זאת לא אגדה?

אני יודעת שאני מתחילה הרבה פעמים לכתוב את הפרק ב''אני לא מאמינה'', או ''אני בהלם'', אבל הפעם זה היה השיא.

סבא שלי.

סבא שלי, שהיה אמור להיות מת עכשיו, עמד מולי, או יותר נכון מאחורי. הוא המשיך לצעוק.

''לוציפר, אני לא אתן לך לעשות זאת! אתה לא תפגע בה! זה פשוט לא יקרה!'' צעק סבא שלי. 

''אוי, מושיק,'' [סבא שלי] ''הלוואי שזה היה כל כך פשוט. הלוואי שאנשים פשוט היו יכולים לעשות 'פופ!' והכל היה נגמר, אבל לא. הפעם אני חזרתי, ואני אנקום. אל תדאג, אני לעולם לא אשכח את היום הזה. אני לעולם לא אשכח את היום הזה, בו פשוט חטפת את הסיכוי היחיד שלי לתקשר עם הוריי, אי - פעם.''

''אתה השתמשת במכשיר ראדיואקטיבי!'' צרח סבא שלי, על לוציפר.

''כל כך כעסתי באותו היום, שפשוט הפכתי לאש. אש מהלכת, לא יותר מזה. ואתה, אתה וכל הנכדים שלך, הולכים לסבול מזה. אתה הולך להצטער על היום שבו נולדת.''

''רגע, מה?!'' צרחתי. כן, אני יודעת שעמדתי בתוך סיטואציה לא כל כך נוחה באותו הרגע, אבל לא יכולתי להתאפק.

''היית פעם בן אדם?! הכרת את סבא שלי?! לא הרגת אותו?!'' שאלתי את לוציפר בביטחון, והסתובבתי אל סבא שלי.

''וסבא, מה אתה עושה פה בכלל? לא מתת?'' שאלתי בקצת יותר רוגע, והתחלה של בכי. האמת שלא הבנתי איך לא התחלתי לבכות כמו תינוקת בת שלוש עד עכשיו.

''אוי, מתוקה. אני די בטוח שכל השאלות האילו כבר היו די מיותרות. כבר קיבלת תשובה לכולן, בסיפור הקצר שלי, וזה גם כבר לא משנה בכלל. את ממילא הולכת להיהרג עכשיו.'' אמר לי לוציפר.

''אני לא אתן לך!'' צעק סבא.

לוציפר הרים את הפטיש שלו. הוא הניף אותו לכיווני, מן הסתם. לוציפר הרים את הפטיש גבוה, והתחיל להוריד אותו.

תתחילו להתכונן להלוויה שלי, חשבתי לעצמי.

''פעימות לבך יפסקו!'' צעק לוציפר ברוע.

''גופך לא יפעל יותר!'' הוא המשיך ברשע.

''זה יהיה רגעך האחרון!'' עכשיו הוא כבר ממש צרח.

הפטיש התקרב אליי. הוא כמעט נגע בי.

''שלוש...'' ספר לוציפר.

''שתיים...'' לאא!!!!

''אחת...'' זה לא יכול להיות!

''אפס!!!'' הוא צרח, יותר חזק מבכל הסיפור הזה.

''לא!!!!!'' צרח סבא שלי.

הוא זינק אל הרווח הקטן שהיה ביני לבין הפטיש, ונעמד שם.

סבא שלי נעמד שם.

עוד לפני שהפטיש בכלל נגע בו, הוא קפא.

פשוט קפא.

סבא שלי קפא.

מתחתיי היתה שלולית דמעות עמוקה ביותר.

סבא שלי קפא.

הפרק הקודם		הפרק הבא