טיטאן קהווריהאי

אחח, איזה תענוג… תענוג התענוגות לחזור ולכתוב ולהתרפק ולהסתחבק עם ניטה ולגזור פתילים של מחשבות ולערבב אותם עם דמיונות כי למי אכפת - בכל מקרה מבחינתכם העולם שלי לא קיים, אני פשוט אמשיך באותה מתכונת. 

לפני שאני מתחיל, קצת ממה שקרה איתי בתקופה האחרונה, ומי שלא קרא את הפרקים האחרונים עכשיו זה הזמן לחתוך אחורה. מה שקרה איתי - פעם אחרונה שכתבתי עוד הייתי בשנה השישית היפה והמתוקה שכולנו כל כך מתגעגעים אליה. מאז דברים השתנו, העולם התהפך, היום אני בשנת הלימודים השביעית שלי והכל חשוך בחוץ, אנשים לא מסתובבים ברחוב כי הם מפחדים שוולדמורט יידבק להם לגב ודוגרי הם צודקים. אני לא עומד לספר לכם איפה אני נמצא בתקופה הזאת כי זה יהרוס לכם את הסוף של הסיפור. ביינתים בפרקים הקודמים כתבתי רק על חלק מהתקופה שלי בשנת הלימודים הראשונה, אבל כיוון שעברה שנה אני אלך לקראתכם ואעשה דבר כזה: אני אמשיך ואסקור את שש השנים שעברו מאז יותר בקצרה. או שנראה. בכל מקרה, מי שהתבלבל מכל התקופות השונות הוא רפה שכל, או שייתכן שכתבתי לא מובן ובמקרה כזה תבקשו הסבר.

אני אתוודה בפניכם - התחלתי להתאהב בניטה. בעייני היא היתה יפיפיה גאונה כריזמטית מחשמלת ומעוותת את כל השטויות שלא יכולתם לדמיין אפילו בלחישה. 

בעצם אם חושבים על זה, הייתי תלמיד שנה ראשונה. אז אולי ההתאהבות היתה יותר מאוחר.

אגב אני מדבר על ההמשך מהרגע שסנייפ תפס אותי גונב דברים מהארון שלו, או יותר נכון -הלשינו לו שגנבתי דברים מהארון שלו, ולכן הוא לקח אותי לחדר שלו, נתן לי ריתוק לשלושה שבתות הקרובות וחתך לי את הזרת ברגל ימין.

חזרתי לחדר שלי והחלטתי לנתק את הקשר עם כל מי שחשבתי עד עכשיו שהוא חבר שלי ובמקום זאת להתחיל לברור את הידידים שלי יותר בזהירות. פחות מלשינים, יותר כאלה… לא יודע. החלטתי להתחיל עם ניטה.

חשבתי שהיא מגניבה, ואמרתי לעצמי - מי יוכל להיות ידיד יותר טוב ונאמן לעשות איתו דברים יוצאי דופן ברחבי הטירה הידועה בהחלט והעמוסה מיני אגדות ושתלמידים מפגרים פוקדים בהמונים את מסדרנותיה - מקום בו אפילו לדמיון הפרוע ביותר יש דמיון יותר פרוע - אז אחרי השיעור שלי בלחשים נתקלתי בה במסדרון. בוא נמציא שזה היה כמה ימים לפני חג מולד בשביל התפאורה. שלג ירד בחוץ ולניטה היה על הראש כובע צמר עבה ושחור. עיני הנץ שלה סרקו אותי מלמטה למעלה.

"לא אמרת לי שסנייפ חתך לך את הזרת?" היא שאלה.

"מישהו אמר שלא?"

"היית במרפאה?"

"זה משנה לך?"

"לא".

"יופי. את יכולה לעזור לי עם השיעורי בית?"

"ממתי אתה עושה שיעורי בית?"

"אני לא. את הולכת לחדר מועדון? אני אבוא איתך יש לי כמה…"

"טיטאן!" היא עצרה והביטה בי. קפאתי במקום. היתה לה יכולת כזאת. להקפיא.

היא המשיכה ללכת ולקחו לי כמה שניות להפשיר ולהתחיל לרדוף אחריה.

"ניטה, אל תהיי מפגרת, נו אני אמציא איזה משהו מגניב שנעשה ביחד".

"אתה לא מגניב כמו שאתה חושב…"

"זה אומר שאני קצת?"

היא עצרה, נתנה לי כאפה, והמשיכה.

בימים הבאים תכננתי את הצעד הבא.

אמרתי שאני אתחיל לקצר בדברים אבל זה דווקא מעניין, לכן, בבקשה- הדרך בה בסופו של דבר הצלחתי לשכנע את ניטה לדבר איתי היתה שפשוט הייתי רודף אחריה. זהו. לא יודע איך מאלפים ילדה כזאת. אני אצטרך לחפש שפוטים נאמנים אחרים, עם ניטה אני אחכה.

פעם אחת התיישבתי לידה במדשאה, מתחת עץ שעלוותו העבה לא נתנה לשלג לחדור והאדמה תחתיו היתה יבשה. אל תתפסו אותי על התיאורים אם הם לא הגיוניים. התיישבתי לידה ולפני שפתחתי את הפה היא אמרה - "אתה יודע למה ילדים כל כך שונאים אותך?"

סתמתי.

"כי אתה עף על עצמך. אתה כזה נודניק."

"אני לא."

"אל תענה."

ישבנו ככה בשקט. אני עף על עצמי? נכון.

"אבל אני בסדר עם זה, כאילו, אני לא…"

"סתום."

עכשיו ניטה התחילה לעצבן אותי.

"את יודעת, עכשיו את זאת שמעצבנת. את קרה כמו שלג".

"אתה פטתי…"

"עזבי את זה… תסתכלי איך אני רודף אחרייך ואת - כאילו כלום."

ישבנו ושתקנו.

אחרי דקה היא קמה והלכה לשיעור.

זהו. לקחתי כדור שלג וזרקתי על החלון. היו לי רגעים קשים עם ניטה. אבל היה לה גם צד שני שזה הצד שאהבתי ודיברתי עליו מקודם. היא הבן אדם הכי חד, חכם, מצחיק, ויפה שפגשתי בחיי.

תשכחו מכל זה. קשה לי קצת לכתוב בנושא הזה. דברים קרו. אני מפסיק לבינתיים.

הפרק הקודם