que sera sera

"לעזאזל איתך, מרי-לין!" צעק אנג'לו. הוא לא ידע איפה מרי-לין, אבל מעולם לא כעס כל כך על מישהו. הוא מאורס! הוא אמור להינשא! איך לעזאזל היא מצפה שיעשה זאת אם הוא תקוע במקום שהוא בכלל לא בעולם שלנו?
"קרה משהו, בני?" ביטרבלו נכנסה לחדרו של אנג'לו. אנג'לו לא יודע מי היא, עדיין.
"כן, קרה משהו. אני לא אמור להיות כאן. אני אמור להיות עם ארוסתי, ולהינשא לה."
"אתה רק בן שש עשרה!כל חייך לפניך. וחוץ מזה, אתה לא יכול להתחתן. לא לפני אליסיה, שנולדה ראשונה."
"אנחנו תאומים!"
"לא בדיוק. הרי אי אפשר להוציא שבעה ילדים באותה שנייה, נכון?" שאלה אותו בקריצה. הוא הנהן.
"מי זאת בכלל?" שאל.
"נו, באמת! אליסיה, אחותך. היא נמצא בחדר שממול. אתה בטח כבר פגשת אותה."
"לא. אבל מה זה משנה עכשיו? אני צריך לעוף מכאן." אמר בכעס והחל להתקדם לכיוון היציאה, שביטרבו חסמה בזרועותיה.
"מי את בכלל?" צעק עליה.
"אני ביטרבלו, ואני מלכתך, וסבתך. אז תחזור פנימה, ותעשה מה שאני אומר לך. אלא אם אתה רוצה לישון במרתפים." איימה. ביטרבלו חזקה. יש לה כוח רצון. כשהיא רוצה משהו, היא מקבלת. ולא רק מפני שהיא המלכה.
מרי-לין נכנסה לחדר.
"הבאתי את החמישי. הוא בחדר שליד החירש. הוא קורא לעצמו אנטוני." אמרה והביטה באנג'לו. "אם יש לך בעיה, אנג'לו, אתה יכול לדבר עם אליסיה. היא נמצאת פה לפניך. והיא תוכל להסביר לך. אבל אתה ממש לו תוציא את זה על סבתא שלך. קדימה, תשתוק ותודה לעולם שאתה נסיך." אמרה בכעס ונעלמה. ביטרבלו יצאה מהחדר, ובעקבותיה אנג'לו. הוא נעמד מול דלת חדרה של טסה. לדפוק? לא לדפוק? זה כמו לשאול אם עליו לדעת מי הוא, או להישאר תחת השם אנג'לו. הוא דפק על הדלת.
"מה?" קרא קול של נערה עצבנית. הוא פתח את הדלת. "אוה, זה אתה. אתה יכול להיכנס, אם אתה רוצה." אמרה וזרקה כדור לאוויר, ותפסה. היא שכבה על מיטתה, כשרגליה שעונות על הקיר. "אני טסה, אבל סביר להניח שאתה צריך לקרוא לי אליסיה." אמרה. היא הפסיקה לזרוק את הכדור, והתיישבה.
"אנג'לו." אמר והתקדם לכיוונה. הוא הושיט את ידו, והיא לחצה אותה. "גם לי יש שם אחר?" שאל.
"סביר להניח, כן." ענתה.

"מעין את?" שאל. "אנגליה?"
"כן, כמובן. אני מלונדון."
"הו, אז את בטח מיליונרית!"

"לא, אני לא. אני גרה בבית עני." אמרה. "גרתי." היא תיקנה את עצמה.
"הו. טוב, נגיע ישר לעניין. איפה אנחנו?" שאל.
" ביטרבלו סיטי, ממלכת מונסי, שבע הממלכות." אמרה. הוא הנהן בחשש.
"ולמה אנחנו כאן?"
"לעזאזל. כי אנחנו מחוננים, אנג'לו. אנחנו לא אנושיים. תהית פעם למה אין לך עניים באותו צבע?" שאלה. נראה כאילו אנג'לו בכלל לא הבחין בצבע עניו.
"לא," נאנח.
"טוב, לפי מה שהבנתי, כל מחונן ניכן בכישרון כלשהו. מרי-לין אמרה לי שאני מחוננת בהצלחה. וזה הגיוני."
"הגיוני, פ'ח. הצחקת אותי." אמר אנג'לו. "אז מה הכישרון שלי?" שאל.
"מאיפה אני אמורה לדעת? מרי-לין גילתה לי מה שלי, היא תגלה גם לך."
"למה למרי-לין יש שתי עניים אדומות?" שאל.
"אני לא יודעת." אמרה כאילו זה מובן מאליו. "אולי תשאל משהו שיעזור לך בחיים?"
"מי הם ההורים שלנו?" שאל.
"קסנדרה ומיילס פיליפס." ענתה. "אבא שלנו היה מחונן. האישה שהתאב בה הייתה אנושית. והוא אהב אותה עד כדי כך שפרש לעולם האנושי. שם נכנסה אימנו להריון, ואיכשהו החזיקה בבטנה שבעה ילדים קטנים. באיזשהו שלב, היא מתה. אבינו לא יכל לטפל בנו. ובגלל זה אנחנו מפוזרים ברחבי אנגליה." הסבירה לו, כי ידעה שישאל.
"הו." הייתה תשובתו של אנג'לו. "אז עכשיו אנחנו... שוב ביחד?"
"רק עוד מעט, אנג'לו." מלמלה טסה.

הפרק הקודם		הפרק הבא