רגעים של תהילה

פרק שמיני

הנבחר

ג'יימס רשם על פתק המועמדות שלו את שמו המלא, למזל, וניגש אל גביע האש. הלהבות הכחולות הפכו אדומות לרגע קצר ובלעו לתוכן את הפתק ברעב. תלמידים שעמדו באולם הכניסה, חסרי מעש אחרי ארוחת הבוקר של יום שבת, מחאו לו כפיים. הוא הרגיש התעלות, כאילו עשה צעד משמעותי מאד בחייו.

הוא חלף על פני מארק בדרכו של זה להכניס את הפתק שלו והם לחצו ידיים בקלילות. מייד אחריו התיאומים הכניסו את שמותיהם לגביע.

"עכשיו נשאר רק לחכות," מארק אמר ונראה מתוח למדי.

"כן," מלמל ג'יימס, שפתאום נהיה מודע לכך שיש לפחות עוד עשר שעות עד רגע קבלת ההחלטה.

תלמידי דורמשטנג ירדו לאולם הכניסה בשני טורים מסודרים, כשהמנהל המשונה שלהם, מולודוב, בראשם. הם התייצבו מול הגביע וצעדו כל אחד בתורו כדי להכניס לתוכו את שמו בטקסיות.

"זה רק אני, או שהם ממש מוזרים?" רוקסן מלמלה לכיוון חבריה בעוד תלמידי דורמשטנג חתומי הפנים פעולים במבנה מסודר להחריד.

"זה די מפחיד, אם תשאלו אותי," פרד אמר, מצטמרר כדי להעביר את הרושם.

באותו הרגע לילי יצאה מהאולם הגדול והתקרבה אל ג'יימס בדילוג קליל, מושיטה לו פיסת קלף.

"אימא שלחה מכתב," היא אמרה לו.

ג'יימס לקח את המכתב וקרא:

ילדים,

איך מתנהלים הלימודים עד עכשיו? אני מקווה שאף אחד מכם לא מתכוון להצטנן השנה לקראת החורף. תתלבשו טוב כשאתם יוצאים לחממות ולאימוני הקווידיץ'.

ג'יימס, תשגיח על אחותך במגרש. אל תשכח שהיא רק בת 12, אפילו אם היא שחקנית טובה. איך מתקדמות ההכנות לכישופומטרי? טדי מוסר שכדאי לך להתרכז בשיקויים כי הוא שמע שבאקדמיה להילאים העלו את הרמה של הקורסים בטוקסיקולוגיה.

אבא שלכם יגיע להרצות בבית הספר בחודש הבא, אז כנראה תראו אותו אז. הוא מוסר דרישת שלום.

איך היו מפגני הכניסה של המשלחות? הבנתי שהן היו צריכות להיות משהו מיוחד. תיהנו מהטורניר, אבל אל תאבדו את הראש.

אל תסתבכו בצרות ותשמרו על עצמכם.

באהבה,

אימא ואבא.

הנוסח היה אופייני מאד לאימא שלהם. אבא שלהם ודוד רון נהגו לצחוק (רק כשהיא לא הייתה בסביבה) שלפחות הם תמיד יוכלו לדעת האם מישהו מנסה להתחזות לה במכתבים.

"את מרוצה מהדרך בה אני משגיח עליך במגרש, לילס?" הוא התגרה בלילי. היא חרצה לו לשון.

הוא הבחין באלבוס יוצא מהמסדרון המוביל למרתפים ונופף במכתב באוויר. אלבוס הבחין בו והתקרב בחוסר התלהבות. באמצע הדרך ניגשה אליו תלמידת דורמשטנג עם שיער בלונדיני קצר והתחילה לדבר איתו. היה קצת קשה להעריך האם היא יפה או לא, כי פניה היו חיוורות והגלימות של דורמשטנג לא בדיוק הלמו גזרות של נשים. בניגוד לבובאטון והוגוורטס, הבנות בדורמשטנג לא לבשו חצאיות אלא מכנסיים רחבות, כמו הבנים.

"התלמידים החדשים לא נמצאים פה יום אחד ואל הקטן כבר מצא לו חברה," ג'יימס אמר בשמץ לגלוג. הנערה הייתה גבוהה ממנו כמעט בראש – היא הייתה כמעט בגובה של ג'יימס.

"מי אתה שתדבר? אולי תהיה מוכן לספר לנו מה עשית עם סופיה הזו עד שעה כל כך מאוחרת אתמול במגדל האסטרונומיה?" רוקסן עקצה אותו.

לילי הסתכלה בג'יימס בסקרנות. "הסתכלנו על הכוכבים," הוא תירץ באוזניה מייד. אחותו הקטנה לא הייתה צריכה לשמוע על היחסים שלו עם בנות.

חבריו צחקו בקול.

אלבוס התקרב אליהם, הנערה מדורמשטנג בעקבותיו. הוא חייך אל לילי כשבירכה אותו בברכת בוקר טוב ולקח את המכתב מידו המושטת של ג'יימס בלי גינונים מיותרים עבורו. כל עוד הייתה להם ברירה אחרת, הם העדיפו להתנהג כאילו הם לא מכירים. השיטה של הפרד ומשול הוכיחה את עצמה מזמן ביניהם.

בעוד אלבוס קורא את המכתב ג'יימס אמר, "אתה לא מתכוון להציג בפנינו את החברה שלך, אל?"

אלבוס הרים את עניו מהמכתב ותקע בג'יימס מבט של פקפוק.

"הי, אני לילי, אחותו של אל," לילי אמרה לתלמידה הזרה במתיקות.

התלמידה הזרה הסתכלה עליה כאילו מעולם לא ראתה יצור כמוה. "אה... שלום. אני טארה." היה לה קצת מבטא, וקולה היה עמוק יחסית.

"זה שם יפה," לילי אמרה.

ג'יימס לכד את מבטה של התלמידה הזרה. היו לה עניים כחולות מאד – הן כמעט נראו כהות ביחס לגוון עורה החיוור. הוא היה מוכרח להודות שיש בהן עוצמה מוזרה.

"ג'יימס," הוא הציג את עצמו. "הבן המוצלח יותר."

טארה הרימה גבה בהירה. בהחלט לא נראה שזה מרשים אותה. אלבוס תחב את המכתב של אימם לידו של ג'יימס.

"זה הכל?" הוא דרש לדעת, מסתכל בפניו של אחיו כאילו היה זר.

פעם ג'יימס היה מוצא דרך להקניט את אחיו, סתם בשביל הכיף, אבל הוא ידע שברגע שישתעמם ממנו, אלבוס פשוט יסב את גבו וילך משם. זה היה מרתיח מעבר לכל גבול שג'יימס חווה עם אנשים אחרים. לכן הוא רק משך בכתפיו; הוא העדיף לצפות בו מתרחק כבר עכשיו. ידידתו מדורמשטנג הלכה איתו.

"היי, ג'יימס – הינה החברה שלך."

תלמידי בובאטון נכנסו לאולם יחד עם המנהלת העצומה שלהם, זו סידרה אותם בשורה מול הגביע. כמו תלמידי דורמשטנג, כל אחד בתורו ניגש והכניס את שמו לגביע, אך הם עשו זאת בחינניות רבה יותר. בעודה ממתינה לתורה, סופיה נופפה לכיוונו של ג'יימס בקלילות. הוא נופף בחזרה.

"נניח ששניכם תיבחרו לטורניר – אתם תמשיכו להיות כאלה דביקים?" פרד שאל כך שתלמידי בובאטון לא ישמעו אותו.

ג'יימס המתין שלילי תצטרף אל חברותיה באולם הגדול לפני שענה, "אל תדאג, פרדי, היא לא תיבחר. יש לה פנים יפות, אבל לא הרבה יותר מזה."

פתאום תחושה מוזרה של חוסר נעימות השתלטה עליו והוא הבין שמארק נועץ בו מבט הרה משמעות.

"אתה בסדר?" ג'יימס שאל אותו.

מארק הבין שהוא בוהה. "כן," הוא אמר בנוקשות, מביט לחלוטין לכיוון אחר. "אני צריך לרוץ. נתראה מאוחר יותר."

הוא התרחק משם במהירות. אבל ג'יימס לא תהה על קנקנו זמן רב, כי סופיה הכניסה את שמה לגביע וצעדה לכיוונו בקלילות. היא החזירה לו את הגלימה שלו והרשתה לו לנשק אותה על הלחי. היום שיערה החום היה אסוף בצמה מבריקה, מעוטרת סיכות כסופות יפות.

הוא בילה את שארית הבוקר בעריכת סיור בטירה עבור סופיה וחברותיה, מקשיב להן משוות את הטירה לבית הספר שלהן. מיותר היה לציין שלטעמן האנין, בית הספר שלהן היה יפה הרבה יותר – "בלי כל חליפות אשריון ואציורים אמכוערים אאלה". (הדיוקנאות ששמעו אותן אומרות זאת נעלבו מאד, וגם חליפות השריון השמיעו חריקות של חוסר שביעות רצון). גם מניק- כמעט- בלי- ראש, אותו פגשו בדרכם, הן כלל לא התרשמו.

"ובכן, לא כולם יודעים להעריך תרבות," הוא אמר לג'יימס בגאווה פגועה לאחר שניסיונו לערוך היכרות מנומסת עם הבנות כשל (כשהוא קד להן ראשו הכרות- למחצה נפל ממקומו והבהיל אותן מאד).

"אל תיקח את זה קשה, ניק," ג'יימס ייעץ לו. גם לו התחיל קצת להימאס מהן.

היום היה סתווי, גשום וקריר, אבל בצורה כמעט נעימה. ג'יימס הציע לסופיה לצאת איתו לטיול במדשאות, אבל המחשבה על ללכלך את המגפיים שלה בבוץ לא קסמה לה בכלל. אז הוא הציע שהיא תגמול לו ותראה לו את האחוזה הצפה של בית הספר שלה.

הרעיון הזה הלהיב אותה מאד. הם לקחו ביחד סירה לבנה עם חרטום בצורת ראש של ברבור, אבל לא היה אפשר לומר שהם בילו את השייט בהתפעלות מאין ספור האדוות שריקדו על פני המים האפורים בגשם הקליל או ממראם של ההרים הגדולים שעטו כחול עמוק תחת ענני הגשם.

ברגע שעלו לסירה הראשית מזג האוויר הפך פתאום חמים ונעים, וטיפות הגשם התאדו בעורך פלא לפני שהספיקו לגעת בגפיהם. למרות שבחוץ העונה הייתה סתיו, הגנים של האחוזה לבלבו בצבעים אביביים נצחיים של צהוב, סגול ולבן. פרפרים לבנים וכחולים רפרפו בשלווה בין שיחי הפרחים, ובעודם צועדים בשביל המרוצף אבנים צבעוניות, ארנב קטן חצה את דרכם והסתתר בתוך שיח וורדים צהובים.

המקום היה שומם באופן מוזר. רק כשנכנסו פנימה ג'יימס הבין מדוע; כל התלמידים היו בחדר השמש או במטבח, מפטפטים ביניהם בצרפתית מהירה בעודם מבשלים ארוחת בוקר שהייתה לטעמם (ג'יימס ניחש זאת על פי הריחות העזים של בישולי המטבח הצרפתי שעלו משם).

סופיה כיוונה אותו הרחק מהחדרים הציבוריים, במעלה המדרגות, אל החדרים הפרטיים. נראה שכל תלמיד במשלחת זכה לחדר פרטי שהיה בנוי כולו עץ, כמו שאר הבית, ומצויד מספר חלונות צרפתיים גדולים שמילאו את החלל באור סתווי.

חדרה של סופיה היה בדיוק שג'יימס שציפה שיהיה; הייתה שם מיטה רחב מעץ צבוע לבן, שולחן איפור עם מראה עגולה, וארון בגדים גדול מאד. הוא הסתכל מחוץ לחלון, שהשקיף אל המדשאות והטירה סחופות הגשם. באופק, הוא יכול היה להבחין בגגות הבתים הצבעוניים של הוגסמיד.

הוא מעולם לא ראה את המקום מנקודת המבט הזו. הוא לא הבין איך סופיה לא מתפעמת מהיופי של המחזה. אבל אולי זה היה קשור לרגשות העזים שהיו לו למקום, בעוד שהיא הגיעה לשם לראשונה רק אתמול.

"יש יציאה להוגסמיד בחודש הבא," הוא אמר לה. "זאת העיירה שם, למרגלות הטירה. אני חושב שהיא תמצא חן בעיניך."

"בובאטון מוקפת כולה עיירה גדולה," סופיה סיפרה לו. היא חלצה את נעליה וכעת ישבה בתנוחת בת ים חיננית מאד על המיטה. "בחורף אי מכוסה כולה שלג כמו עוגה, ובקיץ יש פרחים אדומים וצאובים שצומחים על אחלונות. אז מותר לנו ללכת לשם ולטעום יין וגבינה שאם מכינים שם..."

לא נראה שהיא מתכוונת להפסיק לפטפט בקרוב, לכן ג'יימס, שקצת התחרט על שהעלה את הנושא, הצטרף אליה על המיטה ודאג להעסיק את השפתיים שלה בצורה מועילה יותר.

באותו הרגע זה נראה כמו רעיון מצוין – החדר היה חדר פרטי וכל שאר התלמידים היו עסוקים למטה, מלבד זאת שבאמת לא היה לו שום דבר טוב יותר שיסיח את דעתו עד הערב. אך לאחר כמה דקות נעימות מאד, הוא הבין שייתכן שלהתמזמז עם תלמידה מבית ספר אחר, בו בית הספר שלו עומד להתחרות על כבוד ותהילה, לא היה הרעיון המוצלח ביותר שהיה לו אי פעם.

קול נשמע מחוץ לחדר והדלת נפתחה פתאום. מישהי אמרה משהו בצרפתית ואז פלטה קריאת הפתעה ומבוכה. ג'יימס, שכפתורי החולצה שלו היו פתוחים וענבתו והסוודר שלו היו מושלכים היכן שהוא על הרצפה, התנתק מפניה של סופיה בבהלה.

הנערה שעמדה בפתח רצה משם בקריאות לא נעימות לאוזן שבברור כללו את שמה של מדאם מקסים. ג'יימס ידע שזה לא סימן טוב. הוא ירד מהמיטה בבהילות בעוד סופיה מחזירה את חצאיתה וחזייתה למקומותיהם הראויים. הוא התחיל לכפתר את חולצתו כשהבין שאין בכך טעם; צעדיה הכבדים של המנהלת הענקית כבר נשמעו על המדרגות.

"בצרפת לא מקובל להקיש לפני שנכנסים?!" הוא הטיח בסופיה ופתח את הארון בחיפוש אחר דרך מילוט. מטאטא מדגם נימבוס עמד שם בין השמלות והגלימות, כאילו ממתין רק לו. הוא תפס אותו, משך את הסוודר שלו מעל חולצתו הפתוחה למחצה, ופתח את החלון הקרוב. רוח קרה נכנסה פנימה מייד, מבדרת את הווילונות.

"זה היה נחמד, אבל... טוב, המנהלת שלך עומדת לשחוט אותי. נתראה מתי שהוא," הוא זרק לכיוון סופיה בחוסר אוויר והתעופף החוצה במיומנות לפני שמדאם מקסים הספיקה להגיע לדלת עם צעדיה הענקיים.

הוא התעופף במהירות בחזרה לטירה. מבט אחד לאחור הבהיר לו שסופיה הייתה חכמה מספיק בשביל לסגור את החלון אחריו. לשמחתו, נראה שאף אחד מהמורים לא חשב להסתכל החוצה אל היום הגשום, והוא היה חופשי לעשות את דרכו בחזרה פנימה מבלי לחטוף נזיפה על התעופפות בשטחי בית הספר.

עד שחזר למגדל גריפינדור הוא היה פרוע וספוג מי גשם. פרד ורוקסן, ששחקו טאקי מתפוצץ עם כמה תלמידים צעירים יותר, נתנו בו מבט אחד והתפקעו מצחוק.

"אתה נראה כאילו הדיונון הענק בלע אותך וירק אותך שוב," אמר פרד בחדווה. "מה עבר עליך, בשם מרלין?"

"הצרפתים," סינן ג'יימס בסלידה והשתרע על ספה קרובה, נוטש את המטאטא כדי לכפתר את החולצה שלו. רק אז הבין ששכח את העניבה שלו מאחור.

עד הערב האירוע הפך לסיפור משעשע עד מאד שהתפשט ברחבי בית הספר במהירות. גם ג'יימס צחק ממנו כשפרד סיפר אותו לאנשים – מהצד השני של מקלחת חמה ובגדים יבשים, כל העניין נראה מצחיק מאד בעניו.

נראה שהאדם היחיד בגריפינדור שלא חושב שהסיפור מצחיק היה מארק, שישב בצד בכל פעם שפרד סיפר את הסיפור ומידי פעם התאמץ להעמיד פני משועשע קלות. ג'יימס ניסה לשאול אותו מה אוכל אותו – בדרך כלל מארק היה הראשון לצחוק מסיפורי המהללים של חברו –  אבל הוא רק משך בכתפיו והעמיד פנים שהוא עסוק בשיחה עם מישהו אחר.

לקראת סעודת ליל כל הקדושים, הקישוטים הטקסיים באולם הגדול הוחלפו בדלועים מגולפים עצומים (האגריד התעלה על עצמו השנה), להקות של עטלפים אמיתיים שהתעופפו תחת התקרה המכושפת, ובאולם הכניסה הוצבה בובה מציאותית של מכשפה שמועלה על המוקד ששרה שירי חג בחדווה בכל פעם שמישהו חלף על פניה, מתנהגת כאילו הלהבות שליחכו את שולי שמלתה הן בסך הכל דגדוג נעים. עבור קוסמים ליל כל הקדושים תמיד היה יותר פרודיה על חג מאשר חג באמת.

בעודו יורד לסעודה עם חבריו, ג'יימס גילה שהוא לא מצליח להפסיק לחייך ולדבר עם כולם. וגם כשהתיישבו, לא היה מסוגל לשבת בשקט. הציפייה מילאה אותו כמו כוס העולה על גדותיה – הוא בקושי היה מסוגל להכיל את זה. באותו הרגע לא במיוחד שינה לו מי ייבחר, הוא רק רצה שהבחירה תיעשה כבר. הסקרנות אכלה אותו.

הוא היה כה נרגש שאפילו כשהבחין בפרופסור לונגבוטם עומד בכניסה לאולם עם מדאם מקסים ועם הנערה שהתפרצה לחדרה של סופיה מוקדם יותר באותו היום, זאת סרקה את שולחן גריפינדור בחיפוש אחריו, הוא לא הצליח לגרום לעצמו להבין את חומרת המצב.

לאחר רגע היא הבחינה בו מסתכל עליה והצביע עליו עבור מדאם מקסים. המנהלת הענקית הזעיפה פנים במבע שהיה מאיים מאד ואמרה משהו לפרופסור לונגבוטם, זה נראה מיואש כשסימן לג'יימס להתקרב.

"אני מאמין שזה שייך לך?" הוא אמר לו כשהתייצב מולו, מושיט לו את העניבה שאיבד מוקדם יותר.

"אה, כן. תודה, פרופסור, חשבתי שאני לא אראה אותה יותר," השיב ג'יימס ללא שמץ של אשמה ותחב את העניבה לכיסו.

מדאם מקסים העלתה על פניה הבעה כאילו מישהו דחף פרי רקוב מתחת לאפה הגדול.

פרופסור לונגבוטם הבחין בהבעה ונראה שלא בנוח. הוא מעולם לא היה מוצלח בהתמודדות עם אירועים שהיו קשורים להורמונים של נעורים.

"ג'יימס, אני מבקש שתתנצל בפני מדאם מקסים על ההתנהגות שלך היום," הוא אמר, לא מבלי להסמיק. "כולנו יודעים במה מדובר."

"אני מתנצל מקרב לב, מדאם מקסים," ג'יימס אמר בכניעה וללא וויכוחים, מקפיד להישמע כמה שיותר מקסים וחביב. "אם זה משנה משהו בענייך, סופיה הייתה זו שהזמינה אותי. אם הייתי יודע שזה יעליב אותך לא הייתי מסכים..."

מדאם מקסים לא השתכנעה. ג'יימס הניח שהיא לא ששה להאמין שאחת מתלמידותיה תבצע מעשה מושחת כזה מרצונה החופשי. מבלי להגיב להתנצלותו היא הרימה את ראשה והתרחקה משם, התלמידה ממהרת בעקבותיה.

"ג'יימס," פרופסור לונגבוטם סינן ברגע שהן יצאו מטווח שמיעה. "המשלחות נמצאות כאן בקושי עשרים וארבע שעות – איך כבר הצלחת לעשות להם צרות?"

"לא ידעתי שזה נגד החוקים," ג'יימס אמר מייד, וזו הייתה האמת. "חשבתי שאנחנו אמורים להתחבר עם התלמידים האחרים – "

"כן, להתחבר," הדגיש פרופסור לונגבוטם, מאדים כמו עגבנייה. "לא לעשות... דברים אחרים. ההורים שלך אמרו לי שאני לא אצטרך לכתוב להם השנה בגללך."

"אתה לא צריך," אמר ג'יימס, וכשפרופסור לונגבוטם נתן בו מבט נוזף הוא המשיך, "באמת! אני נשבע שלא ידעתי שזה אסור אצלם! זה לא יקרה שוב, אני מבטיח."

פרופסור לונגבוטם לא נראה משוכנע לחלוטין, אבל הוא נראה מפויס יותר.

"ויעזור מאד עם המשלחות יטרחו לחלוק איתנו את החוקים שלהן," ג'יימס הוסיף בחוצפה.

"לא יהיה בכך צורך אם תפעיל את השכל הישר שלך, ג'יימס. רק פעם אחת, אתה מוכן להפגין כבוד?"

ג'יימס חש מעט נזוף. זה לא קרה לו לעיתים קרובות. עם זאת, פרופסור לונגבוטם לא דיבר אליו בחומרה כזו לעיתים קרובות.

הוא הנהן בכניעה וראש הבית שלו אפשר לו לחזור למקומו. תלמידים ששמעו את השיחה כבר העבירו אותה הלאה וחייכו לכיוונו כשחלף על פניהם. הוא חייך בחזרה, ואפילו קרץ לכיוון סופיה כשהיא נתנה בו מבט מכיוון שולחן רייבנקלו, מביע שביעות רצון למרות שבתוך תוכו חש כעס.

האם פרופסור לונגבוטם מנסה לרמוז שהוא לא יודע להפגין כבוד? זה בכלל לא היה נכון. הוא ידע להיות מכבד מאד כשהיה מדובר בדברים חשובים, ולא בכללים מטופשים וחסרי משמעות של בתי ספר, שכל תפקידם היה להוציא לתלמידים את החשק לחיות...

הסעודה הייתה נפלאה, אבל ג'יימס לא הצליח לטעום ממנה יותר מידי. הוא היה עצבני מכדי לאכול. כמו הרבה תלמידים אחרים, הוא חזר והסתכל לכיוון שולחן המורים, מצפה לרגע בו מקגונגל תניח את הסכין והמזלג ותיגש להכרזה על המועמדים.

לבסוף, לאחר מייצג מייגע מאד של רוחות הרפאים, פרופסור מקגונגל קמה על רגליה. האולם השתתק מייד והפך דומם להחריד, כאילו כל התלמידים עוצרים את נשימתם. זה היה מחזה נדיר מאד בהוגוורטס.

גביע האש הוכנס פנימה. עיני כל התלמידים עקבו אחריו כשהוצב מרכז האולם. מקגונגל, מלווה על ידי המנהלים האחרים, הרימה את גלימותיה וירדה לאולם, ניגשת אל הגביע. כמו בערב שלפני, הנרות כבו והאור היחיד שנשאר היו אורן המכושף של הלהבות הכחולות.

"אם אינני טועה, הגביע יהיה מוכן לתת את החלטתו בקרוב," מקגונגל אמרה, קולה נשמע היטב בדממה. "כשאקרא בשמו של המתמודד, הוא מתבקש לקום ולגשת לחדר שמאחורי שולחן הסגל על מנת לזכות בהנחיות לקראת המשימה הראשונה."

הדברים האלה הפכו את ג'יימס לעצבני עוד יותר. הוא לא יכול היה לעמוד בדיבור על המשימה הראשונה כשהוא עוד לא יודע מי נבחר – לא יודע האם הוא נבחר.

הם חיכו זמן מה. ג'יימס לא הצליח לגרום לברכו להפסיק לרטוט, עד שבסוף רוקסן אחזה בה כדי להחזיק אותה במקומה. מה לוקח לגביע הזה כל כך הרבה זמן?

לפתע הלהבות בגביע הפכו לאדומות כדם וזינקו מעלה. ליבו של ג'יימס החסיר פעימה כשמקגונגל תפסה מהאוויר פתק חרוך שנזרק מהלהבות.

זה הרגיש כאילו לוקחים לה עידנים לפענח את הכתב. לבסוף היא אמרה, "המתמודד מטעם דורמשטנג הוא – היא – העלמה טארה סולגיב!"

האולם התפרץ במחיאות כפיים סוערות. ג'יימס חש הקלה מסוימת שלא היה מדובר במתמודד מהוגוורטס. הוא צפה בנערה מדורמשטנג אותה פגש באותו הבוקר קמה ממקומה בשולחן סלית'רין, שם ישבה עם אלבוס וחבריו, וצועדת בצניעות אל הדלת שמאחורי שולחן הסגל.

מחיאות הכפיים בקושי נרגעו כשהלהבות האדומות זינקו שוב ופלטו פתק נוסף. עוד דממה מתוחה השתררה עד שמקגונגל קראה, "התמודד של בובאטון הוא – האדון לואיס ראנור!"

שוב האולם הריע במרץ. בעודו מוחא כפיים, ג'יימס הבחין בסופיה, שישבה עם חברותיה בשולחן רייבנקלו, מכסה את פניה היפות כדי להסתיר את דמעות התסכול שלה.

לואיס ראנור, שהיה נער יפה תואר בעל מבנה גוף קטן ואתלטי, נראה מרוצה מאד מעצמו בעודו חוצה את האולם אחרי טארה. 

מחיאות הכפיים גוועו. האש זינקה בפעם השלישית והאחרונה, ובעוד המנהלת תופסת את הפתק האחרון (האם זה הפתק של ג'יימס?), הלהבות הכחולות התחילו לגווע, מותירות את האולם באפלוליות מתגברת.

באור החלש, לקח למקגונגל עוד יותר זמן כדי לפענח את הכתב. ג'יימס הביט בה בריכוז, כפות ידיו הלופתות את ברכיו מזיעות מרוב מתח.

"והמתמודד של הוגוורטס," אמרה מקגונגל בטון של סיום, ומבטה נפל על שולחן גריפינדור. "הוא ג'יימס סיריוס פוטר!"

תשועותיהם של חבריו החרישו את אוזניו של ג'יימס. הוא עצמו נותר לשבת עוד רגע קצר לפני שהריקנות הפתאומית בראשו התמלאה בהבנה שמקגונגל אמרה את שמו – שהוא יהיה הנציג של הוגוורטס בטורניר הקוסמים המשולש – !

הוא קם על רגליו, כמעט מסוחרר מרוב סיפוק. פניהם של עשרות התלמידים זרחו לכיוונו בעודם מריעים לו. מריעים לו. הוא באמת נבחר, כפי שהשתוקק – כפי שהרגיש שצריך להיות. כן, כל השבועות האלה הידיעה הזו קוננה בליבו – הידיעה שהוא ייבחר, ללא ספק, כי הוא ראוי לכך.

הדרך משולחן גריפינדור אל שולחן הסגל נדמתה ארוכה מאד. בעודו עובר מאחורי השולחן זכה לחיוכים קורנים מהמורים. פרופסור לונגבוטם הריע לו בהתלהבות לא פחותה מתלמידיו, האגריד מחה דמעות של גאווה מעניו, ואפילו בליין קר הרוח הפנה לכיוונו חיוך קטן. הוא הופתע וחש גאה מאד כשקורם קם ממקומו ולחץ את ידו בכובד ראש, דבר שהוא לא עשה עבור המתמודדים האחרים.

הוא נכנס לחדר האחורי, שיכור מרוב תשואות, אל שקט פתאומי, מלא פצפוץ של בולי עץ מבוערים. פעמים רבות הוא תהה מה נמצא בחדר הזה, וכעת ידע; זה היה מן טרקלין פרטי של המורים, מלא כורסאות נוחות ומצויד בארון משקאות.

האח בערה בעוז, מאירה את פניהם של מתחריו של ג'יימס. ראנור, ידיו בכיסי מכנסיו המחויטות, הסתכל בדיוקנאות בשעמום. טארה ישבה על קצה כורסא מול האח, מרפקיה על ברכיה, והסתכלה ברצפה במבט מרוכז. שניהם הסתכלו לכיוונו כשנכנס.

"הי," הוא אמר להם, לא מצליח להסיר את החיוך מפניו.

טארה נתנה בו מבט אחד וחזרה להסתכל על הרצפה. לעומתה, ראנור ניגש אליו בצעד קליל ולחץ את ידו כשהציג את עצמו. היה לו עור חלבי ושיער בצבע דבש. שפתיו היו וורודות ודקות, ועל לחיו נראה סומק טבעי וורדרד שהקנה לו מראה מלאכי.

ג'יימס אמר לו את שמו, והרגיש כיצד הנציג השני בוחן אותו מכף רגל ועד ראש.

"אתה אבחור שאיתגנב לחדר של סופיה," הוא אמר לו, ספק בסלידה ספק בהערכה.

"לא התגנבתי לשם," ג'יימס מיהר לתקן אותו, וחש היטב את מבט הסלידה הקצר שטארה תקעה בו. "היא הזמינה אותי."

ראנור הנהן בהבנה. "ווי, אי כזאת."

ג'יימס העניק לו חיוך, שמח שלפחות יש מישהו שמאמין לו. אבל החיוך נמחק מפניו מייד כשראנור הוסיף, "אם אני אשמע שוב שאתה אעזת לגעת בנערה מבובאטון, אתה תצטער שנולדת גבר."

ג'יימס בהה בו בזעזוע. בן שיחו חייך אליו חיוך נעים, מלא תמימות, מה שגרם לכל הסיטואציה להיות מטרידה עוד יותר. 

לשמחתו, באותו הרגע הדלת נפתחה ופנימה נכנסו שלושת המנהלים בלוויית גברת בונז ו-וויקטור קרום, שדידה פנימה אחרון וסגר אחריו את הדלת, חוסם את קולותיהם של עשרות תלמידים היוצאים מהאולם.

מדאם מקסים ניגשה מייד וחיבקה את ראנור כמו בן, כמעט רומסת את ג'יימס בדרכה. מולודוב ניגש אל טארה, מלמל אליה משהו בקול רך, העניק לה חיוך, ואז, להפתעתו הגמורה של ג'יימס, ניגש אליו ולחץ את ידו בחום.

"התפוח לא נופל רחוק מהעץ," הוא אמר לו במבט יודע דבר.

"קודם כל, כל הכבוד לשלושתכם," פתחה גברת בונז, מעט סמוקה מרוב התרגשות. נראה שההתלהבות של התלמידים דבקה גם בה. "אם גביע האש בחר בכם, סימן שאתם קוסמים – ומכשפה – מוכשרים מאד. אבל אני לא אמשיך להלאות אתכם עם ברכות... וויקטור, התיבה?"

וויקטור קרום ניגש אל מרכז החדר במבע אטום. אורה המהבהב של האש גרם לפניו להיראות כמו גוש מסותת של סלע. בזרועותיו, שהיו עבות וחזקות באופן משמעותי ביחס לרגליו, הוא נשא תיבה שחורה רבועה, ארוכה.

"לפני כל אחת משלושת המשימות נעניק לכם רמז. אין חובה להשתמש בו – ניתן יהיה לצלוח את המשימה גם בלעדיו – אך הוא נועד לתת יתרון למי מביניכם שיש לו, בנוסף לתעוזה וכישרון, גם תבונה." גברת בונז הצביעה על התיבה בשרביטה והמכסה נפתח. בפנים, על מצע של משי אדום עז, נחו שלושה כדורים עשויים ארד, משובצים אבני חן בצבעים כחול, ירוק ואדום.

קרום עבר בין שלושת המתמודדים ואפשר לכל אחד מהם לקחת כדור אחד. כשהסתכל בכדור שלו מקרוב, ג'יימס הבין שהוא חצוי בחריצים שתי וערב, אלה מאפשרים לשנות את מיקומן של אבני החן סביב הכדור.

"בתוך כל אחד מהכדורים האלה טמון רמז זהה לגבי טבעה של המשימה הראשונה שלכם," סיפרה להם גברת בונז. "אם תצליחו לפתור את החידה – כלומר, לסדר את כל האבנים בשלוש רצועות שוות על פי צבעם – הכדור ייפתח ויחשוף את הרמז."

טארה וראנור בחנו את הכדורים בעניין. ג'יימס התחיל לשחק עם הכדור שלו, אבל הצליח רק לבלגן את האבנים עוד יותר.

"המשימה הראשונה תתקיים בעשירי לדצמבר," הודיעה גברת בונז. "עד אז שלושתכם רשאים לגשת לכל מקור מידע בתחומי הוגוורטס על מנת להתכונן. יש שאלות?"

לאף אחד לא היו שאלות. שלושת המתמודדים עזבו את החדר, מותירים את המבוגרים לשיחתם, וכדור החידה נשכח מג'יימס כמעט מייד במחשבה על קבלת הפנים שממתינה לו בחדר המועדון.

"יש מסיבה בחדר המועדון של גריפינדור," הוא אמר לטארה, כי הוא החליט שעדיף לו להימנע מכל קשר עם ראנור, היות והוא איים עליו בצורה מאד מטרידה. "את יכולה לבוא, אם את רוצה. כולם מוזמנים."

אבל טארה לא נראתה נלהבת במיוחד להצטרף.

"תודה, אבל... לא תודה," היא אמרה, פטרה אותו בחיוך מזויף, ועלתה לכיוון אגף האורחים בו התגוררה יחד עם שאר תלמידי דורמשטנג.

ג'יימס נותר לבדו עם ראנור. הנער המלאכי זרק את הכדור שלו באוויר, תפס אותו, ולפני שיצא מהטירה הזכיר לג'יימס, "תזכור – אתה תצטער אם תעשה משהו כזה שוב."

ג'יימס שמח שלפחות הוא עומד להתחרות נגדם, ולא מוכרח לנסות להיות חבר של השניים האלה.

הפרק הקודם		הפרק הבא