הקונדסאים

עכשיו כל פרק יתמקד בדמות מסוימת, אולי לפעמים זה לא יהיה אחד מהקונדסאים. קצת קשה להתמקד כל פעם בארבע דמויות.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

רמוס התעורר במרפאה. הוא שפשף את עיניו בגב ידוף וגילה שבצידי מיטטתו יושבים שלושה פרצופים:
האחד ממושקף, השני בעל פנים רזות למדי, והשלישי בעל פנים עגולות ולחיים שמנמנות.
אלה היו, כמונן, ג'יימס, סיריוס ופיטר.
ואז הגיע מטר השאלות. 
"התעלפת? אתה בסדר עכשיו?"- ג'יימס, שערו השחור נראה מבולגן יותר מתמיד.
"אממ... אפשר צפרדע שוקולד?"- פיטר שמבטו התמקד בעניין רב על ערמת הממתקים שעמדה על השידה ליד מיטתו של רמוס. בטח מאמא ואבא, חשב רמוס.
"איפה היית? הבהלת אותנו...! מה עבר לך בראש שככה פתאום רצת?!"- סיריוס, מבט מודאג על פניו.
"ילדים! מר לופין רק התעורר! אני מבקשת להניח לו!" קראה מאדם פומפרי.
אבל רמוס רצה לספר להם. הכול. כבר כמה שנים שהוא אדם זאב, ואף אחד אינו יודע על כך חוץ ממשפחתו הקרובה. אז הוא ענה על שאלותיהם. "אני בסדר. וכן, פיטר, אתה יכול לקחת כמה ממתקים שאתה רוצה... ג'יימס –" רמוס התיישב על המיטה והתרומם מעט, עד שהגיע לגובה אוזניהם של חבריו. "–זה סיפור ארוך."
"אבל שבת היום! תוכל לספר לנו, נכון?" שאל ג'יימס.
"כן. אספר לכם. ו... אה.. מאדם פומפרי?" את המשפט האחרון הפנה למאדם פומפרי. ראשה הגיח מעבר למחיצה. "אני יכול ללכת? אני מרגיש הרבה יותר טוב."
"רק שתה את זה –" אמרה מאדם פומפרי, הלכה להביא משהו מארון התרופות, וחזרה עם כוס מלאה עד חציה בנוזל חום מבריק. "– ואתה משוחרר," חייכה אליו.
רמוס לקח לידיו את הכוס, ושתה באומץ את הנוזל, שהיה מגעיל בדיוק כפי שנראה.
הןוא התאמץ לא לירוק הכל על פניהם של חבריו. רמוס לא חשב שטעם התרופה ישפיע טוב על טעם צפרדע השוקולד שפיטר כרגע הכניס לפיו.
"בוא כבר!" זירז אותו סיריוס.
"אני בא, אני בא!" חייך רמוס, וקפץ ממיטת המרפאה.

כשהגיעו לחדר המועדון, תפסו ארבע כורסאות ליד האח המבוערת, ורמוס סיפר. למעשה, זה לא היה סיפור ארוך כלל, אלא רק קשה לעיכול:
"כשהייתי קטן, אבא שלי הסתכסך עם פנריר גרייבק, שהוא אדם זאב. וכשהייתי בערך בן שמונה, גרייבק נשך אותי בצורתו הזאבית. מאז.. אתם בוודאי מנחשים."
"אז אתה... אתה..." גימגם ג'יימס, מתקשה להשלים את המשפט.
"אדם זאב, כן," אישר רמוס.
"או. וואו," אמר סיריוס. 
מגניב!" קרא פיטר. שלושת חבריו הסתכלו עליו במבט של אנחנו-לא-מאמינים-איך-אתה-יכול-להגיד-את-זה-?-!

פיטר השפיל מעט את מבטו, ורמוס המשיך, "אז עכשיו כל אמצע חודש אני צריך להתרחק מאנשים, ללכת למקושם שבו לא אוכל לפגוע באף אחד, ושם להיות עד שהשמש זורחת."
"וזה כואב? כלומר, אתה יודע..." שאל סיריוס.
"אממ...טוב... קצת," אמר רמוס, וחייך חיוך מרגיע. 
משהבין שאם לא יעשה משהו, הסיפור לא יסתיים, הוא הציץ בשעונו. "אז.. מי רוצה ללכת לארוחת הבוקר? אני גווע." 

הארבעה החליטו להעביר את יום החופש היחיד בשבוע בריצה במדשאות, בסיפורי בדיחות, וברכילות על סוורוס סנייפ, שעדיין לא הצליחו למצוא לו כינוי שיהלום את התנהגותו המעצבנת. בשיעורים ובארוחות, סנייפ היה מתנהג הכי מנומס בעולם, אבל כשראה אותם, תמיד העיף לעברם מבט של אני-שונא-אתכם.
הם גם שמו לב שסנייפ ואוונס כל הזמן מחליפים מבטים וחיוכים ומסתובבים ביחד בדרך כלל, אז כשג'יימס שאל, "אתם חושבים שיש ביניהם משהו?", סיריוס, כדי להקניט אותו, שאל, "זה מפריע לך?" ואז ארבעתם היו כמעט נחנקים מצחוק.

מאוחר יותר, רמוס הלך לינשופיה. הוא רצה לידע את הוריו על כל מה קרה, כפי שביקשו. כשמבטו עבר על הינשופים, רמוס ראה שלרגלי אחד הינשופים קשורה מעטפה, שכתוב עליה 'לרמוס לופין', בכתב ידה המסודר של אימו.
רמוס לקח את המעטפה ופתח אותה. בפנים היה המכתב הזה:

רמוס חמוד שלנו,
אתמול בלילה היה ירח מלא. אתה בסדר? דאגו לך למקום ריק?
אנחנו פה מתגעגעים אליך מאוד, מחכים כבר שתחזור לחופשת חג המולד (שהיא עוד די הרבה זמן, לצערנו..)
תכתוב לנו הרבה, בבקשה.
אוהבים אותך הכי שאפשר, 
אמא ואבא.

רמוס קרא את המכתב כמה פעמים, מביט באהבה בכתב ידה המסולסל והיפה של אימו. הוא כתב להוריו מכתב בחזרה, ושלח אותו ביחד עם הינשוף.

אחרי שחזר לחדר המועדון ואכל ביחד עם ג'יימס, סיריוס ופיטר את הממתקים למיניהם שהיו מונחים על השידה בבוקר במרפאה, שכב לישון, מעט מותש עדיין ממאורעות הלילה הקודם.



 

הפרק הקודם		הפרק הבא