בת הירח הסודית *מוקפא*

 הציידות אהבו את ביאנקה מהרגע הראשון.

תוך כמה דקות ביאנקה התיישבה לצידי בעודה לבושה בבגדים חדשים ובמעיל כסוף של ציידות ארטמיס וחמושה בפגיון כסף מיותר שקיבלה במתנה.
מל עמדה מאחורינו וירתה חצים בגזעי עצים אקראיים.
הייתה לי הרגשה שהנימפות לא יאהבו את זה.

"טוב אז אחרי זה אמא ואבא סיפרו לי על האלים. עבר מאז שנה בערך. הם רצו לקחת אותי למחנה החצויים אבל לא הסכמתי, החלטה מטופשת וככה הגעתי לכאן." ביאנקה סיימה אצ סיפורה הקצר.
"הו כן ואני גם רוקדת בלט."
הרעיון של ביאנקה בשמלת בלט ורודה היה מאוד משעשע, "בלט? אני מדברת עם אותה ביאנקה שבכיתה ג' בעטה לדניאל ג'קסון בביצים כי הוא הסתכל עליה מוזר?"

"בהחלט אותה ביאנקה." היא ציחקקה וקמה על רגליה. "עכשיו אם לא אכפת לך אחותי, גיטה הבטיחה להראות לי את אוסף הסכינים שלה." 
"ברור  שזה יעניין אותך." אני מגלגלת עיניים.
ביאנקה בעטה בי קלות ברגלי.
"אוי, תסתמי סיס." אמרה בחיוך מטופש והלכה לעבר מחנה הציידות.

"את עדיין בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?" מל אמרה.
"ביאנקה צריכה אותי. היא בקושי יודעת משהו על העולם שלנו, שלא לדבר על להילחם."
"אז אני אבוא איתך." מל החליטה, החץ שנורה החטיא את המטרה בכמה סנטימטרים ורק שפשף את גזע העץ. "סטיקס." קיללה.

"אני לא יכולה לתת לך לעשות את זה. הציידות הן המשפחה שלך."
"גם שלך." מל התעקשה.
"וגם ביאנקה, ואני צריכה לעזור לה. את יודעת אני אחזור, אלא אם כן התאהב."
מל צחקה, "ואין סיכוי שזה יקרה."
"אין סיכוי." אני מסכימה.

"הי! דיאנה קוראת לך." התקרבה אליהם נערה אטלטית עם שיער בצבע בלונד-דבש אסוף לבנדנה ועיניים אפורות.
"אוקיי גיטה." אני מהנהנת.

"אחותך מגניבה." גיטה אמרה, "היא באמת קפצה פעם מהגג של בית הספר?"
"כן, זאת ביאנקה."
אני זוכרת את זה. היא שברה את היד.
אמרו לה שהיא לא תעז לעשות את זה, אז כמובן שהיא הלכה ועשתה את זה.
"האנטר!" גיטה צעקה לעבר המחנה, "את חייבת לי עשר דרכמות!"
כדי להאנטר שתשלם. פעם אחרונה שמישהי לא הביאה לגיטה את הכסף שזכתה בו, היא זרקה אותה לתוך אגם ולא נתנה לה לצאת עד שתשלם.
אני רצינית הבחורה באמת קשוחה מכדי להיות הבת של אתנה, והייתה לה חיבה מוזרה לכל דבר שאפשר לדקור איתו.

"נחזור לקטע שבו אמא קוראת לי." 
"אה כן ליידי דיאנה נמצאת באוהל שלה." גיטה אומרת לפני שהיא מסתובבת לכיוון המחנה, אולי כדי לקחת מהאנטר את עשר הדרכמות.

האוהלים במחנה סודרו בצורת חצי ירח ובמרכזו בערה מדורה מוקפת במעגל אבנים.
חברותיה הציידות הסתובבו באזור, מדי פעם עוצרות ללטף את אחד הזאבים או להאכיל את הבזים שצפו במחנה ממקומם בשמיים.

"בוא פסטל!" קראתי לעבר קבוצת זאבים.
זאב אפור רץ לעברי במהירות, טוב כמה שיכל לרוץ כשהיה לו רק שלושה רגליים.
פסטל נפגע על ידי ציידים ומאז די אימצתי אותו.
מל לא אהבה אותו, היא תמיד התלוננה שהוא משאיר לה צרכים באוהל שלה.

נכנסתי לתוך האוהל הראשון שהיה גדול יותר משל השאר, אבל מלבד זאת הוא היה זהה לחלוטין לאחרים מבחוץ.
קיוויתי שהשיחה תעבור חלק, היא הייתה בצורה הרומית שלה עכשיו, דיאנה הייתה קשוחה יותר, נקמנית יותר ועקשנית יותר מארטמיס.
אמא ישבה במרכז האוהל, מולה בערה אש על פרוות איילה, וכמו בקסם לא שקפה דבר או אפילו העלתה עשן. טוב טכנית זה באמת היה קסם.

"לונה." היא אמרה. ארטמיס בדרך כלל קראה לי "בתי" או "ילדתי" אבל הגרסה הרומית שלה הייתה רצינית הרבה יותר.
דיאנה הייתה יפה כמצופה מהאלה השנייה ביופיה. היה שיער ערמוני שתמיד נאסף לאחור ועיניים בצבע ירוק-יער.
עורה היה שזוף וגופה תמיד היה דרוך, מוכן להילחם בחזרה אם יתקפו אותה.
"אמא." התיישבתי. פסטל קפץ לזרועותי וחיכך את ראשו בידי. 
כן ההתנהגות שלו לפעמים מזכירה את זאת של חתול.
נשמתי עמוק, זה עכשיו או לעולם לא. 
"אני רוצה לעזוב את הציידות."
כשראיתי את מבטה של דיאנה מיהרתי להמשיך לדבר.
"זמנית. אני רוצה ללוות את ביאנקה, אחותי בתחילת דרכה. אני לא רוצה שתחשוב שאני נטשתי אותה." אני אומרת ואז חושבת על דברי לרגע. "אחותי המאומצת כלומר."
"אני מבינה בתי." היא אמרה ועיניה היבהבו בכסף.
זאת הייתה הפעם הראשונה שאמא בצורת הרומית קראה לי ככה.

הפרק הקודם		הפרק הבא