הרמיוני גריינג'ר

הרמיוני ונוויל מיהרו ביחד עם זרם של תלמידי שנה ראשונה מפוחדים לעבר האגריד, נדחקים בין תלמידי שנים גבוהות יותר מהם. לבסוף הם נדחקו לצד הארי ורון, שאותם ראתה הרמיוני ברכבת, ממש ליד האגריד שהתגלה כאיש בעל מימדים מפלצתיים אך בעל פנים נעימות וחביבות שהקרינו טוב לב. הרמיוני תהתה אם הוא ענק, אך לא נתפנה לה זמן רב למחשבות כי מיד האגריד החל לדבר "כולם, אתם בואו אחריי- יש עוד תלמידים חדשים? אתם תיזהרו כאן- תלמידים חדשים הנה אחרי!". תוך שהם מחליקים ומועדים, הם עקבו אחרי האגריד לאורך מה שנראה כשביל צר ותלול שהיה חשוך מאוד משני צדדיו. נוויל מדי פעם משך באפיו או מלמל "סבתא תרצח אותי.." אך מלבדו אף אחד לא פלט ציוץ.

"תכף אתם תראו את הוגוורטס, סביב העיקול כאן" אמר האגריד, והם פנו פנייה חדה בעיקול. "וואו" נשמעה קריאת התפעלות כללית ואפילו הרמיוני, שראתה את הטירה לפחות חמישים פעם בתמונות בכל מיני ספרים, פערה את פיה בהתפעלות. השביל הצר נפתח על אגם שחור וגדול ועל ראש הר גבוה בצידו השני עמדה טירה ענקית עטורה מגדלים וצריחים רבים. המקום שעליו חלמה הרמיוני כבר יותר מחודש. "לא יותר מארבעה בסירה אחת!" קרא האגריד והצביע על צי של סירות קטנות שישבו במים ליד החוף. כולם מיהרו לעבר הסירות, הרמיוני ונוויל נדחקו לסירה קטנה ומחוספספת והארי ורון נדחקו לצידם. הרמיוני עדיין לא החליטה אם היא מסודרת מהסידור הזה אבל האגריד כבר קרא "היכון, הכן, שוט!" והסירות החלו לנוע בבת אחת, מחליקות על פני האגם החלק כזכוכית. הם שטו לאורך האגם ובתוך מנהרה ארוכה וחשוכה שהובילה אותם למרגלות ההר שעליו נישאה הטירה. הם עלו במעל ההר עד שהגיעו לטירה המפוארת, שנצצה באורות על רקע השמיים השחורים כפחם שהיו מעוטרים הלילה באינספור כוכבים זעירים ובירח מלא שהאיר על הכול באורו העמום.

הרמיוני נפרדה מנוויל בעת ההליכה ונבלעה בזרם תלמידי השנה הראשונה, שחששם כמעט והתחלף בהתרגשות חסרת גבולות, אך נפגשה איתו כשהיו כבר ממש ליד הטירה. "תראי! הקרפד שלי! טרבור! מצאתי אותו! כלומר, האגריד הענק הזה הבחין בו, אבל הוא פה! אני לא מאמין!" אמר נוויל בהתרגשות. "זה נפלא!" אמרה הרמיוני בשמחה אמיתית. נוויל היה כה חביב, והיא ממש לא רצתה שסבתו תכעס עליו. תלמידי שנה ראשונה בליווי של האגריד סיימו לעבור את המדשאות, ועלו במדרגות האבן לעבר הדלת הראשית, העשויה עץ אלון. "כולם אתם כאן? אתה שם, הקרפדה היא עוד אצלך?" קרא האגריד מעבר לתלמידים. נוויל הנהן. האגריד נקש שלוש פעמים על דלת הטירה והיא נפתחה על ידי אישה מבוגרת שלבשה גלימה בצבע ירוק איזמרגד. היא נראתה חמורת סבר ועל חוטמה נצצו משקפיים דקות ועגולות. האגריד נפרד מהתלמידים והאישה לקחה אותה משם. "פרופסור מינרווה מקונגל" צייצה הרמיוני לנוויל. היא קראה עליה בכמה ספרים. היא הייתה מכשפה דגולה, משפיעה חשובה בתחום שינויי-צורה שכה ריתק את הרמיוני, כמו של שאר המקצועות שאותם למדה, וכיום ידעה הרמיוני, היא מלמדת את תלמידי הוגוורטס שינוי-צורה.

הם נכנסו לאולם הגדול, אך במקום לפנות לאולם בו התרחשה הסעודה הם פנו למסדרון ארוך שהוביל אל חדר קטן וריק. כולם הצטופפו והביטו במקונגל כמרותקים. חלק מהתלמידים רעדו. מקונגל פתחה את דבריה ב"ברוכים הבאים להוגוורטס" ומיד המשיכה בנאומה השוטף. היא דיברה על מיונם לארבעת הבתים בטקס המיון שעומד להתרחש ממש עוד מעט, ועל גביע הבתים ונקודות, אבל כל דבריה של מקונגל התערפלו והתערבבו בראשה של הרמיוני והיא לא הבינה ולו מילה מדיבורה. לבסוף הלכה משם מקונגל והותירה את התלמידים בהלם כללי. "איך מתמיינים?" שאלה בדאגה הרמיוני את נוויל, שהיה חיוור לחלוטין ורעד ללא שליטה. במוחה היא כבר דמיינה מבחנים בלחשים מעשיים או בידע על עולם הקוסמים לפני כל בית הספר. היא רצתה לבכות רק מעצם המחשבה על זה והחלה חוזרת בראשה על כל הספרים ששיננה בחופשת הקיץ. "מצנפת המיון... היא..." התחיל לומר נוויל אך זה נקטע כשדמויות כסופות וערפיליות פרצו מבעד לקיר, משוחחים ביניהם ומתעלמים המתלמידים המפוחדים. "רוחות רפאים..." מלמלה הרמיוני והביטה ברוח רפאים שמנה, לבושה בגדי כומר, מדברת עם כמה תלמידים. היא קראה עליהן מעט בספריה, לא היה מורחב בנושא רוחות הרפאים באף ספר, ומראם עורר בהרמיוני חלחלה קלה.

"היה לי דוד רחוק בשם ארני. הוא נפטר לפני חמש עשרה שנה וסבתא טוענת שהוא הפך לרוח רפאים וגר עכשיו בצריף המצווח בהוגסמיד. אבל היא גם טוענת שפוחלץ הנשר שעל הכובע שלה מדבר אליה לפעמים אז אני לא בטוח שהיא צודקת" אמר נוויל בדאגה. "תלמידים!" נכנסה מקונגל לחדר. "הטקס עומד להתחיל! אנא, עקבו אחריי!" אמרה מקונגל ומיהרה לצאת מהחדר, תלמידי שנה הראשונה, שרבים מהם נראו על סף עילפון, מיהרו אחריה. מקונגל פתחה את דלתות האולם הגדול וחשפה חדר גדול, מפואר ומרשים. בחדר היו ארבעה שולחנות ארוכים שבהם ישבו עשרות תלמידים ובחנו בעניין את תלמידי שנה הראשונה החוששים. בראש החדר עמד לרוחב שולחן סגל המורים, ובראשו, על כס מפואר, ישב דמבלדור, מנהל הוגוורטס, שעליו שמעה הרמיוני כל כך הרבה. הרמיוני הביטה מעלה אל התקרה המכושפת ששיקפה את שמי ההלילה השחורים זרועי הכוכבים, אך הרמיוני כבר קראה מזמן שאכן קיימת תקרה ושהיא רק כושפה לשקף את השמיים שבחוץ. "וואו, מעניין מה עושים אם יורד גשם" לחש נוויל להרמיוני. "עשו קסם כדי שזה ייראה כמו השמים בחוץ, קראתי על זה ב"הוגוורטס:תולדות" אמרה הרמיוני ברצון. אם יבחנו את התלמידים על פרט המידע הזה, היא בהחלט תוכל לענות עליו.

פרופסור מקונגל הניחה שרפרף עלוב מול התלמידים, ועליו הניחה מצנפת מרופטת ועלובה. מצנפת המיון שנוויל דיבר עליה קודם לכן, חשבה הרמיוני. מה עליהם לעשות בכדי להתמיין על הבתים? אולי לכשף אותה? היא תוכל להשתמש בכישוף המגדיל, הוא עבד טוב מאוד על האף של מגי...המצנפת זעה מעט ואז נפתח בתוכה קרע קטן, והיא החלה לשיר. הרמיוני פערה את פיה על רקע התשואות ומחיאות הכפיים הרמות שלא איחרו לבוא כשהמצנפת המרופטת סיימה את שירה. המצנפת ממש שרה! אולי החדירו לשם מיקרופון קטן בעצם? לא, מה פתאום, נזפה בעצמה הרמיוני. הרי זה קסם כמובן! חיוך גדול התפשט על פניה והיא חשה הקלה אדירה בגופה. לפי שירה של המצנפת כל עליה לעשות הוא לחבוש אותה לראשה. בהחלט לא משימה קשה. "כשאקרא בשם שלכם אני רוצה שתחבשו את המצנפת ותשבו על השרפרף לצורך המיון" אמרה מקונגל. "חנה אבוט!" קראה מקונגל והמיון החל.

תלמיד אחר תלמיד התמיין, וככל שהתקרב תורה של הרמיוני לשבת על השרפרף ולחבוש את מצנפת המיון כך היא נעשתה לחוצה יותר. היא הרגישה את כפות ידיה מזיעות, את ליבה הולם בחוזקה בחזה, והרגישה כאילו תכף תוכל להתפוצץ מרוב מתח. המלמולים של נוויל "סבתא תהרוג אותי אם אלך להפלפאף", גם לא הרגיעו אותה במיוחד. בזמן שילדה זהובת שיער בשם לבנדר מויינה לבית גריפינדור חשבה הרמיוני באיזה בית באמת תרצה להיות. סלית'רין, בשום פנים ואופן והפלפאף, טוב, גם זה לא היה מושך במיוחד. היא קיוותה ללכת לגריפינדור, זה נראה לה ללא ספק הבית הטוב ביותר, אך היא חששה שתלך לרייבנקלו בגלל אופיה השקדני והלמדני. "גריינג'ר, הרמיוני" קראה מקונגל והוציאה את הרמיוני מהרהוריה. כל האולם הגדול נשא אליה את עיניו ומרוב מתח שלא תצליח להניע את רגליה היא כמעט ורצה לעבר השרפרף. היא משכה את המצנפת על ראשה. "נו, נו" נשמע קול קטן בראשה והיא התכווצה במושבה. "בת מוגלגים, סלית'רין בהחלט נמחק מהרשימה. ואת מוכשרת מדי בשביל הפלפאף, ילדתי, עם כל כוונותיה של הלגה הפלפאף הטובה. אך שכל לא חסר פה, אבל אני גם רואה כאן לא מעט אומץ, עוז ותושייה, ונראה לי שאלה אפילו יגברו על שכל מחודד כמו שלך... ואם כך, גדולות יביא לך בית-"

"גריפינדור!" את זה כבר צעקה המצנפת ברחבי החדר והרמיוני חשה כמסוחררת מאושר, הקלה, רצון. בעודה ממהרת לעבר השולחן של בית גריפינדור, ומתיישבת לצד לבנדר בראון זהובת השיער, היא חשה כאילו סוף, סוף, באמת מצאה את מקומה בעולם. 

הפרק הקודם		הפרק הבא