אמה פוטר והדרקון האבוד- *בהקפאה*

עיניה של שלה התרחבו באימה.

עצם המחשבה על מה שהציע

רא'מת- שאבא ייאלץ לקעקע

חותמי נגד על הרצועות שלה,

וכך למנוע ממנה לנצח את

האפשרות לבצע כל קסם שהוא...

לרגע חשבתי שהיא עלולה לברוח בריצה.

סבסטיאן דה קסטל, 'קלע הכשף'.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אחרי שהלכו בשקט במסדרונות משרד הקסמים, עלו במעליות שונות ובמעלית הטלפון הם הגיעו למונית שחיכתה להם שם, הם נכנסו ו.....

"מה זה היה?!?"(ממליצה לקרוא את סוף הפרק הקודם, שהייתה לי שם טעות קטנה) התפרצה אמה בצעקה כאשר הדלת נטרקה מאחוריה בקסם.

"טוב, אחי ואני לא בקשר מהודק וטוב" אמר הסטנדפיסט המקצועי, מרקוס מרקוני והרכין את ראשו ב-בושה?

"אל תדאג, לי אין אחים ואני מסתדרת מצוווווווווווין!" ניסיתי לעודד אותו.

"את ילדה טובה, אמה" הוא אמר וטפח על גבי. "טוב, אז אחרי שרבתי עם אחי קצת, על החדר הישן שלנו ועל את יודעת היחסים עם ההורים והעבודה וכל זה" הוא אמר "ואז סיפרתי לו עלייך והוא התפעל-" הוא המשיך לספר אבל קטעתי אותו באמצע: "התפעל?" שאלתי.

"טוב, הגיע הזמן לספר לך, נראה לי" הוא אמר בהיסוס ברור, מה שגרם לאמה להרגיש עוד יותר מבולבלת אבל גם לחשוד.

היא לא אמרה כלום, אבל מוחה גדש ורעש:

מה אתה מסתיר ממני? שאל ראשה את הפרופסור.

מה עולם הקוסמים מסתיר ממני? היא שאלה במוחה שוב.

במה אני שונה ממך או מכל קוסם ומכשפה אחרת?

היא כנראה הגזימה, אבל זה היה שווה את זה כי נראה היה שמה שהוא אמר היה עונה על כל השאלות האלו, עם היא ידעה מה זה אומר:

"את פוטרית, כנראה פוטרית מקורית" הוא אמר עוד משהו שגרם לה להיראות מבולבלת, יותר מהרגיל.

"וזה אומר?" היא פצתה את פיה בפעם הראשונה מאז שהתחילה להתבלבל.

"זה אומר זה" הוא אמר ומיהר לשלוף משום מקום שרשרת, אחרי שקלט שהביא רק שרשרת אחת הוא מיהר לשלוף גם שרשרת שנייה-השרשראות היו לבנות כפנינה, ללא תליון והיו דקות כמו, כמו... כמו שערה!

כן, השרשרת הייתה דקה מאוד וגם זאת שלידה, דקות מאוד, ממש כמו שערה.

"ומה זה אומר?" היא המשיכה, מה השרשרת הזו כבר תעשה? במה היא מועילה כבר?

"השרשרת הזו היא המצאה של הרמיוני גריינג'ר" הוא אמר ונתן לאמה שרשרת אחת, את זאת שהיה בידו הוא שם במקום לבקבוקים במכונית.

"גריינג'ר?" שאלתי "למה זה כל כך מוכר לי?" שאלתי.

"טוב, היא המזכירה שלי, היא שלחה לך את המכתב" הוא אמר. "אההה!" אמרתי "הרמיוני זה שם מוזר" המשכתי.

"הרמיוני היא גאונית, היא לקחה שערת חד קרן ושערת ויליה וחיברה אותן ביחד. היא הוסיפה כמה מהדברים המאפיינים את הגיגית כמו מעט מתכת ואבנים שחורות מהרי געש(תגידו זה רק אני או שגם בספר וגם בכללי יש הרגשה שיש רק הגיגית אחת?) וגם מעט מאוד מים טהורים. ועכשיו רק צריך זכרונות" הוא אמר.

אמה לא הבינה כלום והייתה לה תגובה דיי רגילה בנושא: "מהההההההההההה?" זה לא היה נשמע כמו צעקה אלא יותר כמו אנחת שאלה.

"את יודעת מה זה חד קרן נכון?" הוא שאל והמשיך לאחר שהנהנה, הרמיוני לקחה שערת חד קרן -מה שהיה קשה מאוד, דרך אגב- ושערת ויליה, יצורות יפהפייות, לא ממליץ לך לעצבן אותן" הוא המשיך "ההגיגית היא 'כלי זכרונות' מה שאומר שאפשר להסתכל על זכרונות של אחרים, או שלך ואו להוציא מחשבות וזכרונות מהראש אל הגיגית" הוא הסביר, ולמרות ההסבר המפורט, הוא לא היה מספיק כי אמה עדיין הייתה מבולבלת.

הוא שוב שלף משהו משום מקום, אבל הפעם הוא שלף מזוודה, בגדול של מזוודה למחשב, אבל בעלת יותר מקום לשים דברים(לא בגלל כישוף הגדלה) הוא פתח את המזוודה וגילה בקבוקונים, בקבוקי זכוכית עם פקקי שעם, אבל הם היו קטנים , מאוד קטנים, בגודל של תליון, וכאשר אמה הסתכלה יותר מקרוב היא יכלה לראות שבפקקי השעם יש מין אזור לוו תפיסה, אלו באמת תליונים!

לכל אחד מהבקבוקונים היה חור מובנה בתוך המזוודה, אומנם הם היו קטנים אבל עדיין בגבהים ועובי שונים.

בכל אחד מהם היה נוזל לבנבן-שקוף, בחלקם היה מעט ערפל מעל למים.

"אבל, הגיגית לא נראית ככה, נכון?" שאלה אמה בהתפעלות, לפי מה שהוא הסביר לה היא חשבה שההגיגית הרבה יותר גדולה, הרבה יותר.

"זו...." הוא אמר "לא הגיגית".

"אז מה זה?" היא שאלה בבלבול מוחלט, נראה שזה היום הכי מבלבל בחיים שלה.

"זו הגיגית הניידת, כמו שאמרתי הרמיוני גריינג'ר המציאה אותה ועכשיו לא צריך לסחוב דלי לכל מקום" אמר "צריך רק שרשראות ומזוודת תליונים".

"מעניין" אמרה "אז מה אנחנו הולכים לעשות?".

"טוב לאחר שעניין זה שאין לנקוב בשמו נרגע המנהלת של הוגוורטס חיפשה מישהו שיחליף אותה, אני!" הוא אמר "אחד מהעובדים הוותיקים שלי, האגריד נתן לי את הזיכרון הזה כי יצא לי להדריך גם את לילי פוטר."

"לילי פוטר? למה יש לה שם משפחה כמו שיש לי?"

"אפשר לומר שיותר נכון לומר שלך יש את שם המשפחה שלה."

"איך זה שונה בדיוק?".

"טוב, זו לא היא שיש לה את שם המשפחה שלך, לך יש את שם המשפחה שלה."

"לא משנה, למה יש לנו את אותם שמות משפחה?"

"טוב, את היית בבית יתומים, נכון? אני הלכתי לאחי כי יכולה להיות משפחה שהיא המשפחה האמיתית שלך, אחת מהן היא משפחת פוטר האגדית, ובזיכרון את תביני למה היא אגדית."

"אז מתי נראה את הזיכרון?"

"טוב, יש לי רק בקבוק זיכרון אחד, אז תקחי אותו את" הוא אמר ובחר בקפידה בבקבוק עבה וקצר ונתן לה אותו.

היא שמה בזהירות את הבקבוקון\תליון בשרשרת שלה ולאחר מכן ענדה את השרשרת.

"מה עכשיו?" שאלה.

"תפתחי את הפקק, אבל לחריץ קטן עד שעד מרגישה מוזר בבטן" הוא ענה.

לאט לאט היא פתחה את פקק השעם ולרגע אחד הייתה לה הרגשת בטן משונה, כאילו היא אכלה יותר מידי והיא צריכה ללכת לשירותים אבל כלום לא עובד.

ברגע השני, היא הייתה בחורבות של בית.

זה היה רחוב רגיל אבל היו בו כמה בתים ישנים ושחוקים, כמה מהם נבנו עדיין מחדש, והבית שהיה כאן נראה נורא, הייתה הרגשה משונה שמישהו מת בפנים. או ששני אנשים מתו בפנים.

הבית נראה מוזר , רגיל אבל מוזר. כל מיני דברים מיוחדים היו בכל מקום, או שנפלו על הרצפה, המקום נראה בקטסטרופה.

מיד אחרי שאמה שמה לב לקטסטרופה של המקום, היא שמה לב לאדם ענק שנכנס בדלת הבית, או יותר נכון שבר אותה.

ה''ענק'' נראה שליו ורגוע וברגע ששבר את דלת הכניסה הוא הרים אותה והחזיר אותה למקומה הראוי. הוא הסתובב ועלה במדרגות, הוא לא שם לב שהדלת נפלה אחריו בדיוק כמו שאמה לא שמה לב למדרגות, היא עלתה אחריו בזהירות לקומה השנייה.

הוא התחיל לחפש משהו בקומה וגם אמה ניסתה, למרות שלא ידעה מה היא מחפשת. פתאום נשמע קול קטן, קול של תינוק, אמה מיהרה לאזור של הקול וגם ה''ענק''.

התינוק היה בחדר קטן יחסית, חדר שינה, הייתה שם מיטה זוגית מעט מבולגנת והתינוק היה בערסל שינה לתינוקות.

שאמה התקרבה לתינוק היא שמה לב לצלקת טרייה שהייתה במצחו צלקת אדומה, בצורת ברק. התינוק היה גם בעל שיער שחור למרות שהיה לו מעט שיער והיו לא עיניים ירוקות, נראה דווקא שהוא נולד לא מזמן.

ה''ענק'' לקח בזהירות את התינוק והרגיע אותו מעט עם משהו שהיה בתוך המעיל שלו, אמה אפילו לא שמה לב איך הוא נראה, רק לגודל:

היה לו זקן עבות גדול ושחור כמו הלילה, הוא לבש מעיל עבה עם המון כיסים והיה כפול משגובה של אדם מבוגר, ורוחבו היה פי חמש מאדם רגיל.

הוא מיהר לצאת מהבית שהתינוק בידו ואמה אחריו, היא ראתה אותו נוסע באופנוע, לאט לאט האופנוע התעופף באוויר.

כל המקום התפוגג סביבה והיא חזרה למכונית.

"נו ראית הכול?" שאל אותה הפרופסור מתי בראה אותה.

"אם בהכל אתה מתכוון למה שראיתי, אז כן" היא ענתה.

"יופי, הזיכרון הבא: רון וויזלי" הוא אמר ונתן לה את התליון, בזהירות היא הורידה את השרשרת והוציאה את התליון הקודם ולקחה את זה שנתן לה הפרופסור.

היא בחנה אותו וגילתה תליון צר וארוך, היא שמה אותו בשרשרת וענדה אותה. לאט לאט היא פתחה את הפקק עד שהרגישה שוב את ההרגשה המוזרה עם האוכל.

היא עמדה בתחנת רכבת, משפחת ג'ינג'ים הלכה לכיוון השלטים של תחנה 9 ותחנה 10. ילד בעל שיער שחור ועיניים ירוקות הגיע לעברם עם עגלה שבה כל חפציו, היו לו גם משקפיים ואמה מיד ניסתה לבדוק עם יש לו צלקת, הוא דמה כל כך לתינוק.

אבל היא לא ראתה שום צלקת על המצח בגלל השיער שלו, שהיה מבולגן. הם דיברו על משהו ואז הוא ניגש אליהם ושאל:

"סלחי לי" הוא אמר לאישה המבוגרת במשפחה, כנראה האמא, היה לה שיער ג'ינג'י קצר והיא הייתה שמנמנה ונמוכה. אמה התקרבה עוד קצת כדאי לשמוע יותר טוב על מה הם מדברים.

"שלום, חמוד," היא ענתה לו. "פעם ראשונה שלך בהוגוורטס? גם רון חדש שם". היא הצביעה על אחד הילדים שלה, אמה שמה לב שכמעט כל השאר כבר נעלמו לאנשהו חוץ ממנה מהילד ומעוד ילדה שכנראה הייתה קטנה מכדי להתקבל.

הילד שהיא הצביע עליו היה גבוה, רזה וגמלוני, עם נמשים, כפות ידיים וכפות רגליים גדולות ואף ארוך(זה התיאור של רון בספר הראשון, הסוף דיי נורא...).

"כן" אמר הילד בעל השיער השחור "העניין הוא -העניין הוא, שאני לא יודע איך ל..."

"איך לעלות לרציף?" היא השלימה אותו והילד הנהן.

"אל דאגה," היא אמרה "כל מה שצריך לעשות זה ללכת ישר לתוך המחסום שבין הרציפים תשע ועשר. אל תהסס ואל תפחד, כי אחרת תתנגש בו. זה מאוד חשוב. עדיף לעשות את זה בריצה קלה אם אתה קצת מתרגש. לך, לך עכשיו, לפני רון." היא אמרה.

"אממ - בסדר," אמר וסובב את עגלתו והביט אל עבר המחסום. הוא התחיל ללכת לעברו ואנשים התחלילו להיתקל בו מה שגרם לו ללכת יותר מהר, הוא לגמרי עומד להתנגש בקיר, למה הוא האמין לאישה הזאת?

הוא נשען על העגלה והחל בריצה הוא היה כל כך קרוב לקיר, אמה מיצמצה והוא כבר לא היה שם.

אחריו הילד הג'ינג'י נשם עמוק והחל לרוץ עם עגלתו גם אל עבר הקיר. אחותו הקטנה הנאנחה "למה אני לא יכולה ללכת?" היא שאלה את אמא שלה "את קטנה מידי" ענתה אימה וליטפה את ראשה.

עכשיו שאמה לא הייתה עסוקה היא יכלה לראות שלילדה יש עיניים חומות דבש שממש מוכרות לה, היה לה גם שיער ג'ינג'י חלק ונמשים, ממש כמו שאר המשפחה.

אמה הסתכלה שוב על הילד, הוא כבר לא היה שם ופתאום גם היא לא.

היא עמדה ברציף אחר, הייתה שם רכבת אדומה ולפי שלט שראתה, זה היה רציף 9 ושלושה רבעים.

כל האזור סביבה התפוגג והיא חזרה למכונית(היא לא חזרה להיות מכונית, היא חזרה לתוך המכונית). כאב ראש חזק מאוד גרם לה לחשוב שכל הזיכרונות האלו של אנשים אחרים לא כל כך טובים לבריאות.

"מעולה!" בירך אותה הפרופסור "לזיכרון הבא..." הוא התחיל אבל אמה קטעה אותו:

"תקשיב, אין לי כל כך כוח, אולי אחר כך?" היא שאלה.

"אני לא יודע, אנחנו כבר צריכים ללכת לאיפשהו, ואנחנו גם צריכים לסיים עם הזכרונות..." הוא אמר.

"אבל אולי בכל זאת בפעם אחרת?"

"טוב, אז הולכים לקלחת הרותחת"

 אני ממש אשמח עם תמליצו לי על פאנפיקים....

הפרק הקודם