כל פיסה ממך (הארי וג׳יני)

ג'יני התעוררה, מרגישה נפלא. הייתה לה את השינה הכי טובה שהייתה לה במשך כמה שבועות, וכמובן - זה היה בזכות הארי. ג'יני עדיין הייתה מופתעת מהדרך בה הם התאימו במדויק אחד לשני, אולי כי בעבר הם נהגו להירדם מחובקים או מחזיקים ידיים. היא הרגישה את השיער של הארי מדגדג את הצוואר שלה, אבל היא לא זזה.

ובכן... למען האמת היא לא יכלה לזוז. בכלל.  הארי החזיק אותה בצורה אחרת משאר הפעמים - צמוד יותר, חזק יותר - אבל היא לא זזה. היא כמעט איבדה את דעתה כשהארי הניח את האף שלו על שקע צווארה, מכרבל אותה בעדינות. הם אכן היו קרובים מדי. מישהו יכול להיכנס לחשוב... לחשוב משהו שיהיה טעות גמורה.  ג'יני זזה בעדינות והתחילה ללטף את השיער של הארי, בתקווה שהוא יקום.

הוא פקח באיטיות את העיניים הירוקות והישנוניות שלו והסתכל עליה, לא מופתע בכלל. אם אנשים ייכנסו הם ייראו אותו... עליה. הם ייראו את הארי, שאומר לפעמים דברים טיפשיים בלי לשים לב.

"בוקר", הוא לחש, נראה עייף מכדי לקום.

"היו סיוטים?", היא לחשה בחזרה, קצת מודאגת.

"לא אחד", הארי הבטיח עם חיוך. 

"זה דבר טוב לשמוע. אני מניחה שאני עדיין מוצלחת בלהרגיע אותך", יא צחקה, אבל שמרה על טון רציני בקולה. 

"את תמיד תהיי", הוא אמר ברצינות. "תקשיבי ג'ין, אני -", הוא התחיל לדבר, אבל נקטע בידי דין הזועם.

"למה אתה שוכב מעל החברה שלי פוטר?!", דין צעק, מתעלם מהעובדה שהשעה הייתה שבע בבוקר וכל הבית עדיין ישן. הארי וג'יני התרחקו אחד מהשני במהירות, שניהם מסמיקים עד שורשי השיער. שניהם שכחו מהעובדה שאכן - הארי היה מעל ג'יני. 

"דין, תקשיב -", ג'יני ניסתה להסביר אבל דין המשיך לצעוק. 

"את כזאת זונ-", דין לא יכל לסיים את המשפט מהסיבה שהארי נתן לדין אגרוף בדיוק באף.

"בחיים שלך אל תעז לדבר אליה ככה!", הארי צעק, תופס את דין בחולצתו. הוא כמעט איבד שליטה, כשג'יני משכה בזרועו וגררה אותו מדין.

"הארי תפסיק!", ג'יני התחננה או יותר נכון להגיד - ביקשה. ג'יני אף פעם לא התחננה.

"אבל הוא-"

"אני יודעת הארי, אבל בוא פשוט נלך לפני שתהרוג אותו", ג'יני המשיכה לגרור אותו, יוצאת איתו מחדר המועדון. 

***

הארי בהה בזריחה בשתיקה, מחזיק את היד של ג'יני. היא ביקשה ממנו לא לדבר על זה, אבל הוא עדיין יכל להרגיש את הזעם בוורידיו. כמובן, לפגוע בדין גרם לו להרגיש טוב יותר. הוא המשיך לחשוב על אותו דבר. הוא לא שווה אותך. הוא לא שווה אותך. הוא לא שווה אותך.

"הוא לא שווה אותך", הוא אמר בקול.

"הוא התנהג בדרך שכל אחד היה מתנהג", היא ענתה ברוגע והארי היה בהלם.

"לאף אחד אין את הזכות לקרוא לך זונה", הוא אמר, מופתע שהיא לא מנהגת לזה כאל הדבר הכי ברור בעולם כולו.

"ובכן - שום חבר לא מצפה לראות את החבר הכי טוב של חברה שלו שוכב עליה" היא אמרה.

"טוב, נכון. אבל זה נורמלי. כלומר-"

"זה בהחלט לא נורמלי בשבילו. זה נורמלי בשבילי... אני מתכוונת... כשאתה קרוב אליי. אבל לא בשבילו", אמרה ג'יני בתוקף. הארי ידע שהיא לא טועה במה שהיא אומרת. אחרי כל מה שקרה הארי וג'יני הירבו לישון על אותה מיטה או ספה וזה היה נורמלי גם לכל משפחת וויזלי - אפילו לרון, שהיה האח המגונן יותר מכולם. 

זה היה בגלל שלהארי היו סיוטים לעיתים קרובות על ההורים שלו או סיריוס או על אנשים שהוא אהב נפגעים או מתים. ועכשיו גם ג'יני הייתה בחלומות האלו.

"תספר לי על הסיוטים", אמרה אמרה אחרי רגע שקט.

"כרגיל", הוא אמר, מנסה להמנע מדיבור על זה.

"הארי אני מכירה אותך. כשיש לך את הסיוטים הרגילים אתה נשאר ער לזמן קצר ונרדם שוב, אבל אתמול... הארי אתה רעדת. מיהרת לאנשהו. היית... נואש", ג'יני אמרה והארי קילל את עצמו על העובדה שהוא נתן לה להכיר אותו כל כך טוב.

"לא, זה פשוט שלא ידעתי איפה היית", הוא אמר, מקווה שזה מספיק.

"אה... בסדר אם כך", היא אמרה, מאשימה את עצמה קצת. היא בילתה המון עם דין לאחרונה והיא לא הייתה שם בשביל הארי כשהיו לו סיוטים, וג'יני ידעה שהוא צריך אותה.

ג'יני שילבה את אצבעותיה בשלו, משהו שהיה נורמלי בשביל שניהם בדרך כלל - אבל עכשיו זה הרגיש שונה. זה הרגיש כמו הבטחה סודית, כמו הסימנים האלה שרק הם היו מבינים. עכשיו זאצ הייתה הבטחה סודית. 

הם הבטיחו שהם תמיד יהיו שם אחד בשביל השני. בסיוטים בלילה או בסיוטים ביום. לא משנה מה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא