צלקת ברק

"סוורוס?"

"לא עכשיו, מינירווה," אני חוזר על המשפט הנצחי, מניח את האוכל שלי על שולחן חדר המורים ומתיישב.
מינירווה מכווצת את מצחה.
"אתה מתנהג מוזר לאחרונה."
אני לא מגיב.
"אני ראיתי אותך יוצא באותו יום מהחדר של דמבלדור, באמצע הלילה," היא אומרת בחדות, "מה עשית שם?"
"זה לא עניינך," אני מפטיר ביובש בלי לרכך את המילים.
מעולם לא האמנתי בשקרים לבנים.
התחנפות ומחמאות שווא הן שקר עטוף בעטיפה יפה.
"אני יודעת שקורה משהו רציני," היא אומרת בלי להניד עפעף לנוכח הנחישות שלי, "ואני יגלה מה זה."
אני כמעט פולט גיחוך.
"הידד למינירווה," אני אומר במין נימת צחוק.
על פניה עולה חיוך דקיק.
"איך הלך לך היום הראשון?"
אני מנווט את השיחה לנושאים בטוחים יותר.
היא נאנחת לחלל.
ואז העיניים שלה נוצצות.
ואז היא לוגמת מתה הג'ינג'ר שלה.
"רגיל," המאמץ להישמע רגילה נשמע היטב בקולה, "שוב פעם הביאו לי חבורה של גלמים."
אני לא מתאפק ויורה גיחוך.
"גם לי," אני מחייך, "במיוחד לא פוטר."
מינירווה מהנהנת.
"אבל-" היא אומרת בקול שמנסה להישמע לא מתרגש בכלל ונכשל בזה, "הרמיוני ג'רייג'ר הולכת להיות התלמידה הכי מוכשרת שלימדתי אי פעם!"
אני מחייך בשבילה.
"האמת," אני אומר בטון רפה, "שגם אצלי היא הכי טובה."
אני לא מוסיף 'כי היא קראה את כל ספרי הלימוד.'
מבחינתי, היא ממוצעת.
שיקויים אמור להיות לך בדם, להרגיש את זה עמוק בתוך העצמות.
להיות יצירתי, לא להיצמד.
אני זוכר את ספר השיקויים הישן שלי.
כמה לחשים המצאתי שהייתי בהוגוורטס.
אבל מעולם לא התגאתי.
לא.
תמיד בעילום שם, תמיד מסתתר.
כי אני לא דוגל בכבוד, בהתנשאות.
כל אחד נולד עם כישורים מסוימים, והוא צריך לתרום מהם לעולם.
זאת חובתו.
הוא קיבל את הכישורים האלה, והוא צריך להוכיח שהוא ראוי לכך.
לפני שיתלונן על הקושי, שיגיד תודה בכל יום על כשרונותיו.
לשאוף למעלה, בערמומיות עם מטרה פשוטה.
להיות שאפתן, לרצות יותר.
להרגיש מחויבות.
לרצות לתרום יותר.
זאת המהות של סלית'רין.
"סוורוס?" שואלת מינירווה, מחזירה אותי למציאות.
"אה?"
"אתה בסדר?"
אני חצי מחייך חצי מגחך.
"תמיד."
ואני מתנדף משם במהירות, עיניי טרוטות מעייפות.
הלילה לא ישנתי, ובשעה החופשית הזאת אני לא אשן.
אני יוצא מהטירה, הרוח מכה בשערי השחור.
גלימותי השחורות מתנופפות, ואני נראה כמעט חופשי.
כמעט.
העיגולים השחורים מסביב לעיניים מוכיחים שלא.
אני מרגיש את קצב ליבי עולה, כשאני פוסע לתוך היער.
כמעט כמו פעם, אני חושב במין חיוך פנימי מוזר.
אבל זה לא כמו פעם.
פעם הייתי עם חברים.
היום אני לבד.
"קווירל," אני אפילו לא טורח להגיד פרופסור.
"סנייפי," הוא משיב.
אני אפילו לא טורח לשגר מבט לעברו.
הזמו שהתרגזתי מהכינויים האלה חלף.
רוגז בוויכוח הוא חולשה.
רגש בוויכוח הוא חולשה.
אני לא הולך סחור סחור, אלא שולף שרביט ומצמיד אותו לרקתו של קווירל.
"אתה מנסה להשיג את אבן החכמים בשביל וולדמורט?" אני שואל אותו בחדות.
"אתה ישיר, מה?" הוא אומר בחלקלקות.
"כן, " אני מחייך, "לעולם אל תזלזל בנכונותו של אוכל מוות להרוג."
"אוכל מוות?" עיניו מתעגלות.
אני מרים את שרוולי.
הסמל השחור מתנוסס שם.
"אני לא רוצה שיהיו לנו בעיות, אתה מבין," אני מחייך במרירות הצינית שלי.
"גם אני לא."
"יופי," אני אומר, "אז דבר ראשון, תסביר לי מאיפה לעזעזל באת. קוויריניוס קווירל לא מופיע ברשימות של הוגוורטס."
"דורמשראנג," הוא אומר.
אני מרים גבה.
"אני אבדוק."
קווירל מרים את שרביטו, הודף אותי.
"אני יודע עליך הכל, סנייפי," הוא אומר.
"הו," אני מגחך, "אין סיכוי."
אני מפנה את גבי, מתכוון ללכת משם במהירות.
קולו הופך להיות נמוך יותר ויותר.
"כן, סבר- מאוס," הוא אומר בקול קר.
אני מתאמץ שלא לרעוד.
הוא מכיר את השם הזה, מכיר את העבר שלי.
אבל איך?
"אני מכיר אותך," אומר הקול, כבר נחשי וקר בהרבה, "אני קורא אותך כמו ספר פתוח מידי."
"אה, באמת?" אני שומר עדיין על הקלילות הצינית שלי.
אבל הקול הזה מזכיר לי משהו.
אני בולע את רוקי בחרדה.
"כן, סוורוס סנייפ," אומר הקול העמוק באופן מפתיע, "הידוע בכינויו, הסגן השני."
אני נבהל.
במאין רפלקס, רגליי מוציאות אותי מהיער במהירות שיא.
אני קורס ליד הבקתה של האגריד, רועד כולי.
הסגן השני, כך נהגו לכנות אותי אוכלי המוות, חלקם בפחד וחלקם בזלזול.
בלה אמרה תמיד שהיא הסגנית הראשונה לאדון האופל.
שהוא הכי סומך עליה.
עמוק בפנים, כולם ידעו שהיא טועה.
לא, אדון האופל לא סומך על אף אחד.
אבל היא איימה בשרביטה, המבט המטורף על פניה.
כולם קראו לה הסגן הראשון, כי היא הכריחה אותנו.
טיפשה.
טיפשה שחושבת שאדון האופל אי פעם יאהב אותה.
אהבה זו חולשה.
חלק מאוכלי המוות היו מכנים אותי הסגן השני.
האחד שחשוב לאדון האופל אחרי בלטריקס.
לא, לא לוציוס.
ללוציוס יש כסף, ולאדון האופל יש די והותר מבלה.
לוציוס הוא סתם פחדן שמנסה להעמיד פני מתוחכם.
הוא אפילו לא נכנס למשוואה.
כמה כינו אותי כך בתור תזכורת שתמיד אהיה משני.
לא בא ממשפחה מכובדת, לא בא עם חיוך ערמומי.
כולם שם היו טיפשים, כאלה שחולמים על כוח או פחדנים.
נדירים היו אוכלי המוות שבאמת ידעו לחולל שינוי.
וולדמורט העריך אותי בזכות השיקויים, אבל לא בעיקר.
וולדמורט... הכריח אותי ליצור בשבילו לחשים.
לחש הוא דבר מורכב.
אני נושך את שפתיי.
יותר מידי מורכב.
אבל אפשר לזרז את התהליך.
בעזרת... דברים מסוימים.
אני מנער את ראשי, מתנתק מהזיכרון.
וולדמורט היה להוט למקור הקסם.
האם זה רצף שונה במה שהמוגלגים מכנים דנ"א?
האם זה מקור מוחשי, פיזי?
ואולי זה בכלל סוד שאבד מזמן?
הוא לא רצה רק סתם כוח.
וולדמורט רצה את הכל.
את כל הקסם.
שהיה, שיש, שיהיה.
והוא ידע שהמפתח לפיתרון הוא הלחשים.
מה מחליט כשאתה אומר 'לומוס' פתאום נדלק אור?
אני ידעתי את התשובה.
השפה העתיקה, שממנה בנויים כל הלחשים.
אבל לא.
וולדמורט רצה יותר.
לא הספיק לו היכולת ליצור כל לחש עלי אדמות.
הוא רצה להבין.
לדעת מה המקור של השפה העתיקה.
של הלחשים העתיקים.
והוא...
"סוורוס."
אפשר לזהות את נימת הקול הזאת מתוך שינה.
"מינירווה."
"מה אתה עושה כאן?"
אני נאנח.
אני לא הולך לשקר או ללכת סחור סחור, להגיד שיצאתי לשאוף אוויר.
"זה לא עניינך, מינירווה," אני אומר בקצרות רוח.
"זה כן ענייני, מר סנייפ," אומרת מינירווה בקשיחות.
"ולמה?" אני מחייך במין שעשוע.
"כי אכפת לי מבית הספר הזה," היא אומרת, "ומעולם לא נראית מוטרד כל כך."
אני נוגע בתנועה לא רצונית בפני, מנסה לגלות מה הסגיר אותי.
"תפסיק, סוורוס," היא אומרת בעייפות, "אחרי שנים של עבודה משותפת, טבעי שאני אדע איך לקרוא אותך."
אני נשען על הגדר של האגריד.
"ומה מביא אותך לכאן, מינירווה?"
אני שואל בנינוחות.
מינירווה חושקת את שפתיה בזעם כבוש.
"הרצון לדעת מה קורה כאן!"
"ובכן," אני מחייך ומצביע על חלקת הדלעות של האגריד, "כאן קורה התהליך הנפלא של גידול דלעת- כמו שניתן לראות, הדלעות בקצב התפתחות מהיר למדי, סביר להניח בעקבות קסם כלשהו-"
פניה של מינירווה סמוקות מכעס.
"אתה יודע שלא לזה התכוונתי!" היא אומרת בקול.
אני מרצין בין רגע, חיוכי נמחק.
"אל תסבכי את עצמך בזה," אני אומר בשקט, רציני וכואב, "זה מסוכן."
מינירווה שולחת אליי מבט נחוש.
"לא אכפת לי," היא אומרת בגריפינדוריות מצויה, "ואם זה כל כך מסוכן, למה אתה עושה את זה?"
אני נאנח.
"איו לי ברירה."
מינירווה משגרת אליי מבט של חוסר אמון.
"למה אתה לא אומר לדמבלדור?"
היא מכווצת את גבותיה.
"אמרתי לו," אני אומר, קולי מעט מלגלג, "הנה לך הפיתרון של מה שקרה אתמול בלילה. מרוצה?"
היא מרימה גבה.
"ולמה דמבלדור לא לוקח את זה על עצמו?"
היא מקשה.
"זה ביני לבינו," אני אומר, "גם לי יש את הכישורים המתאימים למשימה הזאת, לרוע מזלי, וגם..." אני לא משלים את המשפט.
"אכפת לי, סוורוס," היא אומרת בחדות, "אני רוצה לעזור. גם לי אכפת מהוגוורטס ומהארי פוטר, אני לא אניח לך לעשות את זה לבד!"
אני מתעצבן, פניי מחווירות מכעס.
"ואת חושבת שאני נהנה מכל זה?" אני אומר בקור, מנוגד ללהט המוסתר שלה, "את חושבת שכיף לי למשוך צרות? את חושבת שקל לי להיות זה שעושה את העבודה השחורה של אלבוס? את חושבת שיש לי כוח להיות הבייביסיטר של פוטר? אז אני אגיד לך מה התשובה, מינירווה מקונגל. לא!"
את המילה האחרונה אני מטיח בה בזעם.
היא שותקת.
"אני יכולה לעזור לך, סוורוס," היא אומרת בעדינות, "אני באמת יכולה לעזור."
אני מסב את פניי, מסתכל על היער העבות.
היא לא תבין.
היא לעולם לא תבין.
אני צוחק עם לילי, יושב איתה ועם רוונה וקנופליוס ברכבת.
אני שומע קול מסתורי, שמתברר בתור ילד עם שער שחור חלק ועיניי ברק טהור.
אני רואה את החתכים על גבו של ארגוס, את הניסיון הנואש שלו.
אני פוגש את הקונדסאי החמישי, שנשאר בודד.
ואז אני מסכן את כולם.
לילי נחטפת ונלכדת בתוך מכל.
ארגוס כמעט מת מתשישות.
הארט ורוונה נפצעים.
ואלאן...
אני עוצם את עיניי בכאב.
אלאן מלא כוח, מטגן את סלאזר בהתפוצצות טהורה של ברק.
וגם את עצמו.
אני זוכר היטב את המילים שאמרתי לחבריי המעטים אחרי הלילה ההוא, כאן ביער.

אני עובד לבד.

ניתקתי קשר עם כולם.
"אני לא יכול, מינירווה," אני אומר בכאב ישן.
"אולי אני לא מספיק טובה בעיניך," היא אומרת לי בטון לא ברור.
אני מסתכל עמוק בעיניה.
"לא, מינירווה," אני אומר בשקט, "דוקא משום שאת בין האנשים הבודדים שחשובים לי, אני לא ארשה לך להסתכן."
היא רוקעת ברגלה בכעס.
"אני לא הילדה שלך," היא מתיזה, "אני מסוגלת לבחור בעצמי מתי להסתכן ומתי לא."
אני נאנח למול העיקשות הנחושה שלה.
"לא."
"איזה סודות אתה מסתיר, סוורוס סנייפ?"
אני שותק, ואחר מכן לוחש בשקט בשליטה עצמית מופתית:
"לא משהו שאת צריכה לדעת."
ידע זה כוח.
אבל לפעמים גם חולשה.
נראה שככל שאני מנסה להגן עליה, מינירווה מקונגל רוצה יותר להסתכן.
"מה יש לך?" אני שואל בלאות, "את לא סומכת עליי?"
"אני סומכת," היא אומרת, "אני פשוט רוצה לעזור. זה גם הבית ספר שלי, אתה יודע. אני לא מבינה את האנשים האלה, שמושכים צרות."
"אני לא מושך צרות," אני אומר ברוגז, "הן קיימות, ודמבי אוהב שאני פותר אותן."
"דמבי?" על פניה מסתמן חיוך קטנטן, "כשאני מתרגזת אני קוראת לו ביני לבין עצמי 'פרסי'."
אני מחייך.
כמה שזה מוזר, עם מינירווה קל לגלוש מידי פעם לצחוק ציני מעט על הוגוורטס.
אבל כמעט מפתיע שמינירווה קוראת לאלבוס פסיוול... נו, דמבלדור, בשמות.

ואז מינירווה מקונגל מרצינה להבנה הרגילה שלה.
"תגיד לי, סוורוס," היא אומרת בשקט, "ואם היית זקוק לעזרה? היית מעדיף חיים על פני חיים?"

"לא," אני אומר במהירות, "הייתי מוצא דרך להציל את כולם."

"איך?''

''תחשבי, מינירווה; אוכל מוות מאיים עליך, שעלייך לבחור בין שלושה חיים: האהוב שלך, החבר או החברה הכי טובים שלך, ובן אדם שהציל פעם את חייך. אחרת הוא יהרוג את כולם. את מי היית בוחרת?"

היא נראית אבודה, מבולבלת.

"אבל זה לא אנושי," היא אומרת בקול חלוש.

"תחשבי, מינירווה," אני אומר בקול תקיף, "אוכלי המוות הם לא אנושיים! תרגילים כאלו נקראים אצל המוגלגים חשיבה יצירתית."

מינירווה נראית כועסת.

"לשאול שאלות מחרידות כאלה?"

אני נאנח.

"לא; מינירווה, אלו שאלות שעוזרות לך לפתח חשיבה לא שגרתית."

"ומה אתה היית עושה, גאון?" 

היא אומרת, ואילו אחת הפעמים היחידות שציניות בקולה.

"הייתי מאחד אותם," אני אומר בחיוך, "והיינו נלחמים הורגים ביחד את אוכל המוות. ארבעה הם הרבה יותר מאחד."

מינירווהצמסתכלת עליי במבט מתפלא.

"צדקת," היא אומרת, "אבל עדיין. אם לא היית לך ברירה, מה היית עושה? היית נותן לגורל לעשות את שלו?"

אני מכווץ את מצחי.
מינירווה בהחלט יודעת איך לשכנע.
"לא," אני אומר, "כנראה שלא. הייתי עושה הערכה של איזה חיים יתרמו יותר או שיש להם סיכוי, והייתי בוחר."
"זה נשמע... ברברי."
אני מושך בכתפיי.

"זה הכי לא ברברי שיש," אני אומר, "זה לתת יחס רק ליכולות של האדם, לא למוצא שלו או למעמד שלו."
"אבל בדיוק כמו מוצא או מעמד, גם יכולות נקבעות מראש," מינירווה מקשה.
"כן," אני אומר, "התכוונתי לפונטציאל. מישהו רגיל שמתאמץ מאוד עולה על אדם מוכשר שאינו מוכן לנקוף אצבע."
"אני מבינה," היא אומרת, "אבל איך אתה מסוגל להתעלם מרגשות אנושיים כל כך?"
אני מחייך בעקמומיות.
"אני לא מסוגל להתעלם," אני משמיע צחוק שדומה יותר לגיחוך, "עובדה שאני מסרב לסכן אותך."
גם על פניה מסתמן החיוך הדקיק שלה.
"את מפחדת להפלות, מינירווה," אני אומר בהבנה נבונה, "אולי בגלל משהו שקרה לך שהיית ילדה. לכן הזדעזעת כל כך ממה שאמרתי. זה בסדר, מינירווה. זה בסדר לחבב, לתת ללב שלך להיפתח."
מינירווה לרגע נראתה מוטרדת.
"אבל מה יהיה אז, סוורוס?" היא אמרה בקושי, "מה אם אני באמת יפלה? באמת יהיה נוראה?"
"אני בספק אם תיהי נוראה, מינירווה," אני מחייך.
היא שולחת אליי את המבט הנחוש שלה שוב.
"בסדר," היא אומרת, "נעשה עסק: אני ינסה לפתוח את הלב שלי שוב, ואתה תיתן לי לעזור לך בבעיותיך המסתוריות.  בסדר?"
אני מכווץ את שפתיי.
"זו לא ממש עסקה טובה," אני אומר בהגיוניות, "את מקבלת את כל הצדדים הטובים: גם להתרפא שוב, וגם את מה שרצית."
"גם אתה יכול להתרפא שוב," היא אומרת, "ושנינו יודעים שאני פוחדת מזה בדיוק מאותה סיבה כמוך. בעצם, אולי כדאי להכריח גם אותך-"
"-בסדר!" אני מתרגז, "ומה לגבי 'הבעיות המסתוריות' שלי, כמו שאת מכנה אותן בשפה מליצית כל כך? למה את לא חוקרת אותן בעצמך?"
"אני לא ילדה שמחפשת הרפתקאות, סוורוס," מינירווה מזעיפה את פניה, "אני באמת רוצה לעזור. מה זה יעזור אם אני יתחיל ללקט מחדש את המידע שאתה כבר יודע? מה זה יעזור אם שנינו נסתכן בנפרד? אני לא התלמידה שלך, סוורוס. אני יסכן את עצמי בין כך בין כך. תחשוב בהיגיון."
אני נאנח.
כשמינירווה רוצה, מינירווה יודעת מה לעשות.
ואולי זה לא נורא כל כך.
מה אני יספר לה?
שאני חושד בקווירל?
שמשהו עלול לקרות להארי פוטר?
הו, שוולדמורט רוצה את כל הקסם שהיה, שיש ושיהיה לעצמו?
אני פולט עוד אנחה לחלל האוויר, שמתווספת לאחיותיה הרבות במהירות שיא.
איו סיכוי שאני מספר לה על כוחו האמיתי של וולדמורט.
על השפה העתיקה.
על סוד הקסם.
אני מניד בראשי.
בחיים לא.
אני יכול לספר לה קצת, להשאיר אותה בטוחה.
עדיף שהיא תהיה בהשגחתי מאשר לבד.
"בסדר," אני אומר לבסוף בקול מדוד.
"תענוג לעשות איתך עסקים, מר סנייפ," היא אומרת, ולראשונה חיוך אמיתי, רחב, נפרש על פניה.
אני מחייך גם.
אולי זה יגרום לה לשוב לנעורים, להיפתח מחדש.
"מה עם אלבוס?" מינירווה שואלת.
אלבוס.
כן.
אני מתאפק ולא פולט עוד אנחה, למרות שהמנהג כבר כמעט הפך להרגל.
"הוא יודע את הרוב," אני אומר בקול נמוך, "הוא יודע שאני חוקר את העניין, מברר אצל כמה אנשים, אבל-"
אני כמעט ממשיך ואומר: אבל לא יודע על הקול המוזר שבקע מקווירל ועל סוד הקסם העתיק.
אבל אני עוצר את עצמי, ומינירווה משלימה את המשפט כהבנתה-
"אבל לא יודע שאני עכשיו גם בעניין," היא אומרת.
אני מרגיש גוש משתחרר בגרון, הקלה.
"כן," אני אומר בכנות, "הוא באמת לא יהיה מאושר מזה. אני חושב שנשאיר את הפרט הקטנטן הזה לעצמנו."
אני מוכן להסתיר קצת אמת מאלבוס בשביל שמינירווה תהיה מאושרת שוב.
בחירות, בחירות, ועוד בחירות.
אלו החיים, מה שמגדיר אותנו.
היכולת, הכוח, לבחור.
ידע הוא כוח.
הוא כוח בגלל שהוא עוזר לבחור נכון.
מינירווה מחייכת אליי.
"אני מסכימה," היא אומרת, "ניפגש מחר במשרד שלי?"
"מחר?"
"מחר בלילה," היא מדגישה, "ועדיף בספרייה."
הפעם אני לא מצליח לעצור את האנחה.
"והנה הולך להיות עוד לילה ללא שינה," אני נוטף ציניות, "הידד!"

"אל תתחצף, מר סנייפ," אומרת מינירווה מקונגל, "מכוח סמכותי כפרופסור אני מכריזה מחר בלילה על הספרייה כסגורה, ואתה צריך לבוא לשם לרצות את עונשך."

הפרק הקודם		הפרק הבא