לעולם לא אשלח את זה

שלג קר ירד על הטירה ההרוסה.
הקר ביותר שאי פעם ירד.
והיא הייתה שם, כמו תמיד.
רואה ובלתי נראית,
שומעת ובלתי נשמעת.

היא אהבה את המקום הזה כל כך.

יותר מכל מקום אחר.
היא נזכרה בכל הזכרונות הטובים.
בכל החברות שהיו לה.
בכל החברים שהיו לה.
סוורוס.
היא החווירה.
המחשבה הזאת חלפה מיד.
למרות שעבר כבר המון זמן,
היא עדיין זכרה אותו.
הזכרונות המתוקים- חמוצים ירדפו אותה לעד.
היא מבינה את זה עכשיו.

היא ראתה שלושה נערים יוצאים מהטירה.

פצועים ומותשים.
אבל חיים.
ג'יימס הופיע לצידה.
הוא חיבק אותה וחייך.
"הארי הצליח. וולדמורט מת."
הוא אמר עם דמעות שמחה.
לילי לא ענתה.

היא לא הצליחה להסתכל על זה כניצחון.
"כל כך הרבה אבדות".
היא אמרה לבסוף.
"כל כך הרבה משפחות קרועות.
אינספור לבבות שבורים."
"הם ישתקמו".
אמר ג'יימס.
"ומתוך ההריסות יקום עולם חדש וטוב יותר".
"אחרי החורף יבוא האביב".

הוא הוסיף.

בינתיים יצאה קרן שמש ראשונה מבין העננים.
היום החדש יתחיל בקרוב.
יום אחר, לא צפוי, לא מוכר, לא ידוע.
יום חדש.

הפרק הקודם