משמרת הלילה

תודה לכל מי שהגיב =]

פרק 8-

הקפיצה הגדולה של ג'יימס פוטר

ג'יימס, סיריוס, רמוס וסקרלוט נצמדו לקיר הבית והתנהלו בצמוד אליו, זוחלים תחת חלונות הטרקלין המוארים.

"מריח משהו, ירחוני?" שאל סיריוס.

רמוס רחרח את האוויר. "עוגת שזיפים."

"גדולה?"

"תלת שכבתית ענקית. עוד לא נחתכה."

"הגענו בדיוק בזמן."

הם התאספו סביב הדלת האחורית, שהובילה אל המטבח. סקרלוט הצמידה את אוזנה לדלת. צלילי מוזיקת פופ עמומה עלו מאחוריה. "יש בפנים מישהו," היא לחשה. "אישה. מאופרת בכבדות ואוהבת את יום רביעי."

רמוס הרהר. "אנחנו צריכים להתפרץ פנימה בדיוק כשהעוגה תיכנס. מוקדם מידי והם יאבקו, מאוחר מידי לא יהיו יותר ראיות."

"מישהו יצטרך להעסיק את אוכלי המוות בזמן שהשאר יכנסו ויתחבאו," אמר סיריוס והביט בג'יימס.

ג'יימס השיב לו מבט אמיץ והרים את אגרופו. "אבן, נייר ומספריים?"

"עד הסוף המר," הסכים סיריוס, מרים גם הוא את אגרופו.

ג'יימס דקלם בקפדנות, "אבן, נייר ומספריים- המנצח בין השניים- אחת, שתיים, של- אה!"

סיריוס דחף אותו בחדות אל הדלת והיא נפתחה, יורקת אותו על רצפת המטבח.

הוא התרומם על ברכיו במהירות ושלף את שרביטו. "משמרת הלילה!"

המוזיקה המשיכה להתנגן מהרדיו שבפינה. בחורה מנצנצת בחליפת ריקודים קטנה מאד ממשי וכובע עם נוצה גבוהה יותר ממנה עצמה סבה לכיוונו באמצע פידור אפה.

"אני יכולה לעזור לך?"

"אה..."

האישה הבחינה בסיריוס, שהציץ לתוך המטבח לראות למה ג'יימס לא מקבל מכות.

"סיריוס בלק!" היא השתוממה, פונה לכיוונו. "בחיי, לא חשבתי שאני אראה אותך פה!"

"פמלה," טען סיריוס, צועד אל תוך החדר בשרמנטיות למרות שנראה כרוצה לסטור לעצמו על המצח ולקלל בחריפות. "מה... מה את עושה פה?"

"עובדת. אתה יודע, זה די יקר להיראות זולה כל כך."

"אני מבין..."

"אז מה קורה איתך? אף פעם לא שלחת לי ינשוף אחרי הלילה ההוא."

"ובכן..."

"הי, סיריוס," קרא ג'יימס מכיוון השיש, שם נחה העוגה. "תקלוט את זה- העוגה חלולה."

"מן הסתם," אמרה פמלה, "היא חייבת להיות, אם אני צריכה לקפוץ מתוכה."

"לקפוץ מתוכה?" רמוס וסיריוס החליפו מבטים ואז הביטו בג'יימס.

"לא..." ניסה ג'יימס. לנוכח חיוכיהם של חבריו גלגל את עניו, כי העדיף ללכת בשקט מאשר להידחף לתוך העוגה בכוח. "נו טוב."

הדלת נפתחה ומתוכה מעד בחור חיוור משהו, אוחז בזרועו בכאב אך מחייך חיוך מרושע במיוחד.

"תורך, פיטגרו," אמר אוכל המוות המזוקן שישב בתוך החדר עם ערכת מחטים מטרידה. פיטר בלע את רוקו.

"קדימה, פיטגרו," אמר רגולס בלק, שעמד איתו בתור (מכיוון שהסתבר שהוא חבר הרבה יותר טוב מאח שלו). "אל תגיד לי שאתה משתפן לנו? אמרת שכבר עשית מליון קעקועים מכושפים."

"כן, ב-בטח," גמגם פיטר, כי כל חבריו החדשים צפו בו בריכוז. "הא, אני עושה דברים כואבים הרבה יותר במשמרת הלילה בכל יום..."

נראה שזה שכנע את חבריו, כי הם הנהנו בהתפעלות. לראשונה, פיטר הרגיש שהוא שווה משהו.

"נתראה בצד השני," הוא אמר בצחקוק עצבני ונכנס אל החדר, סוגר אחריו את הדלת. אחרי שנייה עלתה משם צעקת כאב אדירה.

לילי העמידה פנים שהיא לוגמת פונץ' בפינת החדר כשלפתע מבטה נתקל בדמות מוכרת מידי.

"לילי," אמר סוורוס בחיוך שהיה מטריד (בשל היותו חיוך בלבד).

"סוורוס." ידה של לילי הזיעה מסביב לכוס. "מה- מה אתה עושה כאן?"

"לא חזרת מהשירותים, אז חשבתי לבוא לפה במקום ללכת הביתה." סוורוס משך בכתפיו, לא מביט בפנייה. הוא נאנח. "ידעתי שלא נהנית..."

"לא, לא, זה לא העניין, סוורוס," מיהרה לילי להגיד למרות מחסורה הברור בתירוץ. נכון שהיא לא יצאה איתו כי "הבינה כמה הם מתאימים זה לזו" כמו שאמרה לו כשיצרה איתו קשר מחודש, אבל היא עדיין לא רצתה לפגוע ברגשותיו. גם לאוכלי מוות היו רגשות... לא?

לשמחתה, בלטריקס דרשה את תשומת הלב של כל אורחיה באותו הרגע וחסכה מלילי שיחה מביכה.

"גברותי ורבותי," היא קראה בשמחה, "אני מתכבדת להציג בפניכם את האדון שלנו!"

דלתות הטרקלין נפתחו בהדר ועשן קסום זרם פנימה בהגזמה, אמור ליצור אווירה מסתורית אך בעיקר מצליח לגרום לכמה זקנים להשתעל. בפתח עמדו גבר גבוה וחיוור בעל שיער כהה, שלבש גלימה שחורה ארוכה ומהודרת, ולצידו אישה עגלגלה ונמוכה בשמלה מיושנת שכבשה כובע מעוטר בשפנים מפוחלצים.

אוכלי המוות הריעו. וולדמורט נופף בשעמום והתיישב במן כס כבוד שהוכן למענו במרכז החדר בפיהוק. האישה הושבה בכורסא בתחתית בימת הכס, וגם אליה כולם התייחסו בהדרת כבוד מוגזמת כמעט. לוציוס מאלפוי התקרב אליה ומלמל משהו באוזנה כיודע דבר. היא לא הביעה התעניינות והוא ניסה להסוות זאת.

"אז זה וולדמורט..." מלמלה לילי לעצמה, חשה שילוב של פחד ונחישות בעודה מביטה באיש האיום. התחושות המפוארות האלה גוועו מעט כשראתה אותו מנסה לחטט באף בלי שאף אחד ישים לב.

"זהו כבוד גדול לארח אותך, אדוני," הצהירה בלטריקס באוזניי וולדמורט. "אנחנו, נתיניך הנאמנים, לא מסוגלים לתאר במילים את האושר שהאיר את לבבנו בהיכנסך אל החדר הזה! אתה אדוננו, החזון שלנו! האור אשר מאיר את דרכנו! אתה-"

"כן, כן, הבנתי את הרעיון," אמר וולדמורט בשעמום. "לא אמרת שיש איזו עוגה? אני מת מרעב."

"כמובן!" אמר רודלפוס מייד, ממהר לחפות על אשתו. "עוגה, ועוד הפתעה מיוחדת במיוחד בשבילך, אדוני! אני בטוח שתהנה ממנה. הכניסו את העוגה!"

האורות התעממו. לילי חשה שהיא לוקחת חלק במופע אור קולי לא לימודי במיוחד, והייתה לה הרגשה רעה בקשר לזה. היא חשה את סוורוס מנסה להתקרב לכיוונה בחשכה, והעמידה פנים שהיא מתרחקת על מנת לראות את המופע טוב יותר.

דלת נפתחה על ידי גורם מסתורי ועוגה תלת שכבתית ענקית עם ציפוי ירוק עשיר התגלגלה פנימה. האורחים הריעו. וולדמורט פיהק, והזוג לסטריינג' הביטו בו במתח.

העוגה נעצרה במרכז החדר, מול מקום ישיבתו של וולדמורט. אך זה לא היה סוף המופע. מוזיקה שקטה אך מבטיחה התחילה להתגנב אל אוזני הנוכחים משום מקום, והאורות דעכו עוד ועוד. אך לפתע זרקור של אור נדלק הישר מעל העוגה, וחלקה העליון הורם והושלך.

האורחים הריעו כשדבר מה מנצנץ ועירום למחצה התפרץ מתוך העוגה לקול מוזיקה קצבית אך שמנונית משהו, שגרמה לכמה אנשים בחדר להסמיק.

הדמות, שכובע הנוצות שלה כמעט ליטף את התקרה, צעדה מחוץ לעוגה, אך נעל העקב שלה שקעה בתוך מרקם העוגה הסמיך והיא פגעה ברצפה בחבטה. קול אכזבה וכאב משוטף עלה מכל האורחים.

אך הדמות מנצנצת מיהרה לקום ולהודיע שהיא בסדר על ידי הצגת פוזה חיננית. האורחים הריעו, ולילי הבינה שזו לא סתם חשפנית זולה, אלא ג'יימס פוטר בכבודו ובעצמו, מחייך אל הקהל חיוך של שביעות רצון עצמית.

"זה-" פתח סוורוס בשאלה.

"אני חייבת לזוז," אמרה לילי במהירות, ממרפקת את דרכה בקהל והרחק מסוורוס, פנייה בוערות מבושה.

ג'יימס החל לפזז ולרוקד מסביב לקהל לצללי המוזיקה. נראה שכישוף הרגליים החלקות ושדי האשכוליות הצליחו להערים על האורחים, ואף אחד לא ראה את התרפקותו על נשים אקראיות כדבר מוזר.

ג'יימס הלך ועשה את דרכו לכיוון הכס של וולדמורט, מידי פעם עושה הפסיקה לשבת על ברכיו של איזה גבר מבוגר או לרקד סביב בחורה יפה. לילי חשה בחילה.

לבסוף הגיע למרגלות הבימה ועצר, מציג בפני וולדמורט המשועמם תנוחה פוטוגנית, ואז שלח את ידו אל תוך חליפתו הצמודה מידי, ולאחר מאבק קצר, הצליח לשלוף את שרביטו ולכוון אותו היישר אל אדון האופל.

כמה אורחים צרחו בפאניקה. וולדמורט פיהק.

"היכון למות, רודן!" קרא ג'יימס.

אחת האורחות השתנקה בבהלה והתעלפה. הגבר שתפס אותה קרא, "זה גבר!"

כל האורחים נראו מזועזעים ומופתעים.

ג'יימס חייך בשביעות רצון, עד שחש קצה שרביט מטריד צמוד לצווארו.

"לא כל כך מהר, ג'יימסי," אמר קול נשי, מבוגר וחלקלק. מוכר באופן מטריד. "אסור לנופף בשרביטים סתם ככה... אימא'לה שלך לא לימדה אותך שזה מסוכן?"

ג'יימס הפנה את מבטו וראה אישה גוצה ושמשמנה בשמלה שחורה מיושנת וכובע עם יונק מפוחלץ במצוקה מחובר אליו. עניו החליקו במורד הופעתה והגיעו אל הנעליים האפורות, מקושטות בפרחי פלסטיק וורודים.

"גברת קיל?!" הוא התפלץ.

שכנתו הקשישה חייכה אליו במתיקות. "נחמד לראות אותך גם במסגרות אחרות, ג'יימסי. אני חושבת שהחליפה הנוצצת שלך מחמיאה לך מאד."

ג'יימס עשה הפסקה בהלם הטוטאלי בשביל לחייך בשביעות רצון עצמית מקסימה. "ובכן, תודה. אני יודע שאני נראה נפלא."

לילי גלגלה את ענייה. מבלי לבזבז עוד זמן, היא השתחררה מתוך המרקם הסמיך של הקהל ומיהרה אל ג'יימס, אוחזת בזרועותיו ונועלת אותן מאחורי גבו בעודה מחרימה את שרביטו.

ג'יימס ההמום ניסה להבין מי כובל אותו. לילי לא טרחה לסייע לו בבעיה הזו, ורק אמרה, "אני מצטערת מקרב ליבי, אדוני. הייתי צריכה לפעול קודם לכן ולרסן את המתנקש ה... כופר הזה. אני מקווה שלא נפגעת?"

וולדמורט פיהק וניקה את ציפורניו בעצלות.

"מי את, בדיוק?" שאלה גברת קיל בעין חשדנית.

"אוכלת מוות. רואה?" לילי הציגה בפנייה את צמיד אוכלי המוות כבדרך אגב. לג'יימס היא אמרה, "בוא, בחור. ניתן לך לנוח ותוכל להעלות הופעה בפני הגרדום מחר בבוקר-"

רגולס בלק וכמה מחבריו שעמדו בקרבת מקום צחקו בלעג. לילי העמידה פנים שהיא משתתפת בצחוקם אך מיהרה לדחוף את ג'יימס השפוף באחיזתה החזקה מחוץ לטרקלין במבט זועף שאיש לא ראה.

"לעזאזל," סינן רמוס, צופה כיצד לילי מובילה את ג'יימס כשידיו נעולות מאחורי גבו מהמרפסת הנסתרת בקרבת תקרת הטרקלין החשוכה. "הייתי בטוח שלילי בצד שלנו..."

"אתה בטוח בהרבה דברים שלא תמיד מתבררים כנכונים, רמי," אמרה סקרלוט איפה שהוא מאחוריו, אבל לרמוס לא היה זמן לתהות על קנקן דבריה מבחינה פילוסופית.

הוא כיוון את הקשת המוצלבת שלו אל דמותו של וולדמורט בין הסורגים, מתכוון לסיים את העבודה אחת ולתמיד.

סקרלוט תקעה אצבע בגבו.

"לא עכשיו, חמודה," אמר רמוס בחוסר ריכוז, מכוון את הקשת בעין אחת עצומה. "רמי עסוק..."

סקרלוט תקעה בו אצבע שוב. רמוס גלגל את עניו וסב. "מה-"

קללה משתקת התפוצצה בפרצופו.

סקרלוט נשפה על קצה שרביטה בפוטוגניות ושלחה ברמוס מבט עדין. "אני מצטערת, רמי," היא אמרה בחמלה שגבלה בלעג. "פעם אוכלת מוות- תמיד אוכלת מוות. אתה יודע איך זה."

"א-הא," הצליח רמוס לפלוט מבין שפתיו המשותקות.

סקרלוט קמה על רגליה באנחה. "אני מניחה שאני אראה אותך בסביבה," היא אמרה ופנתה לעזוב, אך התחרטה. "בעצם, הם בטח יהרגו אותך..." היא חייכה חיוך זאבי, שובב. "טוב, אז אני מניחה שלא נתראה. ביי."

קול המולה בטרקלין משך את תשומת ליבו של סיריוס. הוא התנתק מפרצופה של פמלה והציץ לתוך המטבח דרך הדלת הפתוחה מבלי להסיר ממנה את ידיו. הוא הספיק לראות את לילי אוונס מובילה את ג'יימס בחליפתו החושפנית והנוצצת מחוץ לטרקלין.

סיריוס ידע שהמחזה הזה צריך להטריד אותו, אבל משום מה, הוא העדיף להישאר בדיוק היכן שהוא.

נו טוב- ג'יימס ידע להסתדר בעצמו.

הפרק הקודם		הפרק הבא