סולאנג'לו- ההתחלה

"די אנג'לו?" שאל קול לא רחוק מאחורי ניקו "די אימורטאלס, מה קרה לך?".

ניקו ניסה להתעלם מהקול וללכת מהר ככל יכולתו חזרה לביתן האדס.

כל הגוף שלו כאב, והזרועות שלו שרפו, והוא היה מכוסה בנוזל חם ודביק (ניקו החליט שהוא מעדיף לא לדעת אם זה דם, זיעה, או ריר של ארנבים).

כל מה שרצה זה להגיע לביתן שלוש עשרה ולא לצאת משם במשך חמישים ושתיים ורבע השעות הקרובות.

"ניקו, תעצור" הקול אמר שוב, קרוב יותר, ויד אחזה בכתפו.

ניקו התכווץ בכאב, ואחיזתו בחרבו - שכרגע שימשה אותו כמקל הליכה בגלל כאב חד ברגלו בכל פעם שדרך עליה, דבר שאמר לו שכנראה שבר את אותה רגל - התהדקה.

"או, מצטער" ויל משך את ידו.

"זה בסדר" אמר לו ניקו וחזר להתקדם לכיוון הביתנים "אני בסדר".

ויל המשיך ללכת לצידו "טוב, אתה בוודאות לא" הוא אמר "איפה לעזאזל היית?"

"לא עניינך, סולאס"

"איפה היית?" הוא שואל שוב "תגיד לי. זו הוראת רופא"

ניקו נאנח "חשבתי שכבר סיכמנו שאתה יותר כמו אחות בית ספר"

"זה לא קשור עכשיו! אתה לא יכול פשוט להיעלם בבוקר ואז להופיע ככה אחרי שהשמש שוקעת! יש לך בגלל מושג כמה ד- " ואז הוא עצר כאילו קלט שאמר משהו שהוא לא אמור להגיד, והוא שילב את ידיו ואמר בצורה שאפילו אידיוט היה יודע שהוא משקר "יש לך בכלל מושג כמה מר ד' דאג?"

"מר ד'?" שאל ניקו בהרמת גבה.

לא היה לו מושג מה ויל רצה להגיד, אבל זה בטוח לא היה שדיוניסוס דאג.

"כן" ויל הנהן "וגם כירון"

כירון תמיד דואג, ככה שזה לא היה שקר

"זה חשאי, סולאס" ניקו ירה וחזר להתקדם לביתן שלוש עשרה.

"בחייך, ניקו!" ויל קרא "לפחות תן לי לטפל בפצעים שלך. יש לך כמה חתכים עמוקים שלא היית רוצה שיזדהמו"

בכנות, לניקו לא היה אכפת
אבל הוא ידע שוויל לא יעזוב אותו אם לא יסכים, לכן הוא רק הנהן בשקט.

ויל הנהן לעצמו כאילו הוא חושב "בסדר ויל, ניקו הסכים שתעזור לו, אל תפשל" ונראה חמוד להפליא (ניקו שנא את עצמו על שחשב את זה) כשהעביר את אצבעות ידו השמאלית בתלתליו הבלונדיניים, ואז הוא אמר "חכה כאן" הוא הצביע על סלע "אני צריך לקחת כמה דברים, אחזור תוך דקה".

***

ויל באמת חזר תוך דקה.
הוא חזר תוך בדיוק שישים שניות, לעזאזל!

בשנייה שישים ואחת ויל רכן לצידו של ניקו "מצטער שהתעכבתי" הוא אמר.

ויל הצטער על זה שהוא התעכב
כשהוא הגיע שנייה אחרי כמות הזמן שאמר

ניקו היה צריך לברר מי לימד את ויל נימוסים ו… הוא לא היה בטוח אם הוא רצה לתת למי שזה לא יהיה אגרוף או מכתב תודה.

ויל התחיל לחטא את החתכים על זרועותיו של ניקו, למרות שרובם היו מהשריטות האלה שפשוט נמצאות שם ומדממות וזה נורא שורף אבל יעבור עוד יומיים, ובלי להרים אל ניקו את מבטו אמר "אני באמת צריך לדעת מה קרה לך, זה לא יעזוב אותי עכשיו"

הוא אמר את זה כבדרך אגב, כאילו זו סתם מחשבה אקראית שחלפה בראשו, וזה גרם לניקו לתהות פעם נוספת למה ויל כל כך נחמד אליו.

נכון, הוא נחמד לכולם
ונכון, היו להם כמה שיחות נחמדות
ונכון שהם די חברים
אבל, כאילו, ברצינות
אפילו ניקו יכל לשים לב שוויל מדבר איתו בצורה שונה, הוא לא אידיוט

אבל הוא לא ידע למה ויל מדבר איתו בצורה שונה.

"אני עזרתי לג'ייסון לחפש את ליאו" ניקו ענה לבסוף, אחרי שהחליט שלא ישקר

עכשיו ויל הרים את מבטו,  ועיניו של ניקו פגשו את עיניו הכחולות "אבל… אין מפלצות בשטח המחנה"

ניקו הנהן "חיפשתי ביער של המחנה וקצת בסביבה"

אם ב"סביבה" הכוונה לסין, אוסטרליה וגרינלנד, אז כן
היער והסביבה.

ויל לא הרים את מבטו שוב כששאל בטון ניטרלי "עשית מסעות צללים, לא?"
הוא לא שאל את זה בצורה של "אני באמת סקרן לדעת כי אין לי שום מושג"
הוא שאל את זה בצורה של "אני יודע שעשית ואם תעז לשקר לי אתה תישא בתוצאות"

ניקו הנהן בחוסר רצון, יודע שוויל מודע להנהון למרות שהוא לא מסתכל

"לפחות בנוגע לזה אתה כן" ויל אמר בקול קר שניקו לא ידע שהוא מסוגל להפיק "איפה באמת היית, ילד מוות?"

"אל- "

"הזכות לא להיקרא ככה נגזלה ממך כששיקרת. אני חוזר, איפה באמת היית, ילד מוות?"

"אסיה" ניקו ענה בחוסר רצון גדול עוד יותר מכשהודה שעשה מסעות צללים "ואוסטרליה"

ויל הנהן לעצמו בשקט, וכשסיים לחבוש את זרועו השמאלית של ניקו הוא הושיט לו בקבוק קטן "תשתה" הוא הורה

"למה לי?" שאל ניקו "מה אם זה מורעל?"

"זה… ממש נוגד את כל האינטרסים שלי, ואני מודה לך על האמון הרב שלך בי" ויל ענה "זה נקטר, תשתה"

אז ניקו שתה, והמשקה המתוק החליק במורד גרונו

"מרגיש יותר טוב?" ויל שאל

ניקו נאנח "כן"

אף חלק בו לא רצה להודות בזה, אבל כל חלק בו ידע שאם ינסה לשקר ויל ידע בכוחות העל שלו.

אם הוא היה גיבור על, ניקו מצא את עצמו חושב, בטח היו קוראים לו "נברלימן" (הערת כותבת: neverlieman) או משהו כזה.

אחר כך עלתה בראשו של ניקו תמונה של ויל סולאס בתור גיבור על, עם תלבושת והכל, והוא שנא את העובדה שאהב את זה.

הוא שם לב שוויל נועץ בו מבט
"מה?" הוא שאל.

"יש לך עוד יד" ויל הזכיר לו, וניקו הסתכל על ידו הימנית שעליה היה חתך ארוך מכף ידו עד למרפק.

הוא הושיט את ידו השנייה לוויל, שמייד התחיל לחטא את הפציעה.

"פחות אחות בית ספר עכשיו, אתה לא חושב ככה?" ויל שאל

"לא, אני לא חושב ככה" ניקו ענה "ואם שנינו נהיה בחיים עוד ארבעים שנים, ותבוא ותראה לי חמישה תארים, כל אחד מנושא אחר של רפואה, אתה עדיין תהיה יותר כמו אחות בית ספר. גם אם תהיה הרופא הכי מפורסם בעולם ויכירו אותך בכל בית על כדור הארץ, אתה עדיין תהיה יותר כמו אחות בית ספר"

ויל צחק, וניקו שנא את העובדה שזה הרגיש לו כמו ניצחון קטן.

הם המשיכו לדבר בזמן שוויל עשה… דברים של רופאים (*אחיות בית ספר), ניקו כבר לא עקב, ואז ויל הניח את ידו של ניקו.

"זהו זה" ויל אמר והרים את מבטו אל ניקו לראשונה מאז… גם אחרי זה ניקו לא עקב "אתה תהיה בסדר בקרוב, sweetheart"

ואז ויל קפא, ועיניו הכחולות נפערו עד שכמעט הכפילו את גודלן, ופניו האדימו כאילו הוא הופך לפנדה אדומה (יכול להיות שניקו נשאר קצת יותר מדי זמן בסין).

"א- אתה לא שמעת את ה…" ויל עשה מין תנועה בידו, כאילו הוא אומר "אתה יודע מה"

שמעתי מה? את העובדה שקראת לי "sweetheart"? הוא רצה לשאול, למרות שהוא ידע שזה מה שוויל התכוון אליו, אז הוא פשוט הנהן באיטיות, די קפוא ואדום בעצמו.

ויל נעמד באיטיות "אני… צריך ללכת" הוא אמר, ואז הוא הסתובב והתחיל ללכת משם.

הוא מדבר לעצמו? ניקו חשב, ואז הוא מיהר לתקן את עצמו. הוא לא מדבר לעצמו, הוא נוזף בעצמו.

ניקו הצליח לשמוע את המילים "אידיוט", וגם "למה", והרבה מאוד "לעזאזל"
המילים לא אמרו לו שום דבר, אבל הוא היה חייב להסכים שוויל אידיוט.

אבל למה העובדה הזו, והעובדה שקודם קרא לו "sweetheart", גורמות לו לחייך ככה?

***

ניקו היה בביתן האדס

בעצם, הוא כבר היה שם קרוב לחצי שעה באותו הזמן, אבל הוא לא הצליח להירדם.

הוא אפילו לא הצליח לשכב בשקט, אז הוא פשוט ישב על המיטה כאילו היה רובוט וניסה להשתיק את מחשבותיו ואת ליבו שעדיין פעם הרבה יותר מהר ממה שניקו היה מוכן להודות.

שאלות התרוצצו בראשו, כאילו הן מתאמנות לתחרות ריצה נגד מכונית מרוץ, אבל האחת שבלתה בין כל האחרות הייתה "כן, אבל למה?"

ניקו הרגיש שככה הוא יכול לסכם את פרק הזמן מהרגע שפגש את ויל באותו ערב ועד אותו הרגע ממש.

כן, אבל למה?

ויל מדבר אליו בצורה שונה, אבל למה?
הוא אהב את העובדה שוויל קרא לו ככה, אבל למה?
הוא עדיין חושב על זה, אבל - לעזאזל - למה?

הוא היה צריך לעשות משהו עם הידיים, אולי ככה הוא יוכל להפסיק לחשוב

הוא הסתכל על הביתן, מחפש משהו להתעסק בו

קווצת שיער כהה נפלה לתוך עיניו והוא הזיז אותה

היא נפלה שוב.

רעיון התחיל להתגבש בראשו, אבל הוא ניסה לשמור אותו למוצא אחרון

קווצת השיער נפלה שוב לתוך עיניו, והוא נעמד

הוא הרים את חרבו השחורה, ו-

הפרק הקודם		הפרק הבא