! גם לינשוף הזה יש חבילה כזאת! אתם חושבים שיש עוד חצוי בהוגוורטס?" שאל רון בהתלהבות. הינשוף החום שעליו רון דיבר התעופף לאטו אל השולחן של גריפינדור, ונחת מול הרמיוני. 

"אולי זה משהו אחר..." מלמלה הייזל. הרמיוני פתחה את החבילה, אך כמו לכולם - גם לה היה פתק לצד טלפון נייד אולימפי. דמעות זלגו מעיניה. "זה... לא יתכן! אני בת מוגלגים... ההורים שלי הם לא אלים! זאת טעות!" היא צעקה.

"הרמיוני, במכתב כתוב בפירוש שהחבילה מיועדת לך, הנה תקראי: הרמיוני החכמה שלי, אני מקווה שהטלפון יעזור לך, ושבסופו של דבר תביני מי אני. זאוס אסר עליי להתגלות, אני מצטערת. שלך, אמא", קרא הארי. הרמיוני מחתה את דמעותיה. "יש לנו שיעורים, ופרופסור מקגונגל מחלקת מערכת שעות. כדאי שנעבור עליה", אמרה בקול שבור. לכל האחד עשר הייתה אותה מערכת שעות. הם נשאו עיניים בחשש לעבר הרמיוני הזועמת.

"דווקא... היום... היה... חייב... להיות... השיעור... הראשון... במיתולוגיות?!" היא הרימה את קולה בכל מילה עד שצרחה. רון הניח יד על כתפה. הוא נראה עצוב, והעשרה קלטו פתאום שרון הוא היחיד שאין לו קשר דם עם האלים. הרמיוני הסתובבה והביטה ברון במבוכה. "מצטערת, רון", היא אמרה בשקט. "זה בסדר", ענה רון וחייך אליה בפייסנות. 

האחד עשר ישבו בכיתה. אישה גבוהה ורזה בעלת שיער שחור קלוע לזנב סוס ועיניים כחולות בהירות נכנסה לכיתה. היא חייכה אליהם. "שלום, תלמידים. אני מאריס, בת הקטה. אני המורה שלכם למיתולוגיות. אנחנו נלמד על המיתולוגיה היוונית ועל המיתולוגייה הרומית, שהן בעצם די דומות. אך לפני כן אסביר את סידור השיעורים: יהיו שיעורים משולבים, שיעסקו בקשרים והחיבורים בי המיתולוגיות, ויהיו שיעורים נפרדים, למשל: השיעור היום הוא במיתולוגייה היוונית, והשיעור ביום שלישי היא על המיתולוגייה הרומית. אם כך, בואו נתחיל!" 

לדעת עשרת החצויים, השיעור היה מעניין ומהנה במיוחד. הם ממש הצטיינו. אך הרמיוני לא הייתה מרוכזת. למרבה הפלא, היא רק רצתה שהשיעור ייגמר כדי שתוכל לצאת לספרייה. ואכן, כשהוא נגמר, היא רצה בכל כוחה אל הספרייה, למצוא מידע נוסף על האלים היווניים.

"הרמיוני, אנחנו מחטטים כאן כבר שעות על גבי שעות!" קרא רון בייאוש. כל האחד עשר נרתמו למשימת חיפוש אמה המסתורית של הרמיוני.

לפתע זרק רון את הספרים בזעם, קם ויצא מהמקום. די, נשבר לו. כל היום רק מיתולוגייה ומיתולוגייה. דווקא כל החברים שלו הם חצויים, והוא לא! למה? למה הם חצויים, ואילו הוא לא? הם קיבלו מתנה! איך הרמיוני בכלל מעיזה להתלונן? רון שאב נחמה מכך שהרמיוני גם היא קוסמת רגילה, ולא בת אלים, אך לפתע הכל מתפוצץ לו בפרצוף! והיא - הרמיוני הזאת - מעיזה לגייס אותם למשימה בלתי אפשרית! איך? איך? איך? למה? למה? למה? השאלות הדהדו בראשו של רון.

"היי, רון! חכה!" צעק ליאו. רון המשיך ללכת, מתעלם מליאו. "רון, עצור!" צעק. רון נהם: "תעזוב אותי - אתה עם השטויות שלך! לך לפרד וג'ורג'!" ליאו רץ וחסם את דרכו של רון כשבידיו להבות. פניו היו רציניים. "רון, זה קשור לפד וג'ורג', אבל גם אליך, כי אתה אח שלהם. כשאוליבנדרס נתן לי את השרביט, הוא אמר שגם השרביטים של רוב מבני משפחת וויזלי דומים לשרביט שלי... ומצנפת המיון אמרה דבר דומה לגבי התכונות שלי והתכונות שלכם, ממשפחת וויזלי." אמר. 

"תפסיק לעבוד עליי, ליאו! זה ממש אדיוטי!" צרח רון. ליאו התכווץ, אך נשאר עומד במקומו. "תשאל אפילו... את-" רון קטע אותו: "את מי?! את מי אני אשאל?! את מצנפת המיון?! אני אפילו לא יודע איפה היא!" ליאו קפץ את אגרופיו בכעס. "תקשיב לי טוב טוב, וויזלי! אני הבן של הפייסטוס, וכנראה גם לך יש קשר אליו!" הוא נהם.

כל כעסו של רון התפוגג, התנדף לאוויר באיטיות."רגע אחד, אתה חושב שאבא שלי הוא הפייסטוס?" שאל רון. 

ליאו צחק. "ברור שלא! הפייסטוס הרבה יותר מכוער מאבא שלך... חוץ מזה, אני בספק אם הפייסטוס היה מסכים להישאר עם המשפחה שלו אילו היו לו כל כך הרבה ילדים מאותה אישה... תראה אותי! אני אחד קטן ובכל זאת אבא שלי הלך... לא, אני דווקא חושב שסבא שלך הוא הפייסטוס. אתה יודע, יכול להיות שאמא או אבא שלך הם חצויים..." ענה.

ליאו חזר עם רון אל הספרייה. הם הסבירו את חשדיו של ליאו ואת מסקנותיו. 

"מעולה! אם ככה, לפחות פתרנו תעלומה אחת... מצטערת, הרמיוני, אבל אנחנו מחפשים כבר שעות ולא מוצאים. אולי נמשיך מחר", אמרה הייזל. חבריה הנהנו. הרמיוני מצמצה. "בסדר. אני אמשיך כאן", אמרה להם. "גם אני נשארת!" פסקה אנבת'. "אנבת', את בטוחה? אני לא נשאר..." מלמל פרסי. אנבת' הנהנה נמרצות. פרסי משך בכתפיו. הוא והאחרים השאירו את אנבת' והרמיוני בספרייה ויצאו החוצה.

"אה, שלום?" נשמע קול. אנבת' הייתה עסוקה, ושמעה רק במעומעם. "לא עכשיו בבקשה- רגע, אמא?!" היא התפרצה לפתע והתרוממה במהירות. הרמיוני קמה גם היא. אתנה עמדה מולן בחיוך. "שלום, בנותיי. אני מניחה שפתרתי לכן את התעלומה? מהר, אין לנו זמן. הרמיוני, את בתי, ואנחנו - שלושתינו, צריכות לדבר בדחיפות, לפני שזאוס, או יופיטר, ישים לב מה קורה".

הפרק הקודם		הפרק הבא