אהבת השמש והצללים

אז...........

יצאתי מהמחבוא שלי!

סליחה שלא כתבתי שבוע אבל היה לי מבחן, והיה פורים, בקיצור...

הפרק לפניכם_

השקעתי המווון נא לכתוב תגובות.

______________________________________________

ניקו עקב אחרי קיילה.

היא הובילה אותו אל הבניין הראשי, הם נכנסו אל הבניין, קיילה סימנה לניקו לבוא אחריה.

הם עלו במדרגות, קיילה הצביעה על עלית הגג.

"הוא שם, לך אליו" אמרה.

ניקו הנהן בראשו לתודה ועלה את המדרגות בשקט האופייני לו, הוא לחץ על הידית ופתח את הדלת.

"וויל?" אמר בחשש, מאז שרייצ'ל נהיתה האורקל נשארו שם רק פריטים שחצויים אספו מהמסעות שלהם.

ניקו נכנס בשקט, הוא תר במבטו עד שראה אותו, ראשו היה בין ברכיו והוא בכה.

ניקו הרגיש בכעס שעולה בו, הוא רצה למצוא את האדם שעשה זאת לוויל ולשלוח אותו היישר אל השאול.

הוא ניגש אליו בשקט והתיישב על ברכיו מולו, וויל הרים את ראשו, עיניו היו נפוחות ואדומות, ניקו חייך אליו והוא נפל בזרועותיו.

ניקו חיבק את וויל בחום, הוא העביר את ידו בשערותיו בעדינות ונישק את ראשו באיטיות.

וויל הרים את ראשו והביט בעיניו ואז הוא תפס בראשו של ניקו ונישק אותו עמוקות, ניקו חייך ונישק אותו בחזרה.

לאחר כמה רגעים הם התנתקו, "וויל, מה קרה?" שאל ניקו.

"היא אמרה שאני לא הבן שלה עד שאני לא חושב נורמאלי" לחש וויל.

"*Non ci posso credere…" וויל צחק, "אני אוהב כשאתה מדבר איטלקית" אמר בחיוך.

ניקו לא חייך, "אני רציני וויל, אם היא לא הייתה אמא שלך אני נשבע בנהר הסטיקס..." וויל עצר אותו בנשיקה.

"לא אכפת לי מה האישה הזאת אומרת, כי אני בטוח במה שאני מרגיש" וויל חייך.

הפעם ניקו חייך.

וויל הסמיק "מה שאני רוצה לומר זה ש...", הדלת נפתחה בסערה.

"אוקי, ציפורי אהבה זמנכם נגמר, וויל כדאי לך לומר לי מהר מה הכלבה אמרה לך שנעלמת לי לשלוש שעות" קיילה נכנסה אל החדר בכעס.

הזוג עדיין ישבו מחובקים, וויל הסתובב לכיוון קילה, זרעו של ניקו היתה כרוכה סביב כתפיו.

"זה בסדר קיילה, אני בסדר" וייל חייך חיוך עצוב.

"היה נחמד יותר עם היא הייתה מקבלת אותי, אבל היא בחרה שלא, מה אני יכול לומר" וויל נאנח.

ניקו נטל את ידו ושילב את אצבעותיהם.

"אתה בטוח שאתה בסדר?" קיילה הביטה בו במבט אימהי. וויל הנהן.

"תוכלי לארגן את הביתן היום? לא נראה לי שאני אוכל לתפקד" וויל הרכין את ראשו.

"ברור אין בעיה" קיילה נישקה את וויל על הלחי ויצאה מהחדר.

"בוא, נלך לנשום אוויר" ניקו עזר לו לקום והם הסתובבו במחנה.

לאחר זמן מה  הם פנו לכיוון הביתנים, הם נכנסו לביתן האדס, ניקו שמט את הז'קט שלבש על כיסא והסיר את נעליו.

"אני שנייה מחליף לפיג'מה ומגיע" אמר ניקו. וויל הנהן.

"רוצה להחליף גם?" שאל,

"אני אשמח" השיב וויל.

"בוא אני אביא לך פיג'מה" ניקו הושיט לו חולצת טריקו לבנה קצרת שרוולים ומכנס שורט.

לאחר שהחליפו בגדים הם נשכבו על המיטה של ניקו, התחפרו מתחת לשמיכות ושכבו מחובקים.

וייל נשם עמוק את ריחו של ניקו, הוא נרגע לאט לאט.

"אני עדיין לא מאמין על אמא שלך" אמר ניקו.

"אני גם לא, דווקא לא מתאים לה" וויל הרגיש בדמעות החונקות את גרונו, אחת פרצה מעיניו.

"הי, היי, זה לא נורא" ניקו חיבק אותו, מאמץ אותו אליו כמה שיותר.

"הי ניקו" לחש לפתע וויל.

"הממ?"

"אני אוהב אותך"

*אני לא מאמין- איטלקית

_________________

ואוו. סיימתי פרק.

ואני הולך להתחבא שוב.

מבטיח לנסות לכתוב מהר יותר.

יאלה אם יש שלוש תגובות אני מעלה עוד פרק עד סופשבוע.

יאלה בייייי.

תגובות!!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא