החיים שאחרי המוות

חבר'ס! אני יודעת שלקח הרבה זמן, אבל הינה הוא! הפרק השמיני!

החלטתי שבכל פרק יהיה גם קטע קטן של ג'ורג'. אהבתי את הפעם הקודמת.

רק להודיע, הפרק מוקדש לsweet שעזרה לי כל כך הרבה!

אז לsweet באהבה:

---

 (פרד)

בחיים לא חשבתי שהוא מרגל.

אף אחד לא חשב בעצם, או... לא רצה לחשוב.

תמיד הסביר לצד השני את כל הפרטים.

לא ידעתי מתי. לא ידעתי איך. זה פשוט בא בבום אחד גדול.

תארו לכם, אדם הוא לא האדם שהכרתם.

אני לא בטוח מתי זה קרה. אני חושב, אולי בפעם ההיא שהלכנו למשחק הקווידיץ', בין בולגריה לאירלנד.

מאלפוי היה שם. כן. אני זוכר. לוציוס מאלפוי היה שם. הוא בטח לקח שערה משערו של ג'ורג' בלי ששמנו לב.

אמא ואבא אמרו שג'ורג' מת ממש כשאני מתתי. ומה שנשאר ממנו זה שבב מוגלגי (אבא אומר שזה נקרא "כרטיס זיכרון") וכשהארי חיבר אותו לאחד המחשבים (עוד דבר מוגלגי) היו בו קיטעי ווידאו.

אני חושב שהוא היה שכפול (אבא אומר שבשפת המוגלגים קוראים לזה שיבוט).

אולי כשכולם הסתכלו על הויליות הוא לקח אותו והחליף אותו בשכפול הזה, טוב נו.. בשיבוט הזה, שקורא לעצמו ג'ורג'. לוציוס הזה הוא נבל! הוא לא שפוי!

אז.... זה לא היה באמת אח שלי? הוא לא עשה איתי שום דבר ב-3 השנים האחרונות? כל מעשה קונדס כל מתיחה, זה זיכרון שיישאר רק לי?

כשסיפרו לי שאחרי משהו כמו 24 דקות אחרי שמתתי הוא הפך לענן לבן והתמוסס באוויר התחלתי לבכות. לא בכי של עצב, בכי של אבל. על ג'ורג' האמיתי, עלינו, על כל מסדר עוף החול. בכיתי על כולם. יכול להיות שפחות אנשים היו נפגעים והופכים ליצור אליו אני הפכתי.

התקווה היחידה שנשארה לי הייתה שהענן הזה חזר לג'ורג' האמיתי וכך יוכל לחלוק איתי את כל החוויות שלנו יחד. אולי בזמן הזה הוא השתנה ואני כבר לא מכיר את הג'ורג' שהכרתי? פחד וחרדה תקפו אותי כמו אגרוף לפנים. חייבים למצוא אותו.

"חייבים למצוא אותו." אמרתי.

"פרד? אתה יכול רק לחכות עד שכולם יחזרו לעצמם?" שאלה אמא. אני חושב שהיא מנסה לעכב אותי.

שמעתי באוזניי החדשות את הצרחות שעלו מכל כותלי בית הספר. שמעתי צעקה קצת שונה מכל הצרחות. צרחה שלבעליה קול קר. נמוך. רצתי במהירות לא אנושית בעקבות הקול. וראיתי אותו.  את אתם-יודעים-מי צורח מהכאב שכבר אין לי.

"לא!" צרחתי. ראיתי את מאלפוי האב עומד מול אדון האופל עם חיוך זחוח על פניו. אצבעו מדממת. איני יודע איך גילה על כך. לא. אני לא יכול להרשות שאדון האופל יהפוך לערפד! אבל מאוחר מידי. ראיתי על שפתי טיפת דם. הרחתי את ריח הדם. הגרון צרב לי.

לא עמדתי בפיתוי. רצתי לעבר לוציוס, נשכתי את צווארו ושתיתי את דמו. בהתחלה הוא צעק ונאבק, אך לאט הוא הרפה. שמעתי את דפיקות ליבו מאיצות, ולאט לאט מאטות את קצבן. עד שנפסקו. שתיתי את כל דמו.

הרגתי את לוציוס מאלפוי. עזבתי אותו קר וחיוור על הרצפה ועזבתי את החדר בעוד אדון האופל מתעתק למקום שבו יוכל להתחיל את המלחמה מחדש.

* * *

(ג'ורג')

התעוררי שוב.

הפעם ידעתי,- אסור לצעוק\לדבר\ללחוש\להרעיש\לצרוח\לקרוא לעזרה או כל סוג אחר של רעש עד שאני לא יוצא מפה.

אני לא יכול לסמוך על אנשים שיוציאו אותי. כמו שאמרו לי ולפרד כשהיינו קטנים- "כשתגדלו תצטרכו לעשות הכל לבד בחיים. לא יהיה מי שיעזור לכם."- עכשיו אני יודע למה התכוונו. זחלתי כדי למצוא את הקיר, החזקתי בו והתרוממתי בשקט עד כמה שאני יכול. מיששתי את הקיר, מחפש ידית. לא מצאתי. עברתי לקירות האחרים. הרגשתי שהשרביט שלי עדיין בכיסי- כנראה, הם לקחו את אחד השרביטים המזויפים שאני ופרד החבאנו. שלפתי אותו ולחשתי "אלוהומורה". האור שוב סנוור אותי. קמתי, התמתחתי,- בכל זאת, לא עמדתי כבר המון זמן. הצצתי ובדקתי שאין אף אחד מסביב, והתעתקתי. התעתקתי למקום הראשון שחשבתי עליו. המחילה.

כשהסתכלתי מסביב, ליבי החסיר פעימה. המחילה נשרפה עד עפר. זהו. חשבתי לעצמי. אין לי בית.

והתמוטטתי על הרצפה החרוכה.

* * *

(פרד)

חיכיתי שם, לכולם. כנראה, מי שלא  שותה דם, כואב לו יתר זמן.

הרי הורוס בסוף חזר לעצמו. אז חיכיתי. חיכינו כולם. ראיתי שם את הארי, הרמיוני, ג'יני, רון, פרסי, צ'רלי, ביל, אמא ואבא ועוד המון אנשים. סיפרתי להם את כל מה שקרה כשהייתי בעולם השני.

"אה, ויש גם את טום רידל, אתם יודעים מי הוא?" שאלתי.

לשמע השם הרמיוני קפצה והארי ורון החליפו מבטים בשתיקה.

"טום רידל? אוי ואבוי!" אמרה הרמיוני בלחש "פרד! אל תגיד מי הוא! בוא אחרי." היא הלכה לאחת מכיתות הלימוד- עדיין היינו בהוגוורטס. הלכתי אחריה מתעלם מהקולות הנרגזים והכועסים.

הרמיוני הסתובבה, גם הארי ורון באו אחרינו. "מה ידוע לך על טום רידל?"

אז סיפרתי להם כל מה שידעתי עליו. "זהו." אמרתי.

הארי והרמיוני החליפו מבטים מודאגים. "טוב אז עכשיו תורנו לספר לך כל מה שידוע לנו על טום רידל."

"גם אתם מכירים את טום רידל?" שאלתי כולי מופתע. הם יודעים הרבה יותר ממה שחשבתי.

"כן, עכשיו שב בשקט ותן לי לספר לך." הרמיוני סיפרה לי את כל הסיפור על טום. ישבתי מולה בפה פעור. לא ידעתי שהם יודעים עליו כל כך הרבה. מילא, הרמיוני. היא קורת הרבה ספרים. אבל רון? הארי?

"אתה יודע איפה טום רידל? הרי וולדמורט שוחרר. גם הוא היה אמור להשתחרר. אמר הארי.

"רגע אני אלך לבדוק. אולי הוא באחד החדרים." רצתי במהירות לא אנושית בין כל החדרים ראיתי אנשים מתפתלים בכאב.

לבסוף ראיתי אותו. רכון מעל שלולי דם שעוד נותרה מהקרב. הסתכלתי עליו בעיניים פעורות מאימה.

גם טום רידל הפך לערפד. עכשיו לא רק אתם יודעים מי ערפד, אלא גם טום רידל. שני וולד מורטים ערפדים! איך נתגבר על האסון!?! עמדתי משותק ולא יכולתי לעשות כלום.

הוא הסתכל עלי לשנייה והתעתק בקול פקיקה רם.

חזרתי אל הארי, רון והרמיוני. "כן. גם הוא חי. הוא התעתק, מצטער, הייתי צריך לעצור אותו כשעוד יכולתי."

"זה בסדר פרד, נמצא פיתרון." אמר הארי.

"פרד, איך רצת כל כך מהר? ובכלל, איך אתה עומד כאן כשכולם עוד מתפתלים בכאב?" שאלה הרמיוני.

"תראי, גם אני שכבתי כמו כולם, עד שאמא בטעות נפצעה, שתיתי את הדם שנשפך מידה אבל היא לא הייתה בחדר למזלי. הפכתי לערפד." לאות אישור, הגרון שלי הוצת בלהבות מחדש כשהרחתי את דמם. ידעתי שבחיים האלה היא לא נעלמת, השרפה. ולא משנה כמה אשתה, היא תמיד תתקיים רק חלשה יותר.

עיניה של הרמיוני נפערו באימה. רון התקדם צעד אחד ועמד כחוצץ ביני לבינה.

"תירגעו, אני לא אפגע בכם."

"אתה לא צמא? הרי הפכת לער... לער...- לא משנה הבנת אותי, אתה לא רוצה דם?"

"לא אני בסדר, הרגתי את מאלפוי." אמרתי בלי כל התלהבות.

עיניו של רון נצצו. "הרגת את דראקו מאלפוי??" שאל בעוד חיוך מתפשט על פניו.

"לא. את לוציוס." עניתי נבוך במקצת.

"עוד יותר טוב! כל הכבוד פרד! על זה צריך להוקיר גביע בחדר הגביעים! לא על הזיבולים שיש שם! שכשפילץ' יטיל עונש על מישהו יהיה לו משהו מעניין לצחצח!"

"רון! אל תדבר כך! יש אנשים מאוד מכובדים שעשו דברים בשביל בית הספר! אוך... אם רק הייתם קוראים הוגוורטס תולדות.- ואתה רוצה להעניק גביע למישהו שהרג מישהו?" התכווצתי בצד. לא רציתי להיות רוצח, אבל זה הטבע שלי עכשיו.

"סליחה פרד! לא התכוונתי, אוי, חוסר טקט! אני יודעת שזה הטבע שלך עכשיו. מצטערת."

"לא, זה בסדר. הרגתי אותו כי הוא החזיר את אתם יודעים-מי-לחיים."

"מה!!!???!!! וולדמורט חזר?????? חייבים להגיד לכולם! חוץ מזה... איזה בן אדם חולה נפש!!!!!! חולרה! פוץ! מה הוא מחזיר אותו לחיים?! כל הכבוד פרד! כל הכבוד שהרגת אותו!" אמרה הרמיוני.

שמעתי צעדים. "ש... מישהו מתקרב."

הצעדים התקרבו. שמעתי שיש בחוץ יותר מאדם אחד. ואז לילי וטונקס עמדו בפתח.

"אמא." אמר הארי, עיניו דומעות.

"אוי, הארי!" לילי חיבקה אותו, פניה בדומה להארי דומעות.

פתאום התרחקה מהארי במהירות שיא, הפנים שלה נראו חייתיות, מפלצתיות בעצם, הניבים שלה התארכו והיא נראתה מפחידה.

הארי קפא במקום, והסתכל עליה באימה.

"אני מציע שתלכו לצוד. זה קצת מסוכן כשאתן רעבות.

לכו ליער האסור, תצודו כמה חיות ותחזרו."

הן יצאו מהחדר. הארי עמד בעיניים דומעות.

"אוי, הארי!" הרמיוני חיבקה נאת הארי.

"תקשיבו. אני הולך לחפש את ג'ורג' האמיתי." אמרתי.

"ג'ורג' ה-מה? אמיתי?" הם שאלו, אז סיפרתי להם את מה שידוע לי.

"פרד, גם אני בא איתך. חייבים למצוא אותו! אני מצטרף. לא משנה מה. רק תן לי לראות את הוריי לפני." אמר הארי.

"תודה, נחמד מאוד מצדך."

"פרד, גם אני באה. אני חושבת שזה די ברור, לא?

"אהה... לא." עניתי נבוך.

"פרד, עדיף שלא תרגיז אותה עכשיו... היא קצת נרגשת מכל מה שקורה..." אמר הארי. ("אני חייבת למצוא ספר על התופעה הזאת!")

הסתכלתי על רון. הוא קצת היסס. איך הוא יכול בכלל להסס, אלוהים אדירים? זה אח שלו!!

"רון, מה אתה לא בא?" אין תשובה. "איך אתה מעז לחשוב על זה בכלל?! אח שלך! אתה יותר משנינו צריך להתנדב ללכת! והוא עוד אמר על פרסי שהוא פוץ מטומטם!!!!"

"בסדר, אני אבוא!" צעק רון, בעוד פניו מאדימים. "אל תחשבי שאני שפן, הרמיוני. כי אני לא!"

"טוב, אז תוכיח!"

"היי חברה, אתם לא צריכים לריב בגללי. רון, תישאר כאן אם אתר רוצה." אמרתי.

"לא! אני בא."

"אז הסכמנו." אמר הארי. "כולנו הולכים למצוא אז ג'ורג'."

"סוכם" אמרתי.

"סוכם" אמרה הרמיוני.

רון נאנח "סוכם"

יופי. חשבתי לעצמי. כולנו ביחד נצא למצוא את האח האובד.

אז תגיבו, תגיבו ו... אהה שכחתי לומר. תגיבו!

באהבה,
*בידל הפייטן*

הפרק הקודם		הפרק הבא