לכבוש את ליבה

"פרופסור לונגבטום!" קראה ויקטואר בבהלה. זהו, הלך עליה ועל טדי. הם נתפסו כמעט בשתיים עשרה בלילה, בחדר נטוש בבית הספר, מחוץ לחדר המועדון... ויקטואר יכלה רק לקוות שפרופסור לונגבטום יתנהג כלפיהם ברחמנות כי הוא היה ראש הבית שלהם. את הצרחן מאמא שלה היא כבר תקבל מחר, בארוחת הבוקר, מול כל האולם הגדול.

" גילית את ראי ינפתא, לופין?" אמר נוויל באנחה. להפתעתה של ויקטואר, טדי הזדקף בבת אחת ונראה לפתע קשוב ומודע לחלוטין לנוכוחתו של פרופסור לונגבטום.

"ראי ינפתא? דוד הארי סיפר לי עליו... כמובן, בגלל זה אני רואה את ההורים שלי" מלמל לעצמו טדי וחזר מיד להביט בראי, חוזר להתעלם מפרופסור לונגבטום ומויקטואר.

"פרופסור... אני יודעת שאנחנו בצרות אבל..מה זה ראי ינפתא? ואיך טדי... רואה את ההורים שלו? חשבתי שהראי הזה מראה את העתיד כי ראיתי-" ויקטואר מיד נעצרה וסומק הציף את פניה.

"בואי אתן לך רמז, ויקטואר. האדם המאושר ביותר בעולם ייראה בראי הזה אך ורק את עצמו. את יכולה לנחש מה הראי הזה מראה לנו?" שאל פרופסור לונגבטום.

"אולי... את מה שאנחנו רוצים?" שאלה ויקטואר בהיסוס. פרופסור לונגבטום חייך אליה.

"לא פחות ולא יותר ממשאלת הלב העמוקה והכמוסה ביותר שלנו. ואלו לא המילים שלי, אלא של אלבוס דמבלדור בכבודו ובעצמו. דודך, הארי, סיפר לי את זה פעם. את בטח יודעת שאני והארי חברים מאוד קרובים. היינו חברים יותר טובים בנעורינו, אבל אני תמיד משתדל להיפגש איתו פעם בכמה זמן באיזה פונדק נחמד" אמר פרופסור לונגבטום בחיוך.

"אינני יודע מה ראית, ויקטואר, ואת גם ממש לא חייבת לספר לי" אמר פרופסור לונגבטום וצעד לעבר המראה. הוא הביט בה ונאנח, ואז חזר להביט בה, בכמיהה.

"אדון לופין היקר, רואה כאן את הוריו, ואולי אף את שאר משפחתו שנרצחה...האם אני צודק?" שאל פרופסור לונגבטום. טדי הנהן, אך עדיין לא הסיר את מבטו מהמראה

"ואני, אני רואה פה אותי ואת אשתי היפהיפייה, עם שני ילדיי הפעוטות. יחד עם הוריי, הוריי הבריאים והמאושרים, מביטים בי ובנכדיהם בגאווה... הוריי מתו לפני חמש שנים. אך למעשה, כבר כשהייתי בן שנה, עינו אותם כמה אוכלי מוות, אני מניח ששמעתם על האנשים האלו, בקללת קרושיו. אני מקווה שאתם יודעים מהי קללת קרושיו, כי היא הופיעה במבחנים של שניכם בשנה שעברה. הקללה הזאת הוציאה את הוריי מדעתם, ומאז ועד לפני חמש שנים הם היו מאושפזים בקדוש מנגו, בלי מרפא לבעייתם" אמר פרופסור לונגבטום באנחה.

"למרות שהייתי מבקר אותם בבית החולים לאורך כל חייהם, לעולם לא הצלחתי באמת להכיר את הוריי. תמיד רציתי להיות האחד שיהרוג את האישה שהוציאה את הוריי מדעתם, בלקטריס בלק" אמר פרופסור לונגבטום, בקולו נשמע תיעוב מוחלט.

"אבל לבסוף זאת הייתה, אולי תופתעתי קצת לשמוע את זה, העלמה וויזלי, סבתך מולי" אמר פרופסור לונגבטום.

"סבתא מולי!? היא הרגה אוכלת מוות?!" שאלה ויקטואר בתדהמה. היא ראתה מולה את סבתה השמנמנה, שבדרך כלל הייתה לבושה בשמלות פרחוניות וסינר תלויה על מותניה, מחזיקה שרביט בידה וצועקת את הקללה הממיתה לעבר דמותה של אוכלת מוות אכזרית.

"בהחלט כך. וביתר כישרון, לאחר דו-קרב מרשים. בלקטריס בלק, עם כל כמה שהייתה מכשפה חסרת מצפון ואכזרית, הייתה מכפשה מוכשרת במיוחד וסבתא שלך גברה עליה" אמר פרופסור לונגבטום.

"וזאת המשאלה הגדולה ביותר שלך, פרופסור לונגבטום..? שהורייך יהיו לצדך ולצד ילדייך?" שאלה ויקטואר בהיסוס.

"בהחלט. לצערי, זאת משאלה שלא תוכל אף פעם להתקיים" אמר פרופסור לונגבטום.

ויקטואר חשבה רגע על מה שהיא ראתה במראה. האם זאת משאלת הלב העמוקה ביותר שלה? שמשפחתה תהיה גאה בה, שאחותה הקטנה תאהב אותה באמת, ושטדי לופין... יאהב אותה? היא שלחה מבט לעבר טדי שהביט במראה כמהופנט.

"פרופסור... אנחנו צריכים לחזור לחדר המועדון עכשיו?" שאלה ויקטואר. היא הביטה בטדי שצפה במראה. היא לא ראתה איך מישהו מצליח לשכנע אותו לזוז מהמראה.

"אני חושש שאת תיאלצי לעשות זאת, העלמה וויזלי. אבל האדון לופין יכול להישאר כאן מעט זמן.. אני משער שקשה להתנתק ממשהו כזה" אמר פרופסור לונגבטום.

"אל תדאגי, הפגישה שלי אתכם תישאר בסוד. רק היזהרי שארגוס פילץ' לא יתפוס אותך בדרכך לחדר המועדון, בחיי מרלין, הבנאדם הזה תמיד הפחיד אותי עד מוות..." הוסיף פרופסור לונגבטום כשראה את הבעת פניה המודאגת של ויקטואר.

באי רצון רב, בעודה מביטה בטדי, הסתלקה ויקטואר מהחדר. פרופסור לונגבטום וטדי נותרו לבד. טדי צופה במראה, ונוויל בירח דרך החלון. הייתה שתיקה עמוקה בחדר.

אבל טדי לא שם לב לכל הדברים האלו. הוא הביט כעת בראי כמהופנט. הוא עמד שם, שמח וטוב לב, ולצדו, שני הוריו. אמו, יפהיפייה וחיננית, עם שיער ורוד בצבע בזוקה שהגיעה עד לאמצע גבה, הביטה בו בגאווה. היא חיבקה אותו והביטה בו באהבה. לצדו עמד אביו, טופח על כתפו בגאווה, מביט בבנו במבט מלא רצון. קצת מאחוריו עמד סבו המנוח, טד, שעל שמו נקרא, לצד סבתו, שנראתה מאושרת, מאושרת באמת. שניהם חייכו אליו ברוך.

זה לא שלטדי לא היו תמונות של הוריו. היו לו בשפע, והוא נהג לבהות בהן שעות. אבל היו לו כל כך מעט תמונות שלו ביחד עם הוריו, שהיו לצידו זמן מועט כל כך. וכשהוא הביט בראי, הוא ראה את עצמו, כיום, עם שני הוריו, כאילו מאז ומתמיד הם היו לצדו. הוא לא חשב שיוכל לתאר במילים כמה השתוקק ששניהם יצאו מהתמונות ויחבקו אותו.

"הורייך היו אנשים מאוד אמיצים" אמר פרופסור לונגבטום, מפר את הדממה. טדי המשיך לצפות במראה, לא מגיב לדבריו של פרופסור לונגבטום.

"אמא שלך הזכירה לי קצת אותי. מגושמת, מסורבלת מעט" המשיך פרופסור לונגבטום. הוא חייך כעת, והביט ישירות בטדי. טדי עדיין לא הגיב, ולכן, בעודו נאנח, התיישב לצדו פרופסור לונגבטום והביט בו, ואז בראי.

"הארי אומר לי שלפעמים הוא חושב שאני הבנאדם היחיד שיכול באמת להבין אותו" אמר טדי לפתע. פרופסור לונגבטום הביט בו מופתע, אבל טדי המשיך.

"הוא אומר לי שאני היחיד שיכול להבין מה זה לגדול בלי הורים. אבל מצד שני, אני בר מזל הרבה יותר ממנו. אני מתכוון, עד גיל אחת עשרה הוא גדל אצל הדודים המוגלגים שלו ששנאו אותו, ואני גדלתי אצל סבתא שלי, עם כל המשפחה... אני חושב שלמרות מה שהוא אומר, שהוא יודע כמה קשים החיים שלי מהבחינה הזאת, שלו היו יותר" אמר טדי.

"והוא צודק. הסנדק שלך עבר הרבה מאוד דברים כשהוא היה בגילך. מחצית מהדברים שהוא עבר בגילך רוב הקוסמים לא יעברו אף פעם במהלך חייהם" אמר פרופסור לונגבטום.

"הערצתי מאוד את הארי בנערוינו. הוא סימל בשבילי את מה שתמיד רציתי להיות. אמיץ, חכם, מוכשר בקסם..אני זוכר שחצי מהמשפחה שלי חשבה שאני סקיב עד שקיבלתי את המכתב מהוגוורטס. לקח הרבה מאוד זמן עד שהתכונות האלו נתגלו בי, עד שהמשפחה שלי סוף, סוף הייתה גאה בי" אמר פרופסור לונגבטום.

"לפעמים אני חושב שסבתא שלי לא גאה בי" אמר פתאום טדי.

"למה אתה חושב ככה? אתה תלמיד מצטיין, שחקן קווידיץ' מעולה..." אמר פרופסור לונגבטום אבל טדי קטע אותו.

"אני שונה מאוד מההורים שלי. אני עסוק בשטויות כל היום, בבנות שלא שוות כלום, בלשפוט אנשים לפי רמת הפופלאריות שלהם... " אמר טדי, מניד בראשו.

"ויקטואר הזאת לא שווה כלום?" שאל בהרהור פרופסור לונגבטום.

"לא, להפך. היא שווה הרבה יותר ממה שכולם אומרים" אמר טדי.

"אז אולי כדאי שתתחיל להראות לה את זה" אמר פרופסור לונגבטום, והתרומם על רגליו.

"אתה צודק... תגיד, פרופסור לונגבטום, למה המראה הזאת פה?" שאל טדי.

"הארי קיבל אותה היום ממשרד הקסמים. הוא לוקח אותה מחר בבוקר למשרד הקסמים, הוא יעביר עליה הרצאה שם. הוא אמר לי שהוא לא מסוגל להשאיר את הדבר הזה בבית שלו. שאם זה יהיה בהישג ידו, הוא פשוט יישב מולה שעות ויצפה בה. אתה יודע, רשימת האנשים החשובים לו שמתו היא מאוד רחבה... הוא שאל את פרופסור מקונגל אם הוא יוכל לאחסן אותה בהוגוורטס ולקחת אותה מחר לבוקר איתו למשרד הקסמים..." אמר פרופסור לונבטום. טדי הביט בו בהרהור.

"ובאת לפה כדי להביט במראה?" שאל טדי.

"למען האמת, לא. אני יודע שזה לא נשמע אמין אבל... חשבתי שאמצא אותך פה" אמר פרופסור לונגבטום. טדי נראה די מופתע.

"למה?" שאל.

"כמו שהארי מצא אותה. משהו דחף אותו למצוא אותה, בדיוק כמו שמשהו דחף אותך..." אמר פרופסור לונגבטום.

"אני חייב ללכת עכשיו, טדי. אבל...הייתי מציע לך להיפרד מהמראה בקרוב ולא לבלות כאן את כל הלילה. לא טוב לשקוע בחלומות ולשכוח מהמציאות, אבל האמן לי שאני יודע כמה זה לא קל" אמר פרופסור לונגבטום.

"לילה טוב פרופסור" אמר טדי לפני שפרופסור לונגבטום יצא מהחדר. 

"לילה טוב, לופין" אמר פרופסור לונגבטום ויצא למסדרון. בעודו צועד בדממה לעבר מגוריו, הוא חשב על הדמיון הרב בן הארי לבן הסנדקאות שלו. 

הפרק הקודם		הפרק הבא