אהבה נסתרת

הזמן חלף. וזה לא מצא חן בעיני תלמידי השנה השביעית.
היאם זכרה את עצמה משנה שעברה.
איךף שהיא ישבה וחיכתה לחופש. למנוחה ארוכה יותר מהוגוורטס.
אבל אז היא לא ישבה וכססה צפורניים, שואלת את עצמה מה יהיה אחרי.
היא בטוח תמשיך ותלמד, עוד ועוד דברים. ריבנקלואית טיפוסית.
היא רצתה ללמוד תארים בתחום שהיא תבחר בחופש, בינתיים היא התנהלה בחשש, שוקלת כל מעשה שלה. הלחץ שיתק אותה והיא בקושי עמדה בו.
אז היא החליטה שמחשבות ותהיות רק יגבירו את הלחץ ששורר בתוכה.
השבוע חלף במהירות מלחיצה. היאם החליטה שהוא חולף כמו גלגל שמתגלגל במהירות, ושהיא עומדת עליו, מנסה לעצור אותו, אבל הוא רק מגביר מהירות.
היא החלה להתחיל לפחד.
עוד הגדרה התווספה המוחה: זה כמו לרוץ אל ראש הצוק.
אבל ההגדרות האלו לא עזרו לה; הן רק גרמו לה להרגיש גרוע יותר.
ונבו? היא בקושי חשבה עליו.
אבל היא עדיין אהבה אותו.
אם הוא היה חולף מולה במסדרון או משהו, הוא היה פתאום כל עולמה.
אבל הכי נורא בשבילה היה לראות אותו ואת ג'ודי הולכים יחד.
היא ידעה שג'ודי נחמדה אליה, מתייחסת אליה בכבוד.
היא לא יכלה להאשים אותה.
גם היא אוהבת את נבו, כנראה.
אבל עדיין - לראות אותם יחד היה בשביל היאם מייסר.
אבל היא נסתה בכל כוחה לא להראות את זה.
את החננה, היא הזכירה לעצמה. זאת שכולם הספיקו אי פעם לרכל עליה מאחורי הגב, על פעילותה בזמן הפנוי. לרוב היא לומדת וקוראת.
נבו לא ירצה אותה. היא צריכה לצאת מהאשליות. מעולם החלומות והטוהר.
וגם יש לו חברה. היאם לא מסוגלת לעשות דבר כזה. לגנוב ממישהי את החבר שלה?
היא שוכחת ממנו. נקודה.
אבל זה לא עזר. הזמן חלף, והיא הבינה מה היא רוצה.
איך היא תצליח לאזור אומץ ולגשת אליו, לבקש...
היא לא תצליח. זה לא יקרה.
אבל היא חייבת לנסות!
היא חייבת!
היא יכולה רק לחכות ליום חמישי, לראות איך היא נראית בספר מחזור, ולהחליט למחרת.
אז היא חיכתה.

יום חמישי הגיע. ה-29.6. היאם וחברותיה לא הצליחו להפסיק להתלחשש באותו היום, חוששות מהכל.
מאיך יראו בספר המחזור, בעזיבת הוגוורטס. אבל יותר מכל הן פחדו מהעתיד.
הן ידעו שהוגוורטס אמור להחשב אצלן כעבר, ושהן צריכות לחשוב קדימה.
זה לא עזר.
הן נצמדו אחת לשנייה כל היום, חוששות שאם יפרדו לא יראו אחת את השנייה לעולם.
והן צפו בשעות הולכות ומתקצרות, מפנות את מקומותיהן לשעות הבאות...
הגיעה שעת קבלת ספרי המחזור.
קראו להם לפי רשימת השמות. היאם שמה לב שכל אחד מקבל הפתעה קטנה, בנוסף לאותו ספר, שאותו הם פתחו מיד.
נאיל הגיעה עם הספר שלה לפני היאם, והיאם ביקשה להתבונן בו.
הייתה לו כריכה קשה, ובעמודים הראשונים היו ברכות מראש הבית ומצוות המורים.
לפני שהיא הספיקה לפתות בעמודי התלמידים, צעקו בשמה.
היא מיהרה, נרגשת, לקבל את ספר המחזור ואת ההפתעה, כשהיא מניחה את ההפתעה לידה ופותחת את הספר.
עמודי תלמידים.
הצלם צילם גרוע.
אבל תמונת נפרופיל שלה יצאה מדהימה.
רק התמונות של הקבוצות יצאו גרוע. אבל הן יצאו גרוע לכולם.
היא העבירה לחלק של הפאלפאף, החלק שאחרי רייבנקלו. היא לא יכלה לשים לב שאחרי הפאלפאף בא סלית'רין - והיא לא אהבה את המשמעות של זה.
אבל פניו של נבו השכיחו ממנה הכל.
אומנם הצלם לא היטיב לצלם גם אותו בתוך הקבוצה, אבל פניו על רקע תמונת הפספורט גרמו להיאם לקרב אליה יותר את הספר, כך שאיש לא ראה, ולהניח אצבע על פניו.
"היאם?" הוא הביט בה מתוך התמונה. "נכון?"
"איך ידעת?" היא שאלה חרש. אבל חיוך התפשט על קצות שפתיה. נבו מדבר איתה, גם אם זה מתוך תמונת המחזור.
"התמונה שלך ממש נחמדה." הוא העיר. "שמחתי להכיר אותה."
"תודה," ענתה היאם בשמחה. שמחה אמיתית.
ושוב הכתה בה השאלה. היא תעשה את זה, או לא? היא תיגש אל נבו כחם ותבקש ממנו...
היא פשוט לא יכלה לחשוב על זה.
היא בטח תסמיק שם כמו משוגעת.
אז היא תסמיק שם כמו משוגעת. כולם בטח יחשבו שזה בגלל שהיא נאלצת לדבר עם מישהו שהוא לא אחד מהחברות שלה.
ואז יצחקו עליה. מה זה שווה?
היא שוב בחרה לחכות.
נראה שהחלטות הן לא הצד החזק שבה.

יום שישי. ה-30.6. היום האחרון.
היום שוב חלף במהירות, כשהבנות צמודות אחד לשנייה ביותר פחד וחשש.
כקבוצה היה להן קל יותר.
ואז הגיעה שעת ההתקבצות באולם הגדול.
הבנות הוציאו את ספרי המחזור שלהן ממזוודותיהן הארוזות לעזיבה, וירדו לאולם הגדול.
כל השכבה הייתה שם.
הבנות התחילו בלכתוב אחת לשנייה ברכות. לאחר מכן הן התפצלו, לחפש עוד שיחתמו להן.
להפתעתה של היאם, הרבה הסכימו לחתום לה.
והיא לא ידעה מאיפה אזרה את האומץ לבקש.
רק מנבו היא התחמקה כל הזמן.
הדפים שהוקדשו לברכות כמעט נגמרו לה.
והיא החליטה לעשות את המעשה ההוא, שהתחמקה מלחשוב עליו בימים האחרונים.
היא החלה לחפש את נבו.
היא ראתה אותו בקצה השני. היא החלה ללכת אליו בעקיפין, נעמדת במרחק מטר ממנו.
ואז היא שוב נשטפה מבוכה וחשש.
היא פשוט עמדה שם, קפואה.
ואז נבו הושיע אותה כשקרא: "מישהו רוצה לכתוב בספר מחזור שלי ולא כתב?"
היאם הצביעה באצבע רועדת מעט.
נבו הביט בה, והושיט אליה את ספר המחזור שלו. היא הייתה מאושרת.
היא הושיטה לנבו את ספר המחזור שלה.
הוא לקח אותו והניגש לאחד השולחנות כדי לכתוב.
היא הניחה את הספר על שולחן קרוב, שלפה עט נוצה מכיסה והחלה לכתוב:

נבו,
אני מאחלת לך הרבה הצלחה בעתיד.
אני מקווה שיהיה לך רק טוב.
היאם.

היא לא הייתה מסוגלת לכתוב יותר. היה לה קשה, והיד שלה קצת רעדה.
היא הושיטה לנבו את ספר המחזור שלו, מקבלת את שלה בחזרה.
פתאום הספר נהיה לה הרבה יותר כבד מקודם.
כאילו יש בתוכו דברים חשובים הרבה יותר.
היא פתחה את הספר, קוראת את הברכה של נבו. בניגוד לאחרים שכתבו לה, לנבו היה כתב מובן ומסודר:

היאם,
אני מאחל לך אושר רב ושתצליחי במעשייך.
את מיוחדת ויכולה להצליח בכל מה שתרצי.
נבו.

אם הוא חשב שהיאם תחשוב שהברכה קצרה מדי, הוא לא ידע מה התחולל בתוכה באותו הרגע.
נבו כתב, רק בשבילה, שתי שורות על הדף בספר.
הוא בִרך אותה.
היא כל כך שמחה.
היא לא שמה לב לזמן שחלף.
ואז הפרופסור נכנסה לחדר. "תלמידים יקרים!" היא קראה. ואז הוסיפה בשקט: "או תלמידים לשעבר."
השתררה שתיקה.
"אנא ארזו את חפציכם, הרכבת מגיעה בעוד כחצי שעה."
השתיקה הופרה מיד בלחשושים, רובם מפוחדים.
היאם מיהרה לחדר המועדון של רייבנקלו, מצמידה את ספר המחזור אליה ככל יכולתה, מפחדת שיאבד.
הבנות שהגיעו לחדר המועדון צחקו.
"אנחנו כבר ארזנו את המזוודות," אמרה האיל. "שלא כמו שאר הברברנים."
היאם קיוותה שהיא לא מכלילה גם את נבו בדבריה.
הן הכניסו את ספרי המחזור למזוודותיהן, הטילו עליהן לחשי רחף, ויצאו מחדר המועדון בפעם האחרונה.
הן התקדמו במסדרונות הוגוורטס, יורדות קומה, קומה, ויודעות שכל קומה שהן יורדות נכנסת לעברן.
ואז הן עמדו בפתח הוגוורטס.
הן ספרו יחד: "שלוש, שתיים אחת!"
ויצאו החוצה יחד.
משאירות את הוגוורטס מאחוריהן.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

יכול להיות שיהיה אפילוג.
אתם רוצים אפילוג? כלומר, אני שוקלת אם זה סיום יפה, או שאפילוג יעשה סיום טוב יותר...
אבל זה היה פרק אחרון. ^^^

הפרק הקודם		הפרק הבא