מהלכים באפלה

פרק 8: סיום

סוורוס נרעד מעט בטחב המקפיא. הוא הביט בחברתו, צורתה מוארת בלהבות המהבהבות. הוא לא היה בטוח שזה הרעיון הטוב ביותר.

השבוע האחרון של השליש בבית הספר הוקדש לתכנון תוכניות וסידורים לקראת המסע שלהם לטרנסילבניה.

סוורוס מצא שתיל בריא של עץ אלון במעקי היער האסור. הוא היה צעיר, אך זקן מספיק כדי שאחד מענפיו יקבל צורה של נשק מסוכן. הרמיוני הספיגה את הענף במשך יומיים בתערובת של הדמים שלהם ואז הטילה עליו לחש קיבעון כדי שהדם יישאר טרי. היא עטפה את זה בזריזות בעור דק ושמה אותו בתיקה כדי להימנע מפיתויים.

היות ואף אחד מהם לא ידע כמה זמן הם יהיו מחוץ למדינה, סוורוס ארז כמות גדולה של השיקוי של הרמיוני, כשהוא נזהר שהיא לא תראה שהוא מוסיף את הדם שלו פנימה. סוורוס לא רצה שהיא תהיה חלשה שוב, או גרוע מזה, תיכנע שוב לצורך בצייד.

בלילה שלפני סיום שנת הלימודים, סוורוס והרמיוני הצטרפו אל פרופסור מקגונגל במשרדה, שם הם הסבירו לה את המשימה שלהם לפרטי פרטים.

"אתם בטוחים שלא תוכלו לחכות קצת יותר?" היא שאלה בדאגה. "אני בטוחה שאוכל לארגן לפחות הילאי אחד או שניים שיוכלו להתלוות אליכם, הילאים שנוכל לסמוך עליהם עם הסוד שלנו."

"זה בלתי אפשרי מינרווה," סוורוס הסביר בסבלנות. "אם אנחנו רוצים לפתות את היצור לצאת, לא נוכל לעשות זאת בקבוצה גדולה. אני בטוח שאת יכולה להבין שנצטרך לנוע במהירות ותחת התחפושת הזו. זאת התוכנית הכי טובה שיש לנו."

לבסוף, מינרווה הסכימה.

בערב שלאחר מכן, אחרי שאחרון התלמידים עזב את קרקעות הוגוורטס, ואחרי שהשמש שקעה בבטחה מעבר לאופק, השניים יצאו מבעד לשערים והתעתקו אל הרי טרנסילבניה.

התוכנית שלהם הייתה פשוטה.

הערפד שתקפה את הרמיוני ככל הנראה נהנית מהצייד. והיות והערפד קראה להרמיוני 'בוצדמית', היא האמינה  שהיא כנראה שונאת מוגלגים, ולכן היא תחפש אותם כמקור למזון.

הרמיוני הציעה שהם יתחפשו למוגלגים בחופשה. מינרווה ציידה אותם באופן מושלם. היא מצאה אוהל ישן, בארון שבו אוכסנו הדברים השייכים לדמבלדור. מבחוץ זה נראה כמו אוהל מוגלגי נורמלי, אבל בפנים הגודל היה של בקתה קטנה. זה הזכיר להרמיוני את האוהל בו שהתה עם הארי והוויזלים במהלך גביע העולם בקווידיץ'.

בלילה, הם יקימו את האוהל, ידליקו את האש, והרמיוני תבשל לסוורוס ארוחה על הלהבות. סוורוס ידע שהם לא יכולים להשתמש בקסם, אבל סירב לעשות עבודות בזויות 'כמו גמדון בית'. הרמיוני שמרה על שתיקה (הערת המתרגמת: למי שלא זוכר, הרמיוני הקימה את אלרג"ה 'אגודה למען רווחת גמדוני הבית' כך שההערה של סוורוס צריכה להפריע לה.) כשהיא יודעת שעליה להיות אסירת תודה על זה שהוא נמצא שם אתה. אחרי ארוחת הערב הם ישבו ליד המדורה וישוחחו ללא סוף על כל נושא שהוא.

בבוקר, הרמיוני תתעתק בעצמה אל המערה שהיא התעוררה בה בבוקר הראשון לאחר התקיפה, בזמן שסוורוס יישאר באוהל עד שהשמש תהיה גבוה בשמיים, כך שלא תהיה שום אפשרות שהערפד תתקוף. אחר כך, סוורוס יצטרף אל המכשפה הצעירה במערה, ויפתח שק שינה מוגלגי. יחד הם ישנו בנוחות זו בזרועותיו של זה עד שיחלפו שעות אור היום.

זו הייתה השגרה שלהם כל יום במשך שבוע. סוורוס התחיל לחשוב שהמלכודת שלהם לקויה ושהערפד לעולם לא תבוא.

סוורוס שלח מבט נוסף אל חברתו. הכישוף שהרמיוני הטילה עליהם עשה אותם לא ניתנים לזיהוי לכל אחד שלא הכיר אותם. שיערה האדמוני הארוך של הרמיוני נצנץ באור האש, ועיניה הכחולות החדשות שיקפו את הלהבות המרקדות.

סוורוס העביר את אצבעותיו בשיערו החדש, הקצר, המקורזל והבלונדיני. סוורוס הכחיל-האפיר כשראה את שיערו החדש אך להרמיוני זה לא הספיק, היא התעקשה על שינוי מלא. היא גם הקטינה את אפו (על זה הוא היה אסיר תודה למרות שזה היה זמני), היא גם הפכה את קולו לגבוה יותר, מעט צורם (על זה הוא לא ממש היה אסיר תודה), היא אמרה שהקול שלו היה אופייני מדי.

הרמיוני הרימה את מבטה וראתה את סוורוס מעביר את אצבעותיו בשיערו כשהבעה זועפת על פניו.

"זהירות סוורוס, או שמישהו יזהה אותך בגלל ההבעה הזועפת הזו! חוץ מזה, השיער שלך יחזור להיות נורמלי ברגע שנסיר את הלחש הזה."

היא צחקה כשידו צנחה משיערו והוא ארגן מחדש את הבעתו למסכה חלקה.

"אני חייב להגיד לך, שלא הייתי מודאג מהשיער שלי. הרהרתי בהצלחה של המשימה שלנו. עד עכשיו לא ראינו שום דבר מעניין."

"אני יודעת. חשבתי על זה, ואם לא תהיה לנו שום הצלחה בימים הקרובים, נצטרך לחזור הביתה ולחשוב מחדש על האסטרטגיה שלנו."

"הצעה מצוינת, כל השינה הזו על האדמה הקשה עושה הרבה בעיות לגב שלי. מה לא הייתי עושה בשביל-"

"ערב טוב."

סוורוס והרמיוני קפצו ממקומם. הקול הרך והנשי, הגיע משום מקום. סוורוס בהה בחשיכה מעבר לאור האש, צמרמורת עלתה וירדה בעמוד השדרה שלו. הוא הכיר את הקול הזה...

דמות גבוהה ורזה צעדה אל אור האש, השיער הארוך והבלונדיני שלה נצץ. הרמיוני החניקה השתנקות, כשנרקיסה מאלפוי הפנתה את ידה אליה כאילו היא מזמינה אותה לכוס תה באחוזת מאלפוי.

"אני כל כך מצטערת על ההפרעה," היא אמרה, ידה הקרה אוחזת בידה של הרמיוני. "גם אני הקמתי מחנה בקרבת מקום והחלטתי לצאת לטייל לאור הירח. טיפשה שכמותי, שכחתי איפה הקמנו את המחנה וחשבתי שזה המחנה שלי."

"בעלי יהיה כל כך מודאג כשהוא יבין שהלכתי לאיבוד," היא המשיכה כשאף אחד מהם לא דיבר. "האם אוכל לקבל את עזרתך? אני בטוחה שתוכל ללוות אותי אל בעלי בבטחה." היא פנתה אל סוורוס ונתנה לחיוך קטן ועצוב לעלות על שפתיה.

גברת מאלפוי שיחקה את האישה במצוקה בצורה מושלמת. אם הרמיוני לא הייתה מזהה את הקול הזה, היא הייתה משתכנעת מהתחנונים שלה.

סוורוס כחכח בגרונו. "כן, כמובן, אני אשמח ללוות אותך. סלחי לי על חוסר הנימוס המוקדם שלי. לא היינו מודעים למחנאים אחרים. הופעתך הפתיעה אותנו."

הרמיוני התעשתה לבסוף. "תרצי קצת תה לפני שידידי ייקח אותך בחזרה? את בטח צמאה מההליכה."

נרקיסה הביטה בהרמיוני בעיניים קרות. "לא, תודה לך. אני חייבת לחזור הכי מהר שאפשר."

"בסדר. תני לי רק להביא את הפנס כדי שתוכלי לראות את דרכך."  הרמיוני הביטה בסוורוס בעיניים פעורות לרווחה. הוא ראה במעמקי עיניה את האישור לפחדיו.

הרמיוני נחפזה אל האוהל, פתחה את התיק שלה והוציאה את הבקבוקון הקטן של הוריטסרום שהיא החליטה לקחת איתה, וגם את חבילת העור שהיא שיקעה בתחתית התיק. היא הוציאה את שרביטה וניגשה בשקט אל פתח האוהל. יש לה רק הזדמנות אחת. ידיה רעדו כל כך, שהיא לא הייתה בטוחה שהיא תצליח לכוון למטרה כמו שצריך.

"מה לוקח לה כל כך הרבה זמן? אני צריכה לחזור חזרה, עכשיו!" נרקיסה נעשתה חסרת סבלנות.

הרמיוני הרימה את מסך האוהל והציצה אל הנעשה בחוץ. סוורוס עמד באותו המקום בו היא השאירה אותו, בעוד שנרקיסה עשתה מספר צעדים ימינה, גבה אל האש.

סוורוס הפנה את ראשו, הביט ישירות בהרמיוני, והנמיך את סנטרו במעין הנהון.

זה היה כל העידוד שהרמיוני נזקקה לו.

"שתק!"

קרן של אור אדום נורתה מקצה שרביטה של הרמיוני, ופגעה בערפד במרכז גבה. נרקיסה נפלה לפנים ושכבה על הקרקע ללא תנועה.

סוורוס צעד לפנים במהירות. חבלים נורו משרביטו השלוף, כובלים את האישה המשותקת.

ברגע שהייתה בטוחה, הרמיוני רצה לפנים אל ידיו המחכות של סוורוס.

"הו סוורוס! זו באמת היא? מעולם לא חשבתי כמה מפחיד זה יהיה לראות אותה שוב!"

סוורוס החליק את ידיו במעלה ובמורד גבה של הרמיוני.

לרוע המזל, בדיוק גילינו מה עלה בגורלה של גברת מאלפוי האבודה. כן הרמיוני, זו באמת היא."

למשמע החומרה שבקולו, הרמיוני צעדה לאחור כדי שתוכל להביט בפניו. זו הייתה תערובת של כעס וייאוש.

"סוורוס, היא הייתה אחת מחבריך. אני לא נטור לך אם תרצה לעזוב. אבל אני חייבת לעשות משהו לגביה. ראית הלילה איך היא מפתה מוגלגים תמימים אל החשיכה. אני בטוחה שהיא לא יכלה לחכות עד שתכה אחד מאתנו. מישהו חייב לעצור אותה."

"לא הרמיוני. אני לא אתן לך לעשות את זה לבד. נרקיסה מעולם לא הייתה באמת חברה שלי. היא הייתה יותר אשתו של חבר טוב. אני רק תוהה איך היא הגיעה למצב הזה. הרמיוני, העבירי לי את היתד, ונגמור עם זה."

"סוורוס, חכה." הרמיוני הוציאה את בקבוקון הזכוכית. "אתה לא רוצה לדעת למה היא עזבה את בעלה, את בנה? חייבת להיות לזה סיבה. אולי נוכל להציל גם אותה."

סוורוס בהה בבקבוקון. לאחר הפסקה ממושכת, הוא הנהן פעם אחת לאות הסכמה אילמת.

הרמיוני כרעה לצד האישה הכבולה וטפטפה מספר טיפות לתוך פיה הפתוח. ברגע שהרמיוני נעמדה שוב, סוורוס הצליף בשרביטו ומלמל "שחרר!"

נרקיסה פקחה את עיניה בבת אחת, ומיד החלה להיאבק בכבליה.

"מי אתם?" היא צעקה. "מה אתם רוצים? אתם תשלמו על זה!"

הרמיוני הבינה לפתע שהם עדיין מחופשים. לאחר כמה הצלפות מסובכות בשרביטה, סוורוס סנייפ עמד מעל השבויה שלהם.

"סוורוס! הייתי צריכה לדעת." היא לחשה. מבטה פנה אל הרמיוני. "אה, הבוצדמית הקטנה, האם את נהנית מהמתנה שלי?"

"הפסיקי!" קולו של סוורוס הדהד בקרחת היער. "למה, נרקיסה?"

"למה מה, סוורוס? למה הדבקתי את החברה הקטנה והמטונפת שלך? בגלל שיכולתי וכי זה היה כיף."

"למה שתעזבי כמו שעזבת? את יודעת שלוציוס אוהב אותך. איך יכולת לעזוב את בעלך ובנך?"

"בעלי!" היא ירקה. "הטיפש חסר התועלת. יכול היה להיות לנו הכול. אדון האופל היה מנצח אילולא הבוגדים המתרפסים כמוך, וכמו בעלי היקר."

"אבל למה שיהיה אכפת לך? תמיד הצהרת שכל מה שאת רוצה זה ביטחון למשפחה שלך. למה שיהיה אכפת לך לאיזה צד השתייך לוציוס, כל עוד יכולת לשמור על משפחתך ועל מעמדך?"

"למה? למה? אדון האופל היה הכול. בלעדיו אנחנו כלום. נותנים לזוהמה ורפש כמוה," היא החוותה לכיוון הרמיוני עם תנודה של ראשה, "להיכנס לבתי הספר שלנו, לגנוב את סודותינו. בלה הראתה לי את הדרך האמיתית. הלכתי אתה לפגישה. אדון האופל פקח את עיניי. אז לוציוס איבד את האומץ שלו, התעקש לראות את הטעות בדרכיו. הכי נורא שהוא השחית גם את הבן שלי. ועכשיו הוא משחק יפה עם פוטר הפרחח." נרקיסה עצרה כשיבבה נפלטה מפיה.

"לא יכולתי לסבול את זה יותר. באתי לפה כדי לפגוש בן דוד ותיק שלי, ופגשתי כמה חברים מעניינים שלו. נמשכתי אל הכוח שלהם, ולבסוף אחד מהם השתכנע לתת לי את הכוח הזה. דמיין לעצמך כמה הופתעתי לראות את החתיכה הקטנה והטעימה הזו, מחכה בשיחים רק בשבילי, ובנוסף לכול אחת מחבריו של פוטר. ידעתי שנשמתה השברירית והקטנה לא תוכל לסבול את הרצון לשתות דם אנושי. זה היה עניין של זמן עד שהיא תאבד בגלל שלא תשתה דם אנושי. זו הייתה הנקמה המושלמת."

נרקיסה הפנתה את ראשה ונתנה בהרמיוני מבט זדוני.

"ספרי לי, בוצדמית, איך זה שאת עומדת פה, כל כך בריאה? האם נשברת סוף סוף ונתת לדם אנושי לעבור את שפתייך המטונפות?"

מבטה שב אל סוורוס. "אה, אבל מצאת לעצמך מסטר לשיקויים. זה עדיין רק עניין של זמן. את צריכה לשתות דם אנושי כדי לשרוד. את רק עיכבת את הבלתי נמנע!"

"די כבר לברבורים המטורפים שלך! בפעם הראשונה אני באמת יכול לראות קרבה משפחתית לאחותך."

הצחקוק השטני של נרקיסה הדהד בין העצים, כשהוא גורם לשערות על עורפה של הרמיוני לסמור.

הרמיוני הביטה על צמרות העצים ועל השמיים המתבהרים. היא לא ידעה איך תוכל לעשות את זה.

"אם את מתכוונת להרוג אותי, עשי זאת עכשיו, בוצדמית. אין לי יותר מה לאף אחד מכם, ואין לי שום רצון למשוך את הסצנה הקטנה הזאת יותר. עשי זאת, עשי זאת עכשיו." נרקיסה התריסה כלפיהם.

הרמיוני הגיעה אל כיסה והוציאה את החבילה העטופה בעור. היא פתחה את הקשרים באיטיות, וחשפה את היתד הספוגה בדם. היא הסירה את לחש הקיבעון, וכרכה את ידה הימנית סביב בסיס היתד, הקצה החד עובר את אצבעה הקטנה בכעשרים ושישה סנטימטרים. כשהיא מביטה בפניו החיוורים של סוורוס, הרמיוני כרעה על ברכיה פעם נוספת לצד האישה הכבולה. נרקיסה הפנתה את פניה מהרמיוני ועצמה את עיניה. היא נראתה כאילו היא ישנה, או מתה.

הרמיוני מיקמה את היתד מעל ליבה של האישה. היא הניפה את זרועה, מוכנה להוריד מטה את הנשק ולהכות, ואז נעצרה.

"אני לא יכולה לעשות את זה." הייאוש נשמע בקולה של הרמיוני. "אני פשוט לא יכולה לעשות את זה."

לפתע יד חמה עטפה את ידה הקרה.

"אבל אני יכול, הרמיוני. בשביל דרקו, בשביל לוציוס, אבל בעיקר אני יכול לעשות את זה בשבילך."

קרניה הראשונות של השמש שטפו את הקרקע סביבם כשהיתד ירדה מטה.

הרמיוני פלטה צעקה מיוסרת לפני שהאפלה עטפה אותה.

                                                     ***

בחילה. היא חשה כל כך חולה. הרמיוני פקחה את עיניה באיטיות אך מיהרה לסגור אותן כשהכאב היכה בראשה. היא שכבה על משהו לא נוח, במקום שככל הנראה היה פתוח לרוח פרצים, והיה לה קר. כמה מוזר. לפתע, הכול חזר אליה. סוורוס, נרקיסה... המוות שלה.

אבל היא לא מתה. כשהיא מכריחה את עיניה להיפקח, הביטה הרמיוני סביבה. היא שכבה במערה. הרמיוני התיישבה בזהירות, רגליה חלפו על פני משהו רך. היא עצמה את עיניה. האם היא חיה את הסיוט מחדש? חולדה. זו חייבת להיות חולדה. זה צריך להיות חולדה שמתה רק עכשיו כדי שתוכל לפתות אותה. המחשבה גרמה להרגיש חולה.

"ברוכה השבה."

הקול הרך שהדהד מקירות המערה גרם להרמיוני לקפוץ. עיניה נפקחו בבת אחת והתמקמו על דמותו הכהה של סוורוס סנייפ, שישב ליד כפות רגליה וצפה בה בריכוז.

הרמיוני לקחה נשימה עמוקה... רגע, היא נשמה עמוק! היא נושמת! היא לקחה עוד נשימה ועוד אחת. ואז, היא הניחה את ידה על פניה, זה היה חמים. היא הניחה את ידה השנייה על ירכה ונתנה לעצמה צביטה חזקה וטובה.

"אאוץ'!" היא ייללה.

סוורוס שצפה במעשיה בפליאה הולכת וגוברת, פלט צחוק חנוק על הבהרתה האחרונה של הרמיוני על חזרתה אל האנושיות.

הרמיוני נעצה בו את מבטה ומשכה באפה בזעף (כי היא יכולה) ואז זינקה אל זרועותיו של סוורוס. דמעות של אושר והקלה זלגו במורד לחייה, בזמן שהם נאחזו אחד בשני.

"הו מרלין, סוורוס. עשינו את זה. באמת עשינו את זה!"

סוורוס אחז קרוב אליו את המכשפה החיה, הנושמת והמברברת שלו.

זמן מה לאחר מכן, הרמיוני נסוגה מעט כדי להביט בפניו של סוורוס.

"נרקיסה. איפה היא עכשיו?"

"שום דבר לא נשאר פרט לערימה של אפר." השיב סוורוס.

"מה תספר ללוציוס?"

"אני עדיין לא יודע. זה יהיה נחמד יותר בשבילה להישאר נעדרת."

הרמיוני הנהנה בהסכמה. באנחה עמוקה, היא הניחה את ראשה על חזהו. סוורוס היה מאושר רק מלהחזיק אותה.

לאחר זמן מה, קולה הרך עלה באוזניו.

"אני יודעת מה עשית, סוורוס."

כתגובה לשתיקה המבולבלת שלו, היא המשיכה, "עם השיקוי. אני יודעת שהוספת את הדם שלך." הרמיוני חשה אותו מתקשח.

"אחרי שקראתי את הספר הזה בפעם הראשונה כבר הבנתי. צוין שם שערפד לא יכול לחיות ללא דם אנושי. אבל נראה היה שהבריאות שלי השתפרה רק עם דם של חולדות. בהתחלה התעצבתי שעשית את זה מאחורי הגב שלי. חשבתי שיכולת לפחות לספר לי. ואז הבנתי כמה עקשנית אני יכולה להיות, ושנשבעתי לעולם לא לשתות דם אנושי. אני יודעת שעשית את זה רק כדי לעזור לי. אני חושבת שאני אוהבת אותך אפילו יותר רק בגלל זה."

הרמיוני חשה בו נסוג באיטיות. היא נשענה מעט לאחור כדי להביט שוב בפניו חסרות ההבעה.

"אתה מבין מה עשית נכון? כשערפד מקבל דם, הוא גם מקבל את הנשמה של הקורבן. בכך שנתת לי מהדם שלך, נתת לי גם חלק מנשמתך. לא חלק גדול, או מספיק בשביל לפגום בנשמה שלך, אבל אנחנו קשורים עכשיו. סוורוס סנייפ, אתה קשור אליי עכשיו לשארית חייך, ושלא תעז לחשוב שתוכל להיפטר ממני בקלות!"

סוורוס בהה במכשפה שבזרועותיו. הקרח שבתוכו החל להימס באיטיות. המסכה חסרת הרגשות השתנתה להבעת הקלה.

זרועותיו של סוורוס התהדקו כל כך סביב הרמיוני שהיא חשה את האוויר יוצא שוב מראותיה. לא היה לה אכפת. היא חשה בטוחה, והיא ידעה שהיא מצאה אהבה ונחמה בזרועות האלה.

הרבה יותר מאוחר, יד ביד, סוורוס והרמיוני עזבו את המערה. בפעם הראשונה אחרי הרבה חודשים הרמיוני הרימה את פניה אל קרניה המלטפות של השמש.

                                                   ***

הוא הולך על חבל דק ומתוח. ברגע שייצב את עצמו, החבל יתנדנד, יאיים להפיל אותו אל התהום האפלה הפעורה מתחתיו. הוא עשה צעד אחד לפנים, ועוד אחד. החבל נראה כמתאזן, מאפשר לו לנשום ביתר קלות. דמות המתינה לו בצד השני כשהיא מעודדת אותו להתקרב אליה. כשהוא עשה צעד נוסף לפנים, תוך שהוא מוחה את הזיעה מעיניו, הדמות נהייתה ברורה יותר. זה היה אלבוס. הוא עמד ממש שם. הוא אחז בחבל בחוזקה, מבטיח לו הגנה וביטחון אם רק יצליח לחצות את החבל עד סופו. אור אדום בהיר וחזק נראה לפתע בתהום מתחתיו. אלבוס נעלם, התאדה, הלך ולקח את הביטחון אתו. החבל צנח. ברגע שהוא החל לפול, עיניים אדומות, זדוניות הופיעו מאחורי האור, חודרות אליו, משאירות אותו עירום, כשצחוק גבוה ואכזרי מציף את גולגולתו...

לפתע החבל נמתח. הוא הרים את מבטו אל המקום בו עמד אלבוס, אך מישהו אחר אחז בחבל. הוא מצמץ שוב, מנסה לסלק את הזמזום במוחו, לראות את המושיע שלו.

"בוא אליי, סוורוס."

"כן."

סוורוס ניער את ראשו, מבהיר את ראייתו. הרמיוני היא זו שאוחזת בחבל. היא זו שמבטיחה לו את הביטחון שהוא צריך. כשהוא יותר בטוח, סוורוס לקח צעד נוסף לאורך החבל. בכל תנועה החבל נהיה יציב יותר. העיניים האדומות דעכו אט אט, וכשסוורוס דרך על הקרקע הבטוחה בצדו השני של החבל, הם נעלמו לחלוטין. סוורוס צעד לפנים אל חיבוקה של הרמיוני.

"אני פה אתך, סוורוס. אתה בטוח, ואני לעולם לא ארפה ממך..."

לפתע סוורוס התעורר, תחושה של שלווה עוטפת אותו. בשקט, סוורוס התרומם על מרפקו והביט במכשפה השוכבת לצדו. קרני השמש שיחקו על גופה. היא נראתה כל כך שלווה ומרוצה.

תחושה מוזרה וזרה חדרה לתוכו. זה היה כמעט כאילו... אבל זה לא יכול להיות. כן, אבל זה כן.

סוורוס הרגיש מאושר.

          ~סוף~

פרק אחרון בהחלט...

אני מתחילה לכתוב פאנפיק שלי, אני אפרסם קישור כשאני אשלח אותו למערכת אם הוא יתקבל...

מקווה שנהניתם

תגובות :)

הפרק הקודם		הפרק הבא