הכתם האנושי

תודה רבה לכל מי שהגיב, ובמיוחד לאורי על התגובות הבונות והמפורטות ^^

למי שהתעניין - לא יהיו בפאנפיק פרקים מנקודת המבט של הקונדסאים מלבד פיטר. הוא מספיק ארוך גם ככה XD

8

סוורוס

"שם?"

"סוורוס טוביאס סנייפ."

"שנת לידה?"

"1960."

"השכלה?"

סוורוס הניח את תעודת סיום הלימודים שלו, מצורפת אל גיליון ציונים, על השולחן. המראיינת שלו הציצה במסמכים, עט הנוצה שלה ממשיך לחרוק על הקלף, משרבט מילים אותן סוורוס השתוקק לדעת.

פניה חמורות הסבר של השושואיסטית נותרו חסרות הבעה גם לאחר רפרוף קצר במסמכים, והיא השיבה אותם אליו בלי להעיר דבר. מה היא כבר יכולה לומר על רצף מושלם של ציוני קס"מ?

"מוצא?"

השאלה בלבלה את סוורוס. שאלה כזו מעולם לא הופנתה אליו.

"סליחה?" הוא אמר בחוסר רצון.

השושאיסטית נותרה באדישות הקרירה שלה. "סטטוס דם."

ליבו של סוורוס החמיץ. הוא התגבר על הדחף לדרוש לתכלית השאלה בראיון שאמור היה לבחון את יכולותיו הקסומות והפסיכולוגיות בלבד, וענה, "אימי הייתה אלין פרינס. מכשפה טהורת דם."

העט נעצר לאחר שכתב את דבריו, ממתין לחלק השני של התשובה.

"ובכן, אדון סנייפ?" דרשה המראיינת כשנעצר.

סוורוס חש דחף אימפולסיבי לשקר, לומר שאביו הוא קוסם טהור דם מהדרגה הגבוהה ביותר... אבל מבט אחד לכיוון העניים הקרות של השושואיסטית הבהיר לו שכל מילה שיאמר תעבור דרך מסננות רבות ותאומת לפני שיתקבל למחלקה.

"טוביאס סנייפ," הוא אמר, ידיעת הכישלון כבר מתמקמת בתוכו. "מוגל."

עט הנוצה שרבט ונעצר. סוורוס הביט בו בכבדות עד שהמראיינת לקחה אותו וגלגלה את גיליון הקלף.

"זה מספיק," היא אמרה, גונזת את הקלף. "בשבועות הקרובים יישלח ינשוף לביתך עם מכתב שיודע לך האם עברת לשלב הראיון הבא."

 סוורוס עזב את המשרד בתחושה מרירה מאד. הוא פנה לכיוון המעליות בצד מהיר, רוצה להיות כמה שיותר רחוק מהמעברים השחורים והלהבות הכחולות המסתוריות, שכל כך משכו וריתקו אותו. הוא חלף על פני דלתות שהוא השתוקק לפתוח ואת קרביהן כמה לחקור, והידיעה שלא יזכה לעשות זאת מילאה אותו תסכול. לא בפעם הראשונה, קיומו של אביו הכשיל אותו בדרכו להצלחה וגרר אותו מטה אל התהום שלו, גורם לו להרגיש שהוא נולד על מנת להיכשל.

עובדי משרד הקסמים עסקו בענייניהם, לא מודעים לבושה הפועמת בתוכו בעודו מביט בהם. הידיעה שלעולם לא יוכל להיות נעלה מהפשוט שביניהם מילאה אותו זעם.

הוא נכנס ליציאת המבקרים, לוחץ על הכפתור המתאים באגרופו. המעלית טיפסה מעלה, מותירה אותו להתבשל לבד בתסכולו.

הוא יכול היה להיות קוסם מעולה, מהרמים שבמעלה, לולא הצל שהטיל עליו אביו. הידיעה שהפגם שבו טמון דווקא בדמו מילאה אותו בחוסר אונים רווי זעם, מכיוון שזה היה הדבר היחיד שלא יכול היה לעצב כרצונו, גם אם היה עומד לרשותו הקסם החזק ביותר.

דלת המעלית נפתחה אל הרחוב הלונדוני העלוב. סוורוס חש שהשמיים המתכתיים תואמים בדיוק למצב רוחו הקודר בעודו צועד בין שלוליות עכורות ועיתונים מתגלגלים, מעילו השחור מתבדר סביב רגליו. הוא היה צריך את הזמן הזה לחשוב, חוץ מזה שלא היה לו מקום ללכת אליו מלבד ביתו, ושם הוא השתדל לשהות כמה שפחות.

הוא היה שקוע במרירות לכל אורך ההליכה, ואז בנסיעה הממושכת ברכבת של המוגלגים. הוא הביט בשכניו לקרון המתכתי המטלטל. כמה פשוטים הם, לא מודעים לעומק הקיום שלהם והאפשרויות של היקום אליו נולדו, חיים את חייהם בעמל ושעמום, כמו נמלים. הם לא היו מודעים ליכולותיו של האדם הקודר שישב בחברתם, לא ידעו שבכוח המחשבה בלבד יכול היה לחולל דברים מדהימים ונוראיים. הוא מעולם לא חש כזה גועל מקרבת הדם שלו אליהם.

הוא ירד מהרכבת בעיר הסמוכה למעוז ספינר, ופתח בהליכה הארוכה אל ביתו.

התקוות שהוא טיפח בחודש הארוך בו המתין לקבלת הראיון התפוררו תחת רגליו עם כל צעד, הופכות לאבק דק. ההבנה שפרט מידע חיוני כמו מוצאם של אביו ואימו מצוין בדף הראיון של כל מראיין לעגה לו, והוא הבין שהוא אכן טיפש אם לא הבין זאת לפני שעשה מעצמו צחוק. אולי מגיע לו ללכת בעליבות כזו בשולי הכביש השומם, לצד גדרות חרבות ושיחים חולניים – איזה מן קוסם מרשה לעצמו להגיע למצב נלעג שכזה?

הוא החליט להאריך את דרכו בהליכה דרך בית הקברות, בידיעה שבביתו, לא יוכל לשכך את התסכול והשנאה העצמית.

בית הקברות היה שטח צר מגודר חומה גבוהה, שערבות אפורות הפכו אותו למבוך קודר. מצבות שחוקות עמדו בבדידות על אדמה תעשייתית טרשית, שגברה על כל צמח נוי שניסה להכות בה שורש.

סוורוס עקב אחרי שבילי הבטון, ובעוד חלק נוסף של המבוך נפתח בפניו מאחורי ערבה ארוכת ענפים, הבחין בדמות שוטפת מצבה. הוא נרתע, מקשר את השיער האדמוני באופן מיידי עם לילי אוונס. הוא צפה בה, לרגע תוהה האם זו היא או שזה תעתוע של דמיוני המתוסכל, או שזו אכן היא. לאחר עמידה ממושכת בין העלים, הוא הגיע למסקנה שזו היא ולא אחרת.

היא לא הבחינה בו במשך כל הזמן הזה, שקועה בטיפוח המצבה. זה בדרך כלל היה ככה – הוא לרוב צפה בה מרחוק, בעוד היא לא מודעת לנוכחותו. מאז שנפתח השסע ביניהם, הוא ידע שעדיף שכך יהיה, כי הדברים לעולם לא יחזרו להיות כשהיו.

ניצבו בפניו שתי אפשרויות; לחזור על עקבותיו וללכת בדרך אחרת, או לצאת ממחבואו ולהתמודד איתה. הרי הוא לא יכול היה לעמוד שם ולהביט בה כל היום, לא משנה כמה רצה בזאת.

ואז, כאילו חשה בו לפתע, היא הביטה מעבר לכתפה והיישר בו. חיוך קטן עלה על פניה. סוורוס חש את רגליו מושכות אותו לכיוונה, כאילו היה תחת כישוף.

"לא חשבתי שאראה אותך פה שוב," היא אמרה לו כשהתייצב לצידה. המצב בו היא כורעת על האדמה והוא עומד מעליה היה מגוחך, לכן התיישב לצידה ליד חלקת הקבר.

"באתי לבקר את הקבר של אימי," הוא שיקר. מבחינתה הוא עזב את שכונת ילדותם בלילה בו עמד בפתח ביתה, והיא לא ידעה כמה פעמים הוא צפה בה מבלי ידיעתה דרך חלון חדרו כאשר עברה ברחוב, תמיד לבדה. הוא לא יכול היה לסבול את המחשבה שהיא תדע שאין לו מספיק זהב בשביל לעזוב את הבית העלוב של אביו ולחיות כמו קוסם – שהוא אפילו לא יכול למצוא עבודה שתהלום את הכישורים שלו.

היא העניקה לו מבט רך. "זה מנחם, לא? לשבת איתם ככה. אפשר לדבר איתם, למרות שהם לא שומעים, ולדמיין שהם מקשיבים."

סוורוס הנהן בשתיקה, עוצר את עצמו מלציין שלא רק שהיא לא שומעת אותה, גברת אוונס כבר מזמן הפכה לעפר אכול רימות. היו אנשים שהתקשו לתפוס את המעבר בין חיים למוות, אך סוורוס מעולם לא התקשה להבין כיצד בשר נרקב והופך לעפר. זה היה תהליך טבעי והכרחי, וגם אישה אדיבה כגברת אוונס צריכה הייתה לעבור אותו, בדיוק כמו איילין סנייפ.

"אז איפה אתה גר עכשיו?" לילי שינתה את הנושא ברגישות, כנראה מפרשת את השתקנות של סוורוס כצער.

"יש לי דירה בלונדון," הוא שיקר, חושב על הבניינים המכוערים שמול יציאת המבקרים ממשרד הקסמים. "אני בתהליכי הכשרה למחלקת המסתורין."

לילי חייכה בהתרשמות. חיוך היה מחווה כל כך טבעית בשבילה, אבל סוורוס אף פעם לא בדיוק תפס את העניין.

"זה מרשים מאד, סוורוס. אני שמחה שמצאת מקצוע שמעניין אותך."

"ומה איתך?" הוא שינה את הנושא והפנה אותו אליה, על מנת שלא יצטרך לשקר לה יותר משכבר שיקר. הוא לא היה בטוח מדוע הוא עושה את זה – אולי כי חשש שאם ישקר בחוסר הבחנה, אחד משקריו יתגלה לבסוף, והיא תבין איזה כישלון הוא.

חיוכה של לילי התרחב ופתאום נשבר להבעה נבוכה ולא ברורה, בעוד ענייה פונות אל מקום אחר. הן היו הדבר הירוק ביותר בחצר בית הקברות.

"אני מתחתנת," היא אמרה למצבה של אימה. "עם ג'יימס. בסתיו."

"זה... נפלא." שקר נוסף. הוא ידע שלילי לא מאמינה לו לרגע – במקומה, הוא לא היה מאמין לעצמו. "אני שמח בשבילך."

"תודה," אמרה לילי, ונראתה מלאת הקלה לנוכח תגובתו המתונה. "אתה תבוא? לחתונה, כלומר."

"זה יהיה לא מנומס מצידי לסרב להזמנה." הוא כבר ידע שהוא לא יגיע ליום החתונה בתירוץ של הרגע האחרון.

לילי נראתה קצת מדוכדכת לנוכח חוסר ההתלהבות שלו. לעצמו הוא אמר שהיא מכירה אותו יותר מידי טוב בשביל לצפות ליותר מזה.

הם הלכו את שארית הדרך אל מעוז ספינר זה לצד זו. זה היה כמעט כמו בימים ההם, כשהיו שני ילדים ששוטטו בשבילי האפר ועל המדרכות היתומות, ילדה יפה וילד מכוער הולכים זה לצד זו. במצב המוכר כל כך, צל שהעיב בברור על ליבה של לילי צרם לסוורוס, והוא חש צורך לנסות להסיר אותו, גם בידיעה שיכשל.

"איפה תגורו?" הוא שאל, שובר את השתיקה באופן לא אופייני.

"עדיין לא מצאנו בית," היא ענתה. "מחר אנחנו הולכים לראות כמה בתים באזור הכפר. שנינו רוצים בית בכפר. העיר היא לא מקום לגדל בו ילדים..." היא השתתקה במבט קודר.

"אתם מעוניינים בילדים?"

"כן, כן, אני מאד רוצה..." קולה היה נלהב, אך צל הכתים את פניה העדינות. "אני רוצה ילדים..."

"אבל?"

לילי הביטה בו בהערכה. "שכחתי כמה טוב אתה מכיר אותי... ובכן, העניין הוא ש... עם כל מה שקורה עכשיו, המלחמה..." היא ביטאה את המילה כאילו היא צורבת את לשונה. "אני תוהה האם זה הזמן המתאים להביא ילד לעולם..."

"מה דעתו?"

"של ג'יימס? אתה יודע איך הוא, לא נותן לשום דבר לעצור אותו..." הוא חייכה חיוך קטן שהדליק ניצוץ של קנאה בליבו של סוורוס. "הוא אומר שאסור לנו לתת למלחמה לדכא אותנו, לגרום לנו להפסיק לחיות. חוץ מזה ש... ובכן, אנחנו לא יודעים מתי זה יגמר, נכון? היא יכולה להימשך שנים..."

פתאום הוא הבין שדמעות ממלאות את ענייה.

"אתה יודע מתי הוא הציע לי נישואין?" היא אמרה, קולה קרוב להישברות. סוורוס נמנע מלהביט בה, למרות שהיא חיפשה את עניו. "בערב היום בו סיימנו את הלימודים. הוא לקח אותי לפארק של הוגסמיד ושאל אם אני אנשא לו, כשבמרחק חמישים מטרים משם שלושה פנאטים טבחו בחברים שלנו..."

הוא שמע אותה נלחמת בדמעות. הוא מעולם לא ידע כיצד לנחם אותה.

"אני מצטער," הוא אמר בטמטום. מילותיו נותרו תלויות באוויר, זנוחות.

היא נעמדה במקומה. "סוורוס," היא אמרה. "אתה אחד מהם?"

סוורוס סב אליה. מצד אחד היה מופתע שלא דרשה לדעת זאת קודם, ומצד שני חש אכזבה לנוכח חוסר הביטחון שלה בו. אבל האם אי פעם נתן לה סיבה לבטוח בו? הוא תמך בעמדותיהם של האנשים אותם גינתה בפה מלא, היא למדה את זה על בשרה.

הם עמדו על שביל האפר שחיבר בין חומות בית הקברות לבין הבתים הנמוכים של מעוז ספינר. הם עמדו בשטח הפקר מנוקד שיחים מרים, תחת שמי פנינה בוהקים בהם התחולל מאבק בין שמש לגשם. סוורוס היה בטוח שכבר עמדו שם בעבר בעוד הוא מתייצב מולה, מעז להביט בפנייה.

"לא," הוא אמר, כנה בפעם הראשונה מאז שדרכיהם הצטלבו. "אני לא מאמין שמטרות יכולות להיות מושגות בדרך כזו של אלימות. טבח הוא לא הדרך ולא הפתרון."

"זה כל מה שרציתי לדעת," היא אמרה ברכות וחייכה אליו מבעד לדמעות.

הוא המשיך ללכת והיא הצטרפה אליו, בדיוק כמו בימים ההם.

הוא ליווה אותה עד פתח ביתה. היא עלתה במסוע הברזל שהותקן על המדרגות למען כיסא הגלגלים של אביה, אל הדלת, בעוד סוורוס נשאר למטה.

"היה נעים לשוחח איתך," הוא אמר בנימוס.

"גם לי היה נעים," היא אמרה בטוב לב. "אני שמחה שנתקלתי בך, גם אם בנסיבות לא משמחות."

הוא הנהן ופנה ללכת.

"רגע," היא קראה אחריו. הוא סב ומצא אותה עומדת על קצה המסוע. "אנחנו לא צריכים להיות זרים. פעם היינו חברים."

זאת הייתה התקופה היפה ביותר בחייו. "תהיי מוכנה לסלוח לי על מה שקרה? על מה שאני?"

"על מה שאתה?" היא חזרה, נראית עצובה מאד. "אני לא ארחיק אותך ממני רק כי הדעות שלך שונות משלי – אז אני לא אהיה טובה יותר מאוכלי המוות והאדון שלהם. כל עוד שנינו בוחרים ללכת בדרכי שלום, אין סיבה למחלוקת הזו בנינו."

"את צודקת," הוא אמר, בתוך תוכו נפעם פעם נוספת מגודל התבונה והסלחנות שלה. "שום דבר בעולם לא ישמח אותי יותר מלשוב להיות ידידך."

היא חייכה לנוכח הכנות שלו. סוורוס הזהיר את עצמו לא להימשך למלכודת, כי לא כל גילוי של כנות יעורר אצלה תגובה נפלאה שכזו.

"לילי, זאת את שם בחוץ?" קולה הצורמני של פטוניה אוונס נישא מחוץ לחלון המטבח. "תיכנסי הביתה תכף ומייד! עוד רגע ירד גשם והשארת את הכביסה בחוץ!"

"אני חייבת להיכנס," אמרה לילי. "לאן לשלוח את ההזמנה?"

"הינשוף שלך יידע איפה למצוא אותי," אמר סוורוס, שעדיין חי בצד השני של הרחוב.

"בסדר גמור. אז... נתראה, אני מניחה."

"להתראות, לילי." הוא צפה בה נכנסת פנימה ואז פנה לכיוון ביתו של אביו.

הוא נכנס דרך הדלת האחורית, שהייתה פתוחה, כרגיל. המטבח היה שקוע באפלוליות שגרתית, כשרק השולחן וחלק מהרצפה מוארים בנקודות אור צרות שהסתננו דרך התריס השבור. על השולחן נחו בקבוק וספל. סוורוס לא זכר שהם היו שם כשיצא בבוקר.

הוא צעק בכאב כשדבר מה התנפץ על עורפו. הוא מעד קדימה וכמעט נפל, אך נאחז בשולחן ברגע האחרון. זרועות גדולות אחזו בו. הוא התנגד להן, אך הן הצליחו להפיל אותו לרצפה; ראשה נחבט, והעולם התהפך סביבו.

זוג ידיים בשרניות גיששו אחר צווארו. סוורוס ניסה להרחיק אותן, אך זה היה מסובך לעשות זאת בזמן שהוא נלחם בחדף מיידי להקיא. האצבעות סגרו סביב גרונו. צחנת אלכוהול הגיעה לאפו.

"שטן!" שאג אביו, טיפות רוק ניתזות מפיו על פניו של סוורוס בעודו חונק אותו. "באת למצוץ את הדם שלי?! לקחת את כל מה שיש לי?! אז זה מאוחר מידי! מאוחר מידי, אני אומר לך! לא נשאר לי כלום... כלום, אני אומר לך!..."

חושיו של סוורוס החלו להתקהות. ידו גיששה בצד גלימתו בעוד גרונו נשנק מחוסר חמצן, אך הוא בכל זאת הצליח למצוא את מבוקשתו. הוא חפן את כל תכולת כיסו כשתפס את שרביטו ושלף אותו במהירות.

המטבח כולו זרח לשבריר שנייה באור אדום. טוביאס סנייפ הוטח במקרר, שפגע בקיר והחל לזמזם, לפני שנפל על הרצפה כערימת סמרטוטים, מעולף.

סוורוס בחן אותו מלמעלה בעודו ממשש את צווארו. גם הצד האחורי של ראשו כאב, והוא חש צריבה לא נעימה בעורפו. הוא אכן תהה מתי אביו ישים לב שהוא חזר לגור בבית, אך לא ציפה ממנו לתגובה אלימה עד כדי כך.

מה יעשה בו עכשיו? הוא היה בספק אם יהיה ידידותי יותר כשיתעורר...

היה קשה לחשוב בצלילות עם הכאב בראשו, לכן החליט למחוק את ההתרחשות מזיכרונו של אביו כפיתרון זמני, ואז ניגש למראה שבחדר האמבטיה.

סביב צווארו זרחו סימנים אדומים – סגלגלים בצורת אצבעות אנושיות, והוא ידע שמחר הם ישנו את צבעם לכחול וירוק. הוא נגע בעורפו, וכשנרתע בכאב כפול מפני שבר זכוכית שהיה נעוץ בעורו, הוא מצא את אצבעותיו מגואלות בדם.

עד שסיים לטפל בפציעותיו הערב ירד, וגשם אפור החל לרדת. הוא חזר למטבח ומצא שאביו עוד מעולף.

איך יגרום לו לעזוב אותו במנוחה? תשובות רבות מספור עלו לשאלה הבודדה הזו, בתחושה שלמרות כישלונו החריף באותו היום, הוא יוכל להשיב למכשול שעמד בדרכו כגמולו.

מגוון כשפים וקללות שהכיר עלו במחשבתו, והוא הרהר בהם בזמן שהכין כוס תה כשאביו המעולף לרגליו. אימפריוס הייתה המונית וגסה מידי, לטעמו, מלבד העובדה שמאז עלייתו של אדון האופל, משרד הקסמים חיפש בשבע עניים אחר קוסמים שביצעו קללות שאין עליהן מחילה.

אף על פי כן, הוא הכיר קללה פופולארית פחות שתגרום לאביו לא להיות מודע לקיומו, ובו בזמן לציית לכל פקודה שלו כאילו הייתה רעיון שהציע לו קול פנימי. הקללה נקראה 'המצפון השטני', וכאשר הומצאה במאה ה-13 על ידי קוסם אופל מוכשר במיוחד, היא הביאה לכך שתריסר מוגלגים בכפר שבקרבתו חי הועלו על המוקד על ידי מוגלגים אחרים בטענה שהם אחוזי דיבוק. הקללה הייתה מפורסמת גם לאור השימוש שעשה בה קוסם צרפתי במאה ה-18, שלא יכול היה לסבול את אשתו, וכך הביא לאשפוזה בבית חולים לחולי נפש. 

סוורוס בילה זמן קצר ברענון זיכרונו בספריו לפני שרכן מעל גופו של אביו וכישף אותו באפלת הערב. רק כשסיים הדליק את האור ופשט את גלימתו, וזה היה הרגע בו הבחין בתוכן כיסו שהתפזר על הרצפה.

הוא רכן להרים שני גוזים, בקבוקון קטן וריק שבבוקר הכיל מנה יומית של שיקוי נגד מגרנה, ופיסת קלף מקומטת. הוא הניח את שני הראשונים בצד והחליק את הקלף.

תאוס פינוסופוס אברי

ראש הגוף לתקני מסחר בינלאומי קסום

משרד הקסמים, קומה חמש

המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי קסום.

הפרק הקודם		הפרק הבא