ישראלית בהוגורטס *בהקפאה*

בס"ד

הפרק מוקדש לשתי המגיבות הראשונות בפרק הקודם:) - Hermione Gene שאגב רושמת עכשיו פאנפיק ממש מצחיק -"ענק וגמד- הארי פוטר" ולעמית שגיב שרושמת עכשיו פאנפיק מעניין בטירוף - "הסודות מתגלים"

אם יש משהו לא מובן בפרק, בבקשה תגיבו בתגובות, כי רשמתי אותו מהר ואין לי זמן לעבור עליו..

תהנו!

אני ממצמצת בעיניי בבלבול. מבט בשעוני מבשר לי שעכשיו כבר אחרי 2 בצהריים. אי מסתכלת סביבי ומגלה שאני שוכבת במיטה בחדר של אגם, מכוסה בשמיכה עבה.

כשאני מתיישבת באיטיות ומרכיבה את משקפיי אני מגלה שאגם ישנה בכסא ליד המיטה - ראשה שעון תחת ידיה - ששעונות על המיטה.

אחרי שהתעלפתי אגם חבשה לי את הידיים אחרי שמרחה על הפצעים משחה שניראת קצת כמו דם ושני פלסטרים גדולים ומלבניים על הברכיים- שמסתבר שהשתפשפו גם בזמן שטיפסתי לחלון.

מסתבר שמרוב האנדרנלין אני לא כל כך הרגשתי את הכאב במרפקים ובבירכיים...

וכשאגם שאלה אותי אחרי שהתעלפתי אם אכלתי או שתיתי משהו ועניתי לה שלא היא ממש התחרפנה והכריחה אותי קודם לשתות ואז לאכול למרות שתשעה באב כבר התחיל.. היא אמרה שהסיבה שהתעלפתי זה כי הגוף שלי פשוט קרס -

לא רק שבוקושי שלא אכלתי ולא שתיתי כלום כל היום, במהלך הטיפוס לחלון התאמצתי יותר ממה שהגוף שלי ברגיל מסוגל..

אחרי זה היא הובילה אותי למיטה, נתנה לי ללבוש לפיג'מה חולצה קצרה ושרואל , לקחה כיסא בעקשנות, וטענה שהיא תשגיח עלי שאני באמת הולכת לישון.

"אלמוג? את בסדר? איך את מרגישה?" היא התעוררה והסיטה את שערה הקצר והחלק מעינייה הירוקות.

"אממ.. את האמת שכן, אפילו יותר מבסדר.." הורדתי את התחבושת מהמרפק השמאלי שלי, איפה שלמיטב זכרוני יותר נפצעתי, ולתדהמתי ראיתי שלא היה שם כלום. פשוט כלום. כל זכר לדם הרב שזלג משם בכמיות פשוט נעלם.

הבטתי באגם נדהמת. זה לא הגיוני. באופו בלתי צפוי הבעת פניה היתה קפואה.

הורדתי את התחבושת מידי השניה וגם שם לא היה כלום. אפילו לא צלקת. אותו הדבר עם הברכיים. כלום. שום זכר.

הסתכלתי על אגם והיא ניראת קצת.. לחוצה.

"אני מצטערת שלא אמרתי לך עד עכשיו." היא לחשה, מסרבת להביט לעיניי.

"אמרת לי מה?" דפיקות הלב שלי האיצו.

"אני..." היא הנידה בראשה, "אלמוג, ידעתי שמשהו כזה יקרה, ידעתי שמתישהו את תברחי מהבית אחרי שתגלי שאת מאומצת, אחרי שאת תגלי שאת צורבאית.. הייתי צריכה להזהיר אותך. סליחה." היא הביטה בחשש בעיניי.

הייתי כמה שניות בהלם. "את ידעת שהייתי מאומצת?!" זה פחות או יותר הדבר היחיד שנקלט אצלי ממה שאמרה.

היא הנהנה באשמה. "אלמוג, תקשיבי, היית אמורה לגלות את זה בעצמך, זאת הסיבה שלא אמרתי לך עד עכשיו."

"מה זאת אומרת לגלות בעצמי.." קולי גווע כשכל החלקים התחברו בראשי. "את רוצה להגיד לי שגם את מכשפה?!"

התגובה שלה כל כך לא התאימה, שלרגע כמעט נעלבתי. היא צחקה. צחוק גדול ומשחרר. 

אחרי שהיא נרגעה קצת ומחתה את דמעותיה היא נאחה, "אוי אלמוג.. תמיד אמרתי שאת קוראת יותר מידיי הארי פוטר.. שתיהיי בריאה.."

"מה?" שאלתי בהשתוממות, מה זה אמור להביע?

"אנחנו לא אומרים 'מכשפה' או 'קוסם' כמו בהארי פוטר.." היא ענתה לי עדיין משועשעת, "אצלינו, או ביהדות לפחות, אומרים 'צורבא' במקום קוסם, ו'צורבאית' במקום מכשפה."

הפעם היה תורי לצחוק. "'צורבאית' ? את צוחקת עליי?"

"אני מניחה שבפעם הראשונה ששומעים את זה זה באמת נשמע מוזר.." היא ענתה מהורהרת, "אבל אנחנו פשוט התרגלנו..." היא המשיכה במשיכת כתפיים.

"רגע, מה זאת אומרת 'אנחנו'?" שאלתי בחשדניות.

"אה, כל המשפחה שלי הם צורבאים.. חשבתי שכבר הסקת את זה כשהבנת שאני צורבאית," היא אמרה את זה כאילו היא מציינת את מזג האוויר בחוץ.

הזעפתי פנים.

"קחי, תשתי מים, את ניראת קצת חיוורת." היא הושיטה לי כוס זכוכית מלאה שהייתה על השידה ליד המיטה.

"אבל תשעה באב נגמר עוד כמה שעות-"

"את על תתחילי איתי עכשיו!", היא קטעה אותי בתקיפות, "כאילו לא מספיק אתמול.. הייתי צריכה להכריח אותךל אכול.."

"אבל צום תשעה באב זה חשוב-"

"'ונשמרתם לנפשותיכם'. תשתי כבר."

נכנעתי ושתיתי כמה לגימות קטנות.

"אתן מוכנות להנמיך ווליום בבקשה? אתן עושות הרבה מאוד רעש ועוד מאט אתן תעירו את אבא.." דניאל עמד בכניסה לחדר עם שיער פרוע ועיניים עיפות. שוב התרשמתי שמולי עומדת הגרסה של אגם רק בבן. תאומים זהים זה דבר מוזר..

"כן, סליחה.." עניתי במבוכה למרות שאני בטוחה שאת רוב הרעש לא אני עשיתי.

"דניאל, הדלת," אגם קראה כשהוא בא לצאת.

"אז מחר את הולכת לפגוש את אחיך הקטן הביולגי, מאיר, מה?" היא שאלה בערמומיות אחרי שדניאל סגר מאחוריו את הדלת בשקט.

"איך את יודעת?" דרשתי.

"קראתי את המכתבים שהרב שלח לך," היא ענתה בפשטות. 

"לא יאמן, רמת החטטנות שהולכת כאן.."

היא חייכה בשביעות רצון. "נכון."

"מעניין איך הוא..." חשבתי, מהורהרת. "את לא חושבת שהוא יהיה מציק ומעצבן כמו הדס, נכון? כי אני לא אוכל לסבול את זה," חשבתי בבהלה.

"פחח נראה לך?! היא צחקה בקלילות, "אף אחד בחיים לא יוכל לעקןף את הרמה שלה, ותזכרי שאמרתי לך את זה."

"וואלה צודקת.." חשבתי בגיחוך. באמת אף אחד לא יוכל לעקוף אותה...

בצאת הצום כולנו עשינו סעודה חגיגית (- וכשאני אומרת כולנו אני בעצם מתכוונת אני, אגם, אבא של אגם ודניאל.)

הייתי קצת מתוחה כי פחדתי שהם ישאלו שאלות אבל להקלתי הרבה אגם כניראה הזהירה אותם כי הם לא אמרו כלום.

"אז.. כולכם צורבאים?" שאלתי בזמן שאכלנו את המנה האחרונה.

דניאל הנהן ואבא של אלמוג אמר "כן."

"אז.. לכולכם יש שרביטים?"

כמו התגובה של אגם, כולם בשולחן צחקו, חוץ ממני שהבנתי שכניראה פספסתי משהו.

אגם תפחה על גבי בעודה צוחקת, "אוי אלמוג.. את עם היציאות שלך.. את חייבת להפסיק.." 

הסתכלתי סביבי נבוכה. אבא של אלמוג קצת נרגע בנסיון להסביר לי, "אנחנו קוראים לזה אצבע תורה, לא שרביט." הוא הראה לי אצבע תורה כסופה.

היה לי קצת קשה להתרכז כי דניאל המשיך לצחוק בקול וכבר התחילו לרדת לו דמעות. "מצטער.. " הוא אמר לי, "זה פשוט.." הוא לא הצליחה לסיים כי הוא נתקף בגל צחוק מחודש.

אגם שלחה בו בעיטה חזקה מתחת לשולחן אבל היא פספסה, ופגעה בי במקום.

"דניאל!" היא סיננה.

"אגם, את בעטת בי לא בו.."

"אוי- סליחה-" זה רק הגביר את הצחוק של דניאל ועכשיו גם אבא של אגם הצתרף.

בסוף גם אגם הצתרפה. ולבסוף גם אני, בהתחלה במבוכה ואחרי זה.. טוב אחרי זה זה הפך לצחוק בילתי נשלט כשדניאל נפל מהכיסא מרוב צחוק.

ביום למחורת נפרדתי מאגם והלכתי בעקבות הרב.

הוא סיפר לי שכל המשפחה של אגם לומדת באולפנת בר אילן ודניאל בישיבת בר אילן.. הוא הסביר לי כל מיניי עובדות מעניינות על האלופנא והישיבה ולא שמתי לב שהגענו.

נכנסנו למין בית קפה או מסעדה, שם שמעתי ילדים מדברים על מנהיג או משהו כזה, אז שאלתי אותם על מה הם מדברים לפני שנזכרתי שלא הצגתי את עצמי.

"אחדותאים, אמר הרב, "זאת אלמוג, אחותו של מאיר." 'אוחדותאים'? וואי נוסטלגיה של החטיבה..

הסתכלתי על אחי מאיר בסקרנות. הוא היה ממש דומה לי, רק בבן וביותר קטן.. היה לו שיער בלונדיני והעיניים שלו היו בצבעי תכלת אפור, הוא היה רצה, אבל לא יותר מידיי.

כשיצאנו מהמבנה לשמש התחלנו לפתוח בשיחה, בהתחלה הוא היה קצת ביישן, אבל אני ניסיתי לדבר רגיל כאילו זה נורמאלי לגמרי שאני פוגשת את אחי הקטן רק כשהוא בן 13..

הוא היה ממש חכם, וגם דיי מצחיק..

הוא היה באמצע לספר לי בדיחה שאתמול הוא שמע מחברים כשפתאום היתה לי את ההרגשה המוכרת שמסתכלים עלי. 

הסתובבתי בבת אחת וסקרתי את הרחוב מאחורי.

"מה קרה?" מאיר שאל אותי בבהלה.

"לרגע חשבתי ש.." הרחוב היה ריק. "כניראה זה כלום. מה באת להגיד?"

מה אומרים? ממש אשמח לתגובות ומי שאהב/ה אשמח שגם ידרג/ תדרג וימליץ / תמליץ..

ההמשך הישיר לפרק יהיה בפאנפיק ישבית בר אילן לקוסמים.. תהנו!

הפרק הקודם		הפרק הבא