מסמכי החצויים *תרגום* *גמור*

הפרח הצביע את על גבעה משמאלנו.

"שם למעלה, "אמרתי.

תאליה וניקו עצרו. הן היו מכוסים פיח מההליכה בשאול. אני כנראה לא נראתי הרבה יותר טוב.

קול רם נשמע מן העבר השני של הגבעה: בום! בום! בום! , כאילו מישהו גרר מכונת כביסה. הגבעה רעדה וגבר צעק קללות.

תאליה הביטה בניקו. "זה מה שאני חושבת שזה?"

"כנראה, "אמר ניקו.

לפני שיכולתי לשאול למה הוא מתכוון, הוא הוליך אותנו אל ראש הגבעה.

הבחור בצד השני לא היה יפה, והוא לא היה מאושר. הוא נראה כמו אחת מאותן בובות טרולים עם עור כתום, בטן גדולה, רגליים וזרועות כחושות, וחגורה גדולה סביב חזהו. שערו המלאכותי נדבק לבטנו. הוא הסתובב, קילל ודחף סלע שהיה גדול פי שניים ממנו.

"אני לא!" הוא צרח. 'לא לא לא!' ואז הוא השליך שורה של מילים בכמה שפות שונות. אם היה לי רבע דולר על כל קללה שהוא אמר, היה לי בערך חמש מאות דולר.

הוא החל להתרחק מן הסלע, אבל אחרי שלושה מטרים הוא עצר, כאילו כוח בלתי נראה משך אותו. הוא התנודד בחזרה אל הסלע והחל להטיח בו את ראשו.

'בסדר!' הוא צרח. "בסדר, תקולל!

הוא שיפשף את ראשו ומלמל עוד כמה מילים. "אבל זאת הפעם האחרונה. אתה שומע אותי?'

"סיזיפוס! ניקו אמר.

איש הטרולים הרים את מבטו בהפתעה. וטיפס מאחורי הסלע שלו. 'לא! אתם לא תשטו בי עם התחפושות האלה! אני יודע שאתם האירנות! "

"אנחנו לא אירנות, "אמרתי. 'אנחנו רק רוצים לדבר'.

'לכו מפה!' הוא צווח. "פרחים לא יעשו את זה יותר טוב. זה מאוחר מדי להתנצל!'

"תראה, "אמרה תאליה, "אנחנו רק רוצים -

"לה לה לה!" הוא צעק. 'אני לא מקשיב!'

שיחקנו איתו תופסת מסביב לסלע עד שלבסוף תאליה, שהייתה המהירה ביותר, תפסה את הזקן בידה.

"תפסיקו!" הוא ייבב. "יש לי סלעים לדחוף. סלעים לדחוף!

'אני אדחף את הסלע שלך!' תאליה הציעה. "ואתה תסתום תשתוק ותדבר עם החברים שלי." ".

סיזיפוס הפסיק להילחם. - את תדחפי את הסלע שלי?

"זה יותר טוב מלהביט בך." תאליה העיפה בי מבט. "תהיה מהיר בקשר לזה". ואז דחפה את סיזיפוס לעברנו.

היא הניחה את כתפה על הסלע והחלה לדחוף אותו אט אט במעלה הגבעה.

סיזיפוס הזעיף את מבטו בחשדנות. הוא צבט את אפי.

"אי!" אמרתי.

"אז אתה באמת לא אירנה, "אמר בתמיהה. "למה אתה מחזיק פרח?"

"אנחנו מחפשים מישהו, "אמרתי. "הפרח עוזר לנו למצוא אותו."

"פרספונה!" הוא ירק באוויר. "זה אחד ממכשירי המעקב שלה, לא?" הוא גחן לפנים, ואני קלטתי ניחוח לא נעים של בת שחי זקן. "הערמתי עליה פעם, את יודעת. אני עבדתי על כולם.

הבטתי בניקו. "תרגום?"

"סיזיפוס רימה את המוות, "הסבירה ניקו. "קשר תחילה את ת'אנוס, קוצר הנשמות, כך שאף אחד לא יכול למות. ואז, כאשר תנטוס השתחרר ועמד להרוג אותו, סיזיפוס אמר לאשתו לא לעשות את טקסי ההלוויה הנכונים כדי שלא יוכל לנוח בשלום. מותר לי לקרוא לך סיזי?

'לא!'

"סיזי רימה את פרספונה בכך שתיתן לו לחזור אל העולם כדי לרדוף את אשתו. והוא לא חזר.

הזקן קרקר. "עוד שלושים שנה נשארתי בחיים לפני שהם סוף סוף מצאו אותי!

תאליה כבר הייתה במחצית הדרך במעלה הגבעה. היא חרקה את שיניה ודחפה את הסלע בגבה. הבעת פניה אמרה, תזדרז!

"אז זה העונש שלך, "אמרתי לסיזיפוס. "גלגול סלע במעלה גבעה לתמיד. האם זה היה שווה את זה?'

"נסיגה זמנית!" סיזיפוס אמר. "אני אברח מכאן בקרוב, וכשאני אעשה את זה, הם יצטערו!

"איך היית יוצא מהעולם התחתון?" שאלה ניקו. "זה נעול, אתה יודע."

סיזיפוס חייך ברשעות. "זה מה שהאחר שאל."

הבטן שלי התהדקה. "מישהו אחר שאל את עצתך? "שאלתי.

"בחור צעיר כועס, "נזכר סיזיפוס. "לא מנומס מאוד. הצמיד לי חרב לגרון. ולא הציע לגלגל את הסלע שלי בכלל".

'מה אמרת לו?' אמרה ניקו. 'מי זה היה?'

סיזיפוס עיסה את כתפיו. הוא העיף מבט אל תאליה, שכמעט עמדה בראש הגבעה. פניה היו אדומים בהירים וזרועים זיעה.

"הו ... קשה לומר, "אמר סיזיפוס. "אף פעם לא ראיתי אותו קודם. הוא נשא חבילה ארוכה עטופה בבד שחור. סקי, אולי? את חפירה? אולי אם תחכה פה, אני יכולה ללכת לחפש אותו ... "

'מה אמרת לו?' תבעתי.

- לא זוכר.

ניקו שלף את חרבו. ברזל סטיגאי קריר באוויר חם והיבש של השאול. 'תנסה להתאמץ להיזכר יותר.'

הזקן התכווץ. "איזה מין אדם נושא חרב כזאת?"

"בן של האדס, "אמר ניקו. "עכשיו תענה לי!"

הצבע התרוקן מפניו של סיזיפוס. "אמרתי לו לדבר עם מלינו! תמיד יש לה מוצא! "

ניקו הנמיכה את חרבו. יכולתי לראות שהשם מלינו הטריד אותו. 'בסדר. איך נראה החצוי הזה?

"אממ ... היה לו אף, "אמר סיזיפוס. 'פה. עין אחת ו -

'עין אחת?' קטעתי אותו. "היה לו רטייה?"

"אה ... אולי, "אמר סיזיפוס. "היה לו שיער על הראש. ו ... "הוא השתנק והביט מעבר לכתפי. 'הנה הוא!'

נפלנו בפח.

ברגע שהסתובבנו, סיזיפוס המריא. 'אני חופשי! אני חופשי! אני - אחח! " שלושה מטרים מן הגבעה הוא פגע בקצה הרצועה הבלתי נראית שלו ונפל על גבו. ניקו ואני תפסנו את זרועותיו וגררנו אותו במעלה הגבעה.

'תקוללו!' הוא קילל ביוונית עתיקה, בלטינית, באנגלית, בצרפתית ובכמה שפות אחרות שלא זיהיתי. "אני לעולם לא אעזור לכם! לכו לעזאזל!

"אנחנו כבר שם, "מילמל ניקו.

"מלפניכם!" צעקה תאליה.

הרמתי את עיני ואולי השתמשתי בכמה קללות. הסלע קיפץ היישר לעברנו. ניקו קפץ בכיוון אחד. ואני קפצתי לכוון השני. סיזיפוס צעק. איכשהו הוא יישר את עצמו ועצר את הסלע לפני שהספיק לדרוס אותו. אני מניח שהיה לו הרבה תרגול.

"קחו את זה שוב!" הוא ייבב. 'אנא. אני לא יכול להחזיק אותו. "

"לא עוד, "התנשמה תאליה. 'אתה ברשות עצמך.'

הוא קילל אותנו בשפה הרבה יותר צבעונית. היה ברור שהוא לא יעזור לנו יותר, ולכן השארנו אותו לעונשו.

"המערה של מלינו שם, "אמר ניקו.

"אם לבחור הגנב הזה יש עין אחת, "אמרתי, "זה יכול להיות אית'ן נקמורה, בנה של נמסיס. ההוא ששחרר את קרונוס".

"כן אני יודע, "אמר ניקו. "אבל אם אנחנו מתמודדים עם מלינו, יש לנו בעיות גדולות יותר.'

כשהתרחקנו, צעק סיזיפוס, "בסדר, אבל זאת הפעם האחרונה. אתה שומע אותי? פעם אחרונה!'

תאליה רעדה.

'את בסדר?' שאלתי אותה.

"אני מניחה ... "היא היססה. "פרסי, זה מפחיד, כשהגעתי לפסגה, חשבתי שיש לי את זה. חשבתי, זה לא כל כך קשה. אני יכול להזיז את הסלע להישאר. וכשזה התגלגל למטה, כמעט התפתיתי לנסות שוב. חשבתי שאני יכולה לעשות את זה בפעם השנייה.

היא הביטה לאחור בעגמומיות.

"בואי, "אמרתי לה. "ככל שנצא מכאן מוקדם יותר, .

הלכנו זמן רב שנראה כמו נצח. שלושה עלי כותרת נוספים נפלו מן הפרח, ופירוש הדבר שהוא היה עכשיו חצי מת באופן רשמי. הפרח הצביע על מספר גבעות אפורות משוננות שנראו כמו שיניים, כך שצעדנו בכיוון ההוא מעל מישור של סלע וולקני.

"יום נעים לטיול, "מלמלה תאליה. "הציידות בטח משתגעות עכשיו באיזה יער.

תהיתי מה עושה המשפחה שלי. אמי ואבי החורג, פול, הם בטח מודאגים כשלא חזרתי מבית הספר, אבל זו לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה. הם ידעו די מהר שאני נמצא במסע כלשהו.

"אז מי זה מלינו?" שאלתי, מסה לשנות נושא.

"סיפור ארוך, "אמר ניקו. "סיפור ארוך, מפחיד מאוד".

עמדתי לשאול למה הוא מתכוון כאשר תאליה צעקה. 'תשלפו כלי נשק!'

שלפתי את חרבי. אני בטוח שנראיתי מפחיד עם עציץ פרחים ביד השנייה, ניקו שלף את חרבו.

עמדנו גב אל גב.

'מה זה?' לחשתי.

נראה שהיא מקשיבה. ואז התרחבו עיניה. טבעת של תריסר דמויות התגשמה סביבנו.

הם היו נשים שהורכבו מחלקים דמויי אנושיים. תווי פניהם היו מחודדים ופרוותיים, עם ניבים ועיניים בולטות. פרווה אפורה ושריון ישן כיסה את גופם. היה להם ידיים מצוקמקות וציפורניים ארוכות וחדות, כנפיים עבות שצמחו מגבם ורגלים קשות. הם היו נראים מצחיקים, פרט לזוהר הרצחני בעיניהם.

"קרס, "אמר ניקו.

'מה?' שאלתי.

"רוחות בשדה הקרב. הם אוכלים אלים מתים.

"הו, נהדר, "אמרה תאליה.

"לכו!" ניקו פקד על השדים. "בן האדס פוקד עליכם!"

השדות ליחששו בינהם. פיותיהם הקציפו. והם העיפו מבט חושש בנשק שלנו, אבל קיבלתי את ההרגשה שהשדות לא התרשמו מהפקודה של ניקו.

"עוד מעט יובס האדס, "אמר אחד מהם. "האדון החדש שלנו ייתן לנו חופש!

ניקו מצמץ. "אדון חדש?"

השד הראשי נעלם. ניקו היה כל כך מופתע ולא הגיב השד כמעט קצץ אותו לחתיכות, אבל תאליה ירתה חץ אל תוך פניו המכוערים, והיצור התפורר.

השאר תקפו. תאליה שמטה את הקשת שלה ושלפה את הסכינים. התכופפתי ממש רגע לפני שהחרב של ניקו שרקה מעל ראשי, חותכת שדה לחצי. חתכתי ודקרתי שלושה או ארבעה שדות, אבל היו הרבה מהם.

'יאפטוס ימחץ אותך! '. צעק אחד.

'מי?' שאלתי. ואז שיספתי אותה בחרב שלי. הערה עצמית: שדים שהתאדו לא יכולים לענות על שאלות.

ניקו הצטיין הרבה יותר ממני. חרבו השחורה ספגה את הגוף שלהם כמו שואב אבק, וככל שהרס יותר, האוויר נעשה יותר קר. תאליה הפילה שד על גבו, דקרה אותו ושיספה עוד אחד בסכין השנייה שלה אפילו בלי להסתובב.פתאום משהו קפץ עלי מאחורה"מות בכאב, בן תמותה! לפני שיכולתי להרים את חרבי להגנה, טפרים של שד חתכו את כתפי. אם הייתי לובש שריון, לא הייתה בעיה, אבל עדיין הייתי במדי בית ספר. ציפורניו חתכו את חולצתי וקרעו את עורי. כל הצד השמאלי שלי התנפח מכאב.

ניקו בעט במפלצת ודקר אותה. כל מה שיכולתי לעשות הוא להתמוטט ולהתכרבל לתוך כדור, בנסיון לסבול את הכאב הנוראי.

הקרב הסתיים. תאליה וניקו ניגשו אלי.

"אל תדאג, פרסי, "אמרה תאליה. 'אתה תהיה בסדר.' אבל הרטט בקולה אמר לי שהפצע רע. ניקו נגע בו וצרחתי מכאב.

ניקו פתח בקבוק של נקטר וטפטף אותו על כתפי. זה היה מסוכן - לא כל חצוי יכול לעמוד בלגימה אחת של החומר הזה - אבל מיד הכאב הוקל. יחד, ניקו ותאליה חבשו את הפצע תוך כדי שאני נע בין אובדן לתת הכרה.
לא יכולתי להגיד כמה זמן חלף, אבל הדבר הבא שאני זוכר זה ששכבתי על סלע. כתפי הייתה חבושה. תאליה נתנה לי ריבועים זעירים של אמברוסיה בטעם שוקולד.

'השדים'? מלמלתי.

"תעמוד, "תאליה אמרה. "דאגתי לך לרגע, פרסי, אבל אני חושבת שתצליח לעבור את זה".

ניקו כרע לצידנו. הוא לקח את הפרח במקומי. רק חמישה עלי כותרת עדיין היו עליו.

"השדים יחזרו, "הזהיר. הוא הסתכל על כתפי בדאגה. " הפצע ... הקרס הם רוחות של מחלה ומגיפה. אנחנו יכולים להאט את הזיהום, אבל בסופו של דבר תצטרך ריפוי רציני. אני מתכוון לריפוי של אל. אחרת…'

הוא לא סיים את לדבר.

'אני אהיה בסדר.' ניסיתי להתיישב ומיד הרגשתי בחילה.

"חכה, "אמרה תאליה. "אתה צריך מנוחה לפני שאתה יכול לזוז."

'אין זמן.' הבטתי בפרח. "אחד השדים הזכיר את יאפטוס. לפי מה שאני זוכר הוא טיטאן, נכון?

תאליה הנהנה באי-נוחות. "אחיו של קרונוס, אביו של אטלס. הוא היה ידוע כטיטאן של המערב. פירוש השם שלו הוא "המבתר", כי זה מה שהוא אוהב לעשות לאויביו. הוא הוטל לתוך טרטרוס יחד עם אחיו. והוא אמור להישאר שם למטה.

"אבל האם חרב האדס יכולה לבטל את המוות?" שאלתי.

",כן "אמר ניקו, "ואולי היא יכולה גם להוציא את המקוללים מטרטרוס. אנחנו לא יכולים לתת להם לנסות."

"אנחנו עדיין לא יודעים מי הם, "אמרה תאליה.

"חצוי הדם עובד בשביל קרונוס, "אמרתי. "אולי איתן נקמורה. והוא מתחיל לגייס לצדו עוזרים - כמו הקרס שבהם נפגשנו קודם. השדים חושבים שאם קרונוס ינצח במלחמה, יהיה להם יד חופשית יותר".

"הם בטח צודקים, "אמרה ניקו. "אבי מנסה לשמור על שיווי המשקל. הוא מרסן את הרוחות האלימות. אם קרונוס מינה אחד מאחיו להיות אדון השאול -

"כמו יאפטוס, "אמרתי.

"- אז השאול יהיה הרבה יותר גרוע," אמרה ניקו. "הקרס יאהב את זה. כך גם מלינו.

"עוד לא סיפרת לנו מי זאת מלינו.

ניקו נשך את שפתו. "היא אלת רוחות הרפאים - אחת המשרתות של אבי. היא מפקחת על המתים שמהלכים על האדמה. וכל לילה היא עולה מן השאול כדי להבעית בני תמותה.

"יש לה נתיב משלה לעולם העליון?"

ניקו הנהנה. "הוא אף פעם לא חסום. בדרך כלל, אף אחד לא היה חושב אפילו על הסגת גבול במערה שלה. אבל אם זה חצוי הוא יהיה אמיץ מספיק כדי לעשות עסקה איתה -

"והוא יוכל לצאת מן השאול, "השלימה תאליה. "ולקחת את החרב לקרונוס".

"והוא ישתמש בה כדי להוציא את אחיו מטרטרוס, "שיערתי. "ואנחנו נהיה בצרות גדולות".

נאבקתי על רגלי. גל של בחילה כמעט גרם לראיה שלי להשחיר, אבל תאליה תפסה אותי.

"פרסי, "אמרה, "אתה לא במצב -".

'אני חייב להיות.' התבוננתי בעלה כותרת נוספת שנפל מן הפרח. עוד ארבעה עלים שנופלים והגיע יום הדין. "תן לי את הפרח. אנחנו צריכים למצוא את המערה של מלינו.

כשהלכנו, ניסיתי לחשוב על דברים חיוביים: שחקני הכדורסל האהובים עלי, השיחה האחרונה שלי עם אנבת ', מה אמא שלי תכין לארוחת ערב חג המולד – כל דבר מלבד הכאב. ובכל זאת, זה הרגיש כאילו נמר בעל שיניים חדות וחרטום מוזר נושך את הכתף שלי. אני לא יועיל הרבה בקרב. קיללתי את עצמי על שלא נזהרתי מספיק. היה אסור לי להיפצע.

הייתי כל כך עסוק בלרחם על עצמי שלא שמתי לב לקול של המים שזרמו כמה עשרות מטרים מלפנינו עד שניקו אמר,' או או'.

במרחק של כחמישה-עשר מטרים לפנינו, זרם כהה בערוץ של סלע וולקני. ראיתי כבר את נהר סטיקס, וזה לא נראה שזה הוא. הוא היה צר ומהיר, והמים היו שחורים כמו דיו. אפילו הקצף נצבע בשחור. הגדה הרחוקה היתה רק במרחק של עשרה מטרים מן הגדה השניה, אבל זה היה רחוק מכדי לקפוץ, ולא היה גשר.

"הנהר לטה". ניקו קילל ביוונית עתיקה. "לעולם לא נצליח לעבור אותו.

הפרח הצביע על הצד השני - לעבר הר קודר ושביל שמוליך אל מערה. מעבר להרים נראו חומות השאול שהיו נראים כמו שמים שחורים. לא חשבתי שלשאול יש גבול, אבל ככה זה נראה.

"צריך לעבור דרכו, "אמרתי.

תאליה כרעה ליד הגדה.

"זהירות!" אמר ניקו. "זה נהר השכחה. אם טיפה אחת של מים תיפול עליך, אתה תשכח מי אתה.

תאליה נסוגה לאחור. 'אני מכירה את המקום הזה. לוק סיפר לי עליו פעם. הנשמות נוהגות לבוא לכאן אם הם בוחרות להיוולד מחדש, והנהר גורם להם לשכוח לגמרי את חייהם הקודמים.

ניקו הנהנן. "שחיה במים והמוח שלך יימחק לגמרי. אתה תהיה כמו תינוק שזה עתה נולד.

תאליה בחנה את הגדה הנגדית. "אני יכול לירות חץ על פני המים, אולי הוא יתפס על אחד הסלעים."

"אתה רוצה לסמוך על חבל לא קשור שיעביר אותך בבטחה?" שאל ניקו.

תאליה קימטה את מצחה. 'אתה צודק. זה עובד בסרטים, אבל ... לא. אתה יכול לזמן כמה אנשים מתים שיעזרו לנו? "

"אני יכול, אבל הם היו יופיעו רק על צדי הנהר. מים זורמים פועלים כמחסום כנגד המתים. הם לא יכולים לחצות אותו ".

.התכווצתי מכאב "איזה מין חוק מטופש זה?"

'היי, אני לא המצאתי את זה'. הוא בחן את פני. "אתה נראה נורא, פרסי. אתה צריך לשבת '.

"אני לא יכול. אתה זקוק לי בשביל לעבור את הנהר.

'איל אתה יכול לעזור?' שאלה תאליה. – 'אתה בקושי יכול לעמוד'.

"זה מים, לא? אני יכול לשלוט בזה. אולי אני יכול להפוך את כיוון הזרימה מספיק זמן כדי להעביר אותנו. "

- במצבך? אמר ניקו. 'אין סיכוי. הייתי מרגיש בטוח יותר עם החץ.

התנודדתי אל שפת הנהר.

לא ידעתי אם אוכל לעשות זאת. הייתי בנו של פוסידון, ולכן השליטה במי מלח לא היוותה בעיה. נהרות סדירים ... אולי, אם רוחות הנהר שיתפו פעולה. נהרות מתחת לאדמה? לא היה לי מושג אם אצליח.

"עצור, "אמרתי.

התרכזתי בזרם - המים השחורים המשתוללים חלפו על פנינו. דמיינתי שזה חלק מהגוף שלי, ושאני יכולה לשלוט בזרימה, לגרום לה להגיב לרצוני.

לא הייתי בטוח, אבל חשבתי שהמים זרמו עכשיו במהירות רבה יותר, כאילו הם יכולים לחוש בנוכחותי. ידעתי שאני לא יכול לעצור את הנהר לגמרי. הזרם היה מתרומם ומציף את כל השאול, ומתפוצץ מעלינו ברגע שאשחרר אותו. אבל היה עוד פתרון.

"קדימה , "מלמלתי.

הרמתי את זרועותי כאילו הרמתי משהו מעל ראשי. כתפי הפצועה נשרפה כמו לבה, אבל ניסיתי להתעלם ממנה.

הנהר קם. הוא זינק מתוך גדותיו, זורם מעלה ושוב למטה בקשת גדולה - בגובה שישה מטרים. גדת הנהר שלפנינו נראתה לנו, ונוצרה מנהרה מתחת לנהר, רחבה דיה כדי ששני אנשים יצעדו זה לצד זה.

תאליה וניקו בהו בי בתדהמה.

"לכו, "אמרתי. "אני לא יכול להחזיק מעמד זמן רב."

כתמים צהובים רקדו לנגד עיני. כתפי כמעט צרחה מכאב. תאליה וניקו נכנסו אל תוך המנהרה המלאכותית שיצרתי ועשו את דרכם על פני הבוץ הדביק.

אף לא טיפה אחת. אני לא יכול לתת טיפה אחת של מים לגעת בהם.

הנהר לטה נלחם בי. הוא לא רצה להיאלץ לצאת ממקומו הטבעי. הוא רצה לקרוס על החברים שלי, למחוק את אישיותם ולהטביע אותם.

תאליה טיפסה על הגדה הנגדית והתפנתה לעזור לניקו.

"בוא, פרסי! היא אמרה.

כל גופי רעד. צעדתי צעד אחד קדימה וכמעט נפלתי. קשת המים רטטה מעלי.

"אני לא יכול לעשות את זה, "קראתי.

'כן אתה יכול!' אמרה תאליה. 'אנחנו זקוקים לך!'

איכשהו הצלחתי לרדת אל הנהר. צעד אחד, ועוד צעד. המים זרמו מעלי. המגפיים שלי שקעו בבוץ.

בחצי הדרך מעדתי. שמעתי את תאליה צועקת, "לא! והריכוז שלי נשבר.

כשהנהר לטה התרסק עלי, היה לי זמן למחשבה נואשת אחת אחרונה: יבש.

שמעתי את השאגה והרגשתי את התרסקות טונות המים בבת אחת כשהנהר צנח אל מסלולו הטבעי. אבל…

פקחתי את עיני. הייתי מוקף בחושך, אבל הייתי יבש לגמרי. שכבת אוויר כיסתה אותי כמו עור שני, שהגנה עלי מפני השפעות המים. נאבקתי לקום על רגלי. אפילו המאמץ הקטן הזה להישאר יבש - משהו שעשיתי פעמים רבות במים רגילים - היה כמעט יותר ממה שיכולתי לעשות במצבי. החלקתי קדימה דרך הזרם השחור, עיוור ורוטט מכאב.

יצאתי מן הנהר לטה, תוך כדי שאני מבהיל כמעט למוות את תאליה וניקו, שקפצו אחורה איזה שני מטרים טובים. התנודדתי אחורה קדימה, התמוטטתי, והתעלפתי.

הטעם של הצוף העיר אותי. הכתף שלי הרגישה טוב יותר, אבל היה לי זמזום לא נוח באוזני. עיני היו חמות.

"אנחנו לא יכולים להסתכן בצוף, "אמרה תאליה. "הוא יבער בלהבות".

"פרסי, "אמר ניקו. 'אתה יכול לשמוע אותי?'

"להבות, "מילמלתי. 'הבנתי.'

התיישבתי לאט. הכתף שלי היתה חבושה. זה עדיין כאב, אבל הייתי מסוגל לעמוד.

"אנחנו קרובים, "אמר ניקו. 'אתה יכול ללכת?'

ההר התנשא מעלינו. שביל מאובק התפתל למרחק של כמאה מטרים עד לפיה של מערה. השביל היה מכוסה עצמות אדם סתם בשביל עוד הרגשה נעימה.

"אני מוכן, "אמרתי.

"אני לא אוהבת את זה, "מלמלה תאליה (אני מניח שכבר הבנתם שהיא אוהבת להגיד את זהJהערת המתרגם). היא עיקמה את הפרח, שהצביע לעבר המערה. עכשיו היו לפרח שני עלי כותרת, שהי נראים כמו אוזני ארנב עצובות מאוד.

"מערה מצמררת, "אמרתי. "אלת רוחות הרפאים. מה אי אפשר לאהוב בה?'
כאילו בתגובה נשמע קול מהדהד במורד ההר. ערפל לבן נשפך מן המערה כאילו מישהו הדליק מכונת קרח.

בערפל הופיעה דמות - אישה גבוהה בעלת שיער בלונדיני פרוע. היא לבשה חלוק ורוד והחזיקה כוס יין בכף ידה. פניה היו רציניים והביעו מורת-רוח. היא הייתה שקופה, אז ידעתי שהיא רוח כלשהי, אבל קולה נשמע די ממשי.

"עכשיו נזכרת לחזור, "היא נהמה. "טוב, זה מאוחר מדי!"

הסתכלתי על ניקו ולחשתי, 'מלינו'?

ניקו לא ענה. הוא עמד קפוא, בוהה ברוח.

תאליה הנמיכה את הקשת. "אמא?" עיניה דמעו. ולפתע היא נראתה כבת שבע.

הרוח השליכה את כוס היין שלה. היא התנפצה והתמוססה לתוך הערפל. "זה נכון, ילדה. גרמת לי להפוך לרוח רפאים, זה באשמתך! איפה היית כשנפטרתי? למה ברחת כשהייתי זקוקה לך?

"אני - אני -

"תאליה, "אמרתי. "זה רק צל. הוא לא יכול להזיק לך. "

"אני יכולה לעשות יותר מזה, "נהמה הרוח. "ותאליה יודעת זאת".

"אבל - נטשת אותי, "אמרה תאליה.

"את ילדה אומללה! כפוית טובה!

'תפסיקי!' ניקו פסעה קדימה, ושלף את חרבו, אבל הרוח השתנתה.

את הרוח הרפאים הזאת היתה קשה עוד יותר לראות. היא היתה אישה לבושה בשמלת קטיפה שחורה מיושנת עם כובע תואם. היא לבשה שרשרת פנינים וכפפות לבנות, ושערה הכהה היה קשור לאחור.

ניקו נעצר. 'לא…'

"בן שלי, "אמרה הרוח. "מתתי כשהיית צעיר כל כך. אני מהלכת על האדמה בצער, תוהה מה עובר עליך ועל אחותך.

"אמא?"

"לא, זאת אמא שלי, "מלמלה תאליה, נראה שהיא עדיין ראתה את הדמות הראשונה.

החברים שלי היו חסרי אונים. הערפל החל להתעבות ולהתפתל סביב רגליהם, כמו גפנים. הצבעים נראו כאילו הם נעלמו מבגדיהם ומפניהם, והיה נראה שגם הם הפכו לרוחות.

"מספיק, "אמרתי, אבל קולי כמעט לא פעל. למרות הכאב, הרמתי את חרבי וצעדתי לעבר הרוח. "את לא אמא של אמא!"

הרוח פנתה אלי. התמונה הבהבה, וראיתי את אלת הרוחות בצורתה האמיתית.

אפשר היה לחשוב שאחרי זמן מה אפסיק להתבלבל ממראה של אלים יוונים, אבל מלינו תפסה אותי בהפתעה. בחציה הימני היא היתה לבנה וחיוורת כסיד, ובחציה השמאלי היא היתה בצבע שחור כהה כמו מומיה. היא לבשה שמלה זהובה וצעיף זהב. במקום עיניים היו לה שני חללים שחורים וריקים, וכשהסתכלתי בהן הרגשתי כאילו אני מת.

"איפה הרוחות שלך עכשיו? "לגלגתי.

"... שלי ... אני לא יודעת. אין לי. "

היא נהמה. "לכל אחד יש רוחות שרודפות אותו- שגורמות לו להרגיש. אשמה. ופחד. למה אני לא יכולה לראות את שלך? "

תאליה וניקו עדיין היו מכושפים, בוהים באלה כאילו היא היתה האמא האבודה שלהם. חשבתי על חברים שמתו בקרבתי - ביאנקה די אנג'לו, זואי ניטשייד, לי פלטשר.

"אני השלמתי איתם, "אמרתי. "הם לא רוחות. עכשיו תני לחברים שלי ללכת!

שיספתי את מלינו עם החרב שלי. היא נסוגה במהירות, נהמה בתסכול. הערפל התפוגג סביב חברי. הם עמדו ממצמצים אל האלה והיה נראה שעכשיו הם רואים עד כמה היא מחרידה.

'מה זה?' אמרה תאליה. 'איפה -'

"זה היה טריק, "אמרה ניקו. "היא עבדה עלינו".

"חבל ששמת לב לזה מאוחר מדי, "אמרה מלינו. עלה כותרת נוסף נפל מהפרח , ונשאר עכשיו רק עלה אחד. 'העסקה הושלמה'.

'איזו עסקה?' שאלתי.

פתאום נשמע קול נפץ מגופה של מלינו, והבנתי שככה נשמע הצחוק שלה. "כל כך הרבה רוחות רפאים, משתוקקות להשתחרר. כשקרונוס ישלוט בעולם, אני יהיה חופשית ללכת בין בני תמותה גם בלילה וגם ביום, ולזרוע טרור כפי שמגיע להם ".

"איפה החרב של האדס?" צעקתי. "איפה איתן? ".

"די קרוב, "הבטיחה מלינו. "אני לא אעצור אותך. . בקרוב, פרסי ג'קסון, יהיו לך רוחות רפאים רבות. ואז אתה תזכור אותי".

תאליה מתחה חץ בקשת וכיוונה אותו אל האלה. "אם תפתחי נתיב לעולם העליון, אתה באמת חושבת שקרונוס יגמול לך? הוא יכניס אותך לטרטרוס יחד עם שאר המשרתים של האדס.

מלינו חשפה את שיניה. "אמא שלך צדקה, תאליה. את נערה מכעיסה.. "

החץ טס, אבל כשהוא נגע במלינו היא התמוססה לערפל, ולא נשאר ממנה דבר מלבד צחוקה. החץ של תאליה פגע באבנים והתנפץ.

"רוח רפאים מטומטמת, "מלמלה.

תאליה הייתה נראית במצב רע. עיניה היו אדומות. ידיה רעדו. ניקו נראה כאילו מישהו הרביץ לו בין העיניים.

"הגנב ... הצליח. הוא בטח במערה. אנחנו חייבים לעצור אותו קודם – "

בדיוק באותו רגע, עלה הכותרת האחרון מן הציפורן. הפרח הפך להיות שחור ונבול.

"מאוחר מדי, "אמרתי.

צחוק של גבר הידהד על ההר.

"אתה צודק בקשר לזה, "הרעים קול. בפתח המערה עמדו שני אנשים – נער עם רטייה וגבר בגובה שלושה מטרים לבוש בסרבל מרופט. את הנער הכרתי: איתן נקמורה, בנה של נמסיס. בידיו היתה החרב - להב חד שעשוי מברזל סטיגיא שחור עם ציורי שלדים חרוטים בכסף. לא היתה לה שום ידית, אבל היא היתה מונחת בנדנה כמו מפתח, בדיוק כפי שהראתה לי פרספונה. המפתח זהר, והיה נראה שאיתן כבר הפעיל את כוחו.

לגבר הענק שלידו היו עיניים עשויות מכסף טהור. פניו היו מכוסות בזקן מדולדל ושערו האפור היה נראה מעוך באופן לא טבעי. הוא נראה רזה ומרופט בבגדי הכלא הקרועים, והיה נראה שהוא בילה את אלפי השנים האחרונות בתחתית בור, אבל אפילו במצב החלוש הזה הוא היה נראה מפחיד מאוד. הוא הושיט את ידו וחנית ענקית התגשמה בה. זכרתי את מה שתאליה אמרה על יאפטוס: השם שלו הוא 'המבתר', כי זה מה שהוא אוהב לעשות לאויביו.

הטיטאן חייך באכזריות. "ועכשיו אני אהרוס אותך".

"מאסטר!" איתן קטע את דבריו. הוא היה לבוש בבגדי קרב עם תרמיל על כתפו. הרטייה שלו הייתה עקומה, פניו היו מרוחים בפיח וזיעה. "יש לנו את החרב. אנחנו צריכים -'

"כן, כן, "אמר הטיטאן בקוצר-רוח. "פעלת יפה, נאקמה."

"זה נקמורה, מאסטר. "

'מה שתגיד. אני בטוח שקרונוס יגמול לך. אבל עכשיו יש לנו חצויים לקפל בהם.'

"מאסטר, "המשיך אית'ן. "אתה לא במלוא העוצמה. אנחנו צריכים לעלות ולהוציא את האחים שלך מהשאול. הפקודה שניתנה לנו היא לברוח.

הטיטאן הסתער עליו. 'לברוח? אתה אמרת לברוח?

האדמה רעדה. אית'ן נפל על ישבנו ופסע לאחור. החרב של האדס התנפצה על הסלעים. "מאסטר, בבקשה ... "

"לא חיכיתי שלושה עידנים שלמים בשביל לברוח. אני רוצה לנקום, ואני אתחיל בלהרוג את החלשלושים האלה! "

הוא כיוון אלי את החנית שלו אלי והסתער.

אם הוא היה במלוא כוחו, אין לי ספק שהוא היה חוצה אותי לשניים. אבל אפילו המצב החלש שהוא היה בו עכשיו, הבחור היה מהיר. שהוא זז הוא היה נראה כמו טורנדו, הוא התקיף במהירות כה רבה, שהצלחתי רק בקושי להתחמק מהחנית שלו שנתקע בסלע שעליו עמדתי.

הייתי מסוחרר כל כך שבקושי הצלחתי להחזיק את חרבי. יאפטוס משך את החנית מתוך הסלע, אבל כשניסה לתקוף אותי שוב, תאליה מילאה את צידו השמאלי בחצים. הוא שאג והסתובב אליה, ונראה אף יותר כועס מקודם. איתן ניסה לשלוף את חרבו, אבל ניקו צעקה, "אפילו אל תנסה!

האדמה נפתחה לפני אית'ן. ושלושה שלדים משוריינים טיפסו החוצה ודחפו את אית'ן לאחור. חרב האדס נפלה על הסלעים. לו רק יכולתי להגיע אליה ...

יאפטוס הצליף עם החנית שלו ותאליה זינקה הצידה. היא שמטה את הקשת כדי שתוכל לשלוף את הסכינים שלה, אבל היא לא תחזיק מעמד זמן רב בקרב פנים מול פנים.

ניקו השאיר את איתן לשלדים ורץ לכיוון יאפטוס. אני כבר עמדתי לפניו. הרגשתי כאילו הכתף שלי עומדת להתפוצץ, אבל המשכתי לרוץ לעבר הטיטאן ודקרתי אותו בפלג גופו התחתון, בבטנו.
1
"אהההה!" איכור הזהב נשפך מן הפצע. יאפטוס הסתובב והעיף אותי עם החנית שלו.

התרסקתי על הסלעים, ממש ליד נהר לטה.

"אתה מת היום!" יאפטוס שאג בשעה שצעד לעברי. תאליה ניסתה למשוך את תשומת לבו, אבל היא הזיזה לו בערך כמו יתוש. ניקו דקר אותו בחרבו, אבל יאפטוס הפיל אותו הצידה בלי להסתכל. 'אני יהרוג את כולכם! ואז אשליך את נשמותיכם לתוך החושך הנצחי של טרטרוס! "

עיני היו מלאות כתמים. בקושי יכולתי לזוז. עוד כמה סנטימטרים והייתי נופל לתוך נהר לטה.

בלעתי את רוקי וקיוויתי שקולי עדיין פועל. "אתה - אתה אפילו יותר מכוער מהבן שלך, "התגרתי בטיטאן. "אני רואה מאיפה אטלס קיבל את הטיפשות שלו."

יאפטוס נהם. הוא צלע לעברי והרים את חניתו.

לא ידעתי אם נשאר לי כוח, אבל הייתי חייב לנסות. יאפטוס דקר עם החנית כלפי מטה, ואני זינקתי הצידה. החנית פילחה את האדמה ממש לידי. הרמתי את ידי ותפסתי את צווארון החולצה שלו. הוא ניסה לחזור אחורה, אבל משכתי אותו קדימה בכל משקלי. הוא מעד ונפל, ויחד נכנסנו לנהר לטה.

פלוווווומפ! שקעתי במים שחורים.

התפללתי לפוסידון שההגנה שלי תחזיק מעמד, וכשהגעתי לקרעקעית הנהר, הבנתי שתפילתי נענתה. ידעתי את שמי. ועדיין החזקתי טיטאן בצווארון חולצתו.

הזרם היה צריך ללנתק אותו מידי, אבל איכשהו הנהר דילג עלינו, משאיר אותנו לבדנו.

בכוחותי האחרונים עליתי מן הנהר, גורר את יאפטוס איתי. התמוטטנו על גדת הנהר - אני יבש לגמרי, והטיטאן נוטף מים. עיניו הכסופות הטהורות היו נראים כמו שני ירחים.

תאליה וניקו הסתכלו עלי בתדהמה. במערה, איתן נקמורה סיים לשסף את השלד האחרון. הוא הסתובב וקפא כשראה את ההטיטאן שוכב על הקרקע.

-מאסטר?

יאפטוס התיישב והביט בו. ואז הביט בי וחייך.

"הלו, "הוא אמר. 'מי אני?'

"אתה חבר שלי, "פלטתי. 'אתה ... בוב'.

נראה שזה מצא חן בעיניו. "אני החבר שלך בוב!"

ברור שאית'ן ידע שהדברים אינם הולכים כשורה. הוא העיף מבט בחרב האדס ששכבה בעפר, אבל לפני שהספיק לקחת אותה, ננעץ חץ כסף באדמה שליד רגליו.
"לא כדאי לך, ילד, "אמרה תאליה. "עוד צעד אחד והחץ לא יפגע באדמה."

איתן רץ - ישר לתוך המערה של מלינו. תאליה עמדה לירות בו, אבל אמרתי, "לא. תני לו ללכת.'

היא קימטה את מצחה, אבל הורידה את הקשת.

לא ידעתי למה אני רוצה להשאיר בחיים את אית'ן. אני מניח שהיה לנו מספיק קרבות ליום אחד, ובאמת, ריחמתי על הילד. הוא יסתבך בצרות כשיחזור לקרונוס.

ניקו הרים את חרבו של האדס בהערצה. 'אנחנו הצלחנו. אנחנו באמת הצלחנו. "

'הצלחנו?' שאל יאפטוס. "אני עזרתי?"

הצלחתי לחייך. "כן, בוב. היית נהדר."

הייתה לנו נסיעה מהירה לארמון של האדס. ניקו שלח מכתב ל פרספונה, באמצאות איזה רוח רפאים שהוא זימן מהאדמה, ותוך דקות אחדות הגיעו שלוש האריניות בכבודם ובעצמם בכדי להביא אותנו לארמון. הם לא היו נרגשים במיוחד להביא גם את בוב הטיטאן, אבל לא היה לי לב להשאיר אותו מאחור, במיוחד אחרי שהבחין בפצע שלי, ואמר, "אוי, "וריפא אותו בנגיעה.

בכל אופן, עד שהגענו לחדר הכס של האדס, הרגשתי נהדר. אדון המתים ישב על כס העצמות שלו, נועץ בנו מבט וליטף את זקנו השחור כאילו הוא שוקל את הדרך הטובה ביותר לענות אותנו. פרספונה ישבה לידו ולא אמרה מילה, בזמן שניקו הסביר על ההרפתקה הקטנה שלנו.

לפני שהחזרנו את החרב, עמדתי על כך שהאדס ישבע שלא להשתמש בה נגד האלים. עיניו התלקחו כאילו הוא רצה לשרוף אותי, אבל בסוף הוא הבטיח את ההבטחה בשיניים קפוצות.

ניקו הניח את החרב לרגליו של אביו וקד, מחכה לתגובה.

האדס הביט באשתו. "את עברת על הפקודות הישירות שלי".

לא הבנתי על מה הוא מדבר, אבל פרספונה לא הגיבה.

האדס הסתובב בחזרה אל ניקו. מבטו התרכך מעט. "אתה לא תדבר על זה לאף אחד, אוקיי?."

"כן, אבא, "אמר ניקו.

האל נעץ בי מבט זועם. "ואם החברים שלך לא ישמרו על הלשונות שלהם, אני יחתוך אותם."

"על לא דבר, "אמרתי.

האדס בהה בחרב. עיניו היו מלאות כעס ומשהו אחר -כמו רעב. הוא נקש באצבעותיו. והאריניות התנפנפו ממרומי כס המלכות.

"תחזירו את הלהב לנפחיה, "הוא אמר להם. "הישארו עם הנפחים עד שהם יגמרו, ואז תחזירו לי אותו".

האריניות הסתחררו באוויר עם הלהב, ותהיתי תוך כמה זמן אני אתחרט על כך. היו דרכים לעקוף שבועות, ויכול להיות שהאדס ישתמש באחת מהם.

"אתה חכם, אדוני, "אמרה פרספונה.

"אם הייתי חכם, "נהם, "הייתי נועל אותך בתא שלך. אם אי-פעם לא תצייתי לי שוב -

הוא הניח לאיום להישאר באוויר. ואז הוא נקש באצבעותיו ונעלם בחושך.

פרספונה נראתה אפילו יותר חיוורת מהרגיל. היא לקחה רגע בכדי להחליק את שמלתה, ואז פנתה אלינו. "פעלתם טוב חצויים." היא נופפה בידה ושלושה ורדים אדומים הופיעו לרגלינו. "תמחצו אותם, והם יחזירו אותכם לעולם החיים. יש לכם את התודה של האדס. "

"איך לא הבנתי את זה בהתחלה, "מלמלה תאליה.

"הייצור של החרב היה רעיון שלך, "הבנתי. "בגלל זה האדס לא היה שם כשנתת לנו את המשימה. האדס לא ידע שהחרב חסרה. הוא אפילו לא ידע שהיא קיימת.

"שטויות, "אמרה האלה.

ניקו הידק את אגרופיו. "פרסי צודק. רצית שהאדס ייצור חרב. הוא אמר לך לא. הוא ידע שזה מסוכן מדי. האלים האחרים לעולם לא יבטחו בו. וזה יבטל את מאזן הכוחות ".

"ואז זה נגנב, "אמרה תאליה. "וסגרת את השאול, את ולא האדס. לא יכולת לספר לו מה קרה. והיית צריכה שנחזיר את החרב לפני שהוא יגלה. את השתמשת בנו.

פרספונה לחלחה את שפתיה. "הדבר החשוב הוא שהאדס קיבל את החרב. הנפחים יסיימו אותה, ובעלי יהפוך חזק כמו זאוס או פוסידון. והממלכה שלנו תהיה מוגנת מקרונוס ... או כל מי שינסה לאיים עלינו ".

"ואנחנו אחראים לזה, "אמרתי באומללות.

"אתם עזרתם מאוד, "הסכימה פרספונה. "אולי פרס על השתיקה שלכם -"

"כדאי שתלכי, "אמרתי, "לפני שאקח אותך לנהר 'לטה' ואשליך אותך. בוב יעזור לי. נכון, בוב?

"בוב יעזור לך!" יאפטוס הסכים בעליצות.

עיניה של פרספונה התרחבו, והיא נעלמה במבול של חרציות.

ניקו, תאליה ואני נפרדנו במרפסת המשקיפה על האספודל. בוב הטיטאן ישב בפנים, בונה בית צעצוע מעצמות וצוחק בכל פעם שהוא התמוטט.

"אני אצפה בו, "אמר ניקו. "הוא כבר לא מזיק. אולי ... אני לא יודע. אולי נוכל לאמן אותו לעשות משהו טוב ".

"אתה בטוח שאתה רוצה להישאר כאן? "שאלתי. "פרספונה תאמלל את החיים שלך."

"אני מוכרח, "ניקו התעקש. "אני צריך להתקרב לאבא שלי. הוא צריך יועץ טוב יותר מפרספונה.

לא יכולתי להתווכח עם זה. "טוב, אם אתה צריך משהו - "אמרתי.

"אני אתקשר, "הבטיח. הוא לחץ את ידי ואת ידיה של תאליה. הוא התחיל לצאת, אבל לפני זה הוא אמר לי עוד משהו אחד. "פרסי, לא שכחת את ההצעה שלי?"

צמרמורת חלפה בעמוד השדרה שלי. "אני מתלבט בנוגע לזה."

ניקו הנהנן. "טוב, תגיד לי שאתה מוכן".

אחרי שהוא נעלם, תאליה שאלה, "איזו הצעה? "

"משהו שהוא אמר לי בקיץ הקודם, "אמרתי. "דרך להילחם בקרונוס. זה מסוכן. והיה לי מספיק סכנות ליום אחד.

תאליה הינהנה. "אחרי כל זה, אתה עדיין בקטע של ארוחת ערב? "תאליה שאלה.

לא יכולתי שלא לחייך. "אחרי כל זה, את רעבה?"

"היי, "היא אמרה, "גם בני אלמוות צריכים לאכול. אני חושבת ברגע זה על צ'יזבורגרים ב"מקהיל"'.

ויחד מעכנו את הוורדים וחזרנו אל העולם.

הפרק הקודם		הפרק הבא