אש וקרח

דם סמיך יותר ממים

זה קרה רק פעמים בודדות, אבל היו פעמים בהן הזאב ישן ורמוס יכול היה להרגיש שהוא והחיה חולקים את אותו הגוף, כך שהחלומות החייתיים והפשוטים שלה היו בשבילו חלומות צלולים בהם הוא היה יכול לשלוט במתרחש. ברגעים הראשונים של החלום רמוס חשב שזה מה שקורה גם הפעם, אבל במהרה הוא הבין שמשהו שונה מתרחש בחלומותיו של הזאב.

הוא חלם על האולם הגדול. הוא צף בין הנרות המרצדים, מעל שולחנות הבתים העמוסים נערים ונערות נרגשים. טור של תלמידי שנה ראשונה השתרך מול שולחן הסגל, ואיך שהוא רמוס ידע שהוא עצמו נמצא בין הילדים האלה, ושזה היום הראשון של שנתו הראשונה בהוגוורטס.

הוא התמקד בשולחן גריפינדור. סיריוס בן האחת- עשרה ישב שם לבד, לא יוצר קשר עם אף אחד. בשולחן סלית'רין, כמה תלמידים מבוגרים יותר הסתכלו עליו והתלחששו. אגרופיו של סיריוס חפנו את גלימתו בכוח. רמוס היה מסוגל לחוש את הפחד שלו כאילו הוא היה שלו, ולשמוע את החששות שלו כאילו הוא לחש אותם באוזנו – למה הוא התמיין לגריפינדור ולא לסלית'רין? ומה זה אומר לגבי העתיד שלו?

הבאה להתמיין לבית גריפינדור הייתה ילדה יפה עם שיער ג'ינג'י ארוך. לילי הצטרפה אל יושבי השולחן המריעים, מחייכת חיוך נבוך ומקסים, והתיישבה מול סיריוס.

"גריפינדור הוא בית האמיצים, נכון?" היא שאלה אותו בניסיון לפתוח בשיחה. "אני כל הזמן מתבלבלת. אף פעם לא שמעתי על הוגוורטס ועל הבתים עד לפני כמה חודשים, כשקיבלתי את המכתב. אני לילי אוונס, דרך אגב," היא הציגה את עצמה, שולחת את ידה הקטנה מעבר לשולחן. "ואתה סיריוס, נכון?"

סיריוס התעלם מהמחווה הידידותית שלה, תוקע את מבטו בשולחן בעקשנות. לילי שלחה לו מבט של עלבון וסלידה ועברה לצפות בטקס בהפגנתיות.

רמוס צפה בבנות שלמדו איתו ועם חבריו בגריפינדור מתמיינות, והבא להתמיין אחריהם היה רמוס עצמו. תחושת חיבה יוצאת דופן הציפה אותו בעודו צופה בעצמו בגיל אחת עשרה, צנום ומפוחד, עושה את דרכו אל קדמת האולם כדי להתמיין. הוא זכר את הבלבול והחרדה שהוא חש אז – הוא מעולם לא היה מוקף בכל כך הרבה אנשים קודם – וכשהמצנפת צנחה והסתירה את עניו, הוא חש הקלה.

בשולחן גריפינדור הוא זכה ליחס לבבי מצד לילי, אבל כשהוא פנה במבוכה להציג את עצמו בפני סיריוס, לילי אמרה לו, "אל תטרח."

בין האחרונים להתמיין היו פיטר וג'יימס. רמוס המבוגר, שצפה במתרחש מלמעלה, ראה את ג'יימס הצעיר מעודד את פיטר, שנראה כאילו הוא עומד להתעלף מרוב מתח. עמוק בתוך החלום הוא חש געגוע אל חברו שמת בגיל צעיר כל כך.

פיטר נראה כאילו הוא עומד לבכות מרוב הקלה כשהוא התמיין לגריפינדור, ואחריו ג'יימס תפס את מקומו בביטחון אופייני ומוין גם הוא לגריפינדור כמעט מייד. פיטר התיישב מצידו השני של רמוס, וג'יימס התיישב ליד סיריוס, זה בהה בשולחן הסגל בריכוז. רמוס לא חשב על זה כבר שנים, אבל זה היה הרגע בו ארבעתם נפגשו בפעם הראשונה. ככה החברות שלהם התחילה. אבל רמוס לא זכר את סיריוס כל כך מסוגר ומפוחד.

דמבלדור קם להכריז על תחילת הארוחה, אבל לא נראה שג'יימס מקשיב. הוא הסתכל על סיריוס בסקרנות גלויה.

"אתה סיריוס בלק," הוא אמר ברגע שדמבלדור סיים לדבר והארוחה הופיעה על השולחן. "סיריוס בלק, היורש של משפחת בלק."

"כן," סיריוס השיב בביטחון, אפילו שהוא עדיין לא יצר קשר עין. האם הוא חושב על הצרחן שיקבל מהוריו בבוקר הבא?

"אני ג'יימס פוטר," ג'יימס אמר, מושיט את ידו.

"פוטר?" סיריוס ווידא, לפני שלחץ את ידו בשמץ היסוס.

"אה, אז איתו אתה כן רוצה לדבר?" לילי התרגזה מעבר השני של השולחן. תמיד היה לה מזג חם. "וממני זה בסדר פשוט להתעלם? זה בגלל שאני בת?"

סיריוס לא טרח להשיב, מעמיס אוכל על צלחתו כדי לשחק בו.

"אני חושב שאני מבין מה קורה כאן," ג'יימס אמר בדיפלומטיות אופיינית. "ההורים שלך בטח מוגלגים."

"כן, אז מה?" לילי השיבה בהתרסה.

"לא כל המשפחות טהורות הדם מקבלות קוסמים שההורים שלהם מוגלגים," רמוס הצעיר נידב בקול קטן.

"מה זאת אומרת? זה שההורים שלו קוסמים הופך אותו ליותר טוב ממני?"

"אל תהיי כל כך קשה איתו, גילי. את לא יודעת איך זה לגדול במשפחה טהורת דם," ג'יימס אמר.

"קוראים לי לילי," לילי סנטה והלכה לשבת עם הבנות האחרות. רמוס זכר את הרגע הזה, שהחל את היריבות המרה בין השניים.

"תודה," סיריוס מלמל כשהיא הלכה.

"אין בעיה. המשפחה שלנו לא כל כך מתייחסת לדברים כאלה, אבל יש לי קרובי משפחה די מחמירים," ג'יימס השיב בקלילות. "אבל אתה יודע, אתה לא חייב להיות חבר רק עם מי שטהור דם. כלומר, המצנפת שמה אותך בגריפינדור, אז אתה בטח בחור טוב."

סיריוס נראה כמתפתה להאמין לו.

"מה איתכם?" ג'יימס הפנה את השאלה אל רמוס ופיטר, מתחיל להעמיס אוכל על צלחתו. "אנחנו הולכים לישון באותו החדר במשך שבע השנים הקרובות, כדאי שנתחיל להכיר אחד את השני."

"אבא שלי קוסם ואימא שלי מוגלגית," רמוס אמר. הוא זכר כמה הוא שמח שהוא לא בן מוגלגים באותו הרגע.

"זה לא כל כך נורא, נכון?" ג'יימס אמר לסיריוס, מוציא אותו בכוח מתוך הקונכייה שלו. "ומה איתך, פיטר?"

"ההורים שלי קוסמים," הוא צייץ במהירות. "אבא שלי עובד במשרד הקסמים." בהמשך אותה שנה הם גילו שזה היה שקר. שני ההורים של פיטר היו סקיבים, הוא פשוט התבייש לספר להם את זה.

"אני חושב שאנחנו נסתדר מעולה," ג'יימס סיכם את הנושא, לוחץ על כתפו של סיריוס, זה נראה מבוהל ובאותו הזמן מעט נרגש מהמחווה. "מה אתה אומר, סיריוס?"

"כן," סיריוס השיב בביטחון פתאומי. הוא נתן מבט אחרון לעבר שולחן סלית'רין, ואז פנה להסתכל בשלושת חבריו החדשים. "אנחנו יכולים להסתדר."

החלום השתנה. רמוס, שהיה מסוגל לנוע בחלום בחופשיות, כפה על העולם סביבו להתייצב ולהיכנע לחוקי ההיגיון. הוא מצא את עצמו ברחוב חשוך עם מדרכה עירונית שחוקה. משני עבריו התנשאו בנייני דירות קודרים ומוזנחים, ומנורות רחוב דלוחות האירו את הלילה באור צמיגי, כמעט דביק.

קול פקיקה הפר את נהמת כלי הרכב המרוחקים שמלאה את הדממה. סיריוס וג'יימס הופיעו באמצע הרחוב, נראים נסערים ומותשים. גלימתו של ג'יימס הייתה קרועה, וסיריוס הרחיק את שיערו ממצחו המיוזע בעודו נושם בכבדות. הם נראו מבוגרים מכדי להיות תלמידים בהוגוורטס, אבל לג'יימס עדיין לא הייתה טבעת נישואין.

"אני חושב שיצאנו מטווח סכנה," סיריוס אמר בצרידות.

בתגובה ג'יימס קילל בקול, פרקי אצבעותיו מלבינים סביב שרביטו. הוא בעט בפח אשפה קרוב בזעם.

"הנחשים האלה!" הוא צעק. "חבורה של רוצחים מטונפים!"

"תרגע, קרניים, המוגלגים ישמעו אותך," סיריוס אמר לו בקול נמוך.

"הם רצחו את אדגר!" ג'יימס המשיך לצעוק, "והם רצחו את אשתו ואת הילדים שלהם! אפילו על הילדים הם לא ריחמו, רך- כף! והחיוך על הפנים שלה... בלטריקס... היא נהנית מזה, המפלצת הזאת..." הוא כינה את בלטריקס בסדרה של כינויים חמורים מאד.

סיריוס נראה מעט חיוור תחת השיער שנפל על פניו. "היא עדיין בת דודה שלי, קרניים," הוא אמר בקול טעון.

"אתה מגן עליה?" ג'יימס פלט בתדהמה, עניו קרועות. "אתה לא רציני, סיריוס. היא רוצחת. היא הייתה רוצחת אותי מבלי להניד עפעף, ו – לעזאזל, אני לא רוצה אפילו לחשוב מה היא הייתה עושה ללילי אם היא הייתה מניחה עליה את התלפיים שלה."

"אני לא אומר שמה שהיא עשתה לאדגר היה בסדר," סיריוס הרים את קולו, כמעט בהתגוננות. "אבל אתה צריך לדעת שאין לה הרבה ברירה. כל החיים שלה היא למדה שמוגלגים וילדי מוגלגים הם נחותים מקוסמים טהורי דם, ושהרג מסיבה ראויה זה לא פשע. מה היית רוצה שהיא תעשה, תתכחש למשפחה שלה?"

ג'יימס עדיין נראה המום ומבולבל. "זה מה שאתה עשית," הוא אמר בהדגשה, כעס חדש מבעבע ועולה מתוכו. "מה אתה מנסה לומר, שאתה חושב שלילי – אשתי לעתיד – נחותה מאיתנו?"

"לא," סיריוס אמר מייד, מתחמק ממבטו של חברו. "לא, אבל... אני עדיין חושב שאתה לא צריך לעשות את זה. דורות על גבי דורות של קוסמים, עוד מהימים של איגנטוס פראוול... אתה באמת מתכוון להרוס את כל זה עם... עם דם של מוגלגים?"

רמוס היה המום. הוא לא ידע שהשיחה הזו התקיימה לפני החתונה של לילי וג'יימס; הוא תמיד חשב שסיריוס היה הראשון לתמוך בנישואים שלהם. טונקס צדקה אחרי הכל, אולי לא היו לסיריוס רגשות אהבה כלפי לילי, אבל כן היה ביניהם מתח בעקבות המוצא שלה.

ג'יימס שתק. רמוס ציפה ממנו להתחיל לצעוק, לקלל את סיריוס או לנסות להכות אותו, אבל הוא לא עשה אף אחד מהדברים האלה.

"אני מצטער," סיריוס אמר בקול חנוק, מלא חרטה.

ג'יימס הסתכל בחברו זמן ארוך, הבעתו אטומה ובלתי ניתנת לקריאה. לבסוף הוא הנד בראשו באכזבה – אפילו רמוס חש צביטה של אשמה לנוכח המחווה הזאת – והתעתק.

החלום שוב השתנה, נושא את רמוס אל מקום חדש – סמטה צרה בין שני בניינים גבוהים. שוב עיר מוגלגית, אך הפעם השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, ומוגלגים נראו חולפים בעיוורון ברחוב שבקצה הסמטה, לא מבחינים באיש שדידה לאורך הסמטה בשיברון.

בקושי ניתן היה לזהות את סיריוס. בגדיו היו רטובות ומוכתמים בוץ, ושיערו היה פרוע והסתיר את פניו, שהיו לבנות כמו סיד. שפתיו היו נתונות בקו דק של זעם עצור, מוכתמות בטיפה של דם שלא היה שלו. בתוך החלום, רמוס נתקף תחושה חזקה שמשהו נורא עומד לקרות, והוא רצה לצעוק לחברו, להגיד לו להסתלק משם ולא להביט לאחור. אבל סיריוס לא יכול היה לשמוע אותו.

"סיריוס."

רמוס הסתובב יחד עם סיריוס למשמע הקול הגבוה והמוכר. זה היה פיטר, עומד באמצע הסמטה עם החיוך הנבוך שלו. הוא תמיד היה כל כך מתוח ומפוחד, אבל כעת הוא לא נראה מפוחד, רק נרגש.

"מה עשית?" סיריוס נהם בקול צרוד, נורא.

"זה עבד," פיטר אמר, לא מבחין או מתעלם ממצבו השבור של סיריוס. "אדון האופל השיג את מבוקשו. התוכנית שלך עבדה, סיריוס. האדון אמר שלא תאכזב – "

"האדון?" סיריוס צעק פתאום. "אתה... זה היית אתה! אתה העברת מידע מהמסדר לאוכלי מוות!"

"אבל ידעת את זה," פיטר אמר, כמעט בביישנות. "זה הכל היה חלק מהתוכנית של האדון. בגלל זה שכנעת את ג'יימס להפוך אותי ל – "

"שלא תעז לומר את השם שלו!" סיריוס צעק, מתנפל על פיטר בשרביט שלוף. "בוגד מטונף! אתה לא מבין?! לא רציתי לדעת איפה הם מסתתרים! לא רציתי להיות חייב לבגוד בהם! אבל אתה – "

לקחו לפיטר כמה שניות להבין שהוא וסיריוס לא באותו הצד, כפי שהוא חשב. אך ברגע שההבנה שקעה בראשו הקטן הוא עשה את המעשה הצפוי והחכם ביותר שהוא היה יכול לעשות, וברח מהסמטה.

סיריוס רץ אחריו. רמוס ניסה לעצוק לו לעצור, אבל המילים נבלעו בתוך החלום, כאילו הוא ניסה לדבר מתחת למים. הוא כפה על החלום לתת לו ללוות את סיריוס אל הרחוב, שם הוא התנפל על פיטר והפיל אותו בכוח לכביש. המכוניות הנוסעות נעצרו בחריקות בלמים כדי לא לדרוס אותם, והעוברים והשבים בהו במחזה בבלבול ותדהמה. סיריוס נפל למלכודת.

"אתה רצחת את לילי וג'יימס!" פיטר צווח, פחד וניצחון משתקפים בעניו המימיות. "אתה הייתה החבר הכי טוב שלהם, ואתה בגדת בהם! היית אוכל מוות כל הזמן הזה!"

האוויר פצפץ. רמוס ניסה לצרוח, אבל שום קול לא יצא; העולם התכסה ענן של אש, והייתה רק דממה.

הוא התעורר בחדר העבודה של אוריון בלק. לקחו לו כמה רגעים להבין שהוא עדיין חולם, לכוד בתוך זיכרונותיו של סיריוס. סיריוס עצמו ישב בשולחן העבודה, שקוע במכתב; זה היה סיריוס של אחרי אזקבן, מזוקן וקודר.

מאז הזיכרון הראשון בו רמוס וטונקס צפו, לא היו עוד זיכרונות מהימים של סיריוס אחרי אזקבן. מתוח ומסוקרן, רמוס התקרב אליו בריחוף והציץ במכתב מעבר לכתפו.

אני לא משרת אותו יותר. הנדר שנדרתי היה בחיים אחרים. נתראה מתי שהוא.

ס.

לפני שרמוס הספיק להבין את משמעות הפתק המוזר, סיריוס קיפל אותו באצבעותיו הגרומות וקרא לקריצ'ר.

"איך קריצ'ר יכול לשרת את אדונילי?" גמדון הבית התחנחן כשאפו כמעט נוגע ברצפה, ואז מלמל בשנאה, "מה החזרזיר כפוי הטובה הזה רוצה מקריצ'ר עכשיו?"

"אני צריך שתשלח את זה," סיריוס השיב, מתעלם מהעלבונות, ומסר לקריצ'ר את הפתק.

"למי קריצ'ר ישלח את המכתב, אדונילי?" גמדון הבית שאל בלעג גלוי.

"אתה יודע למי," סיריוס השיב בקול נמוך.

באותו הרגע נשמעה נקישה על הדלת והארי הציץ פנימה בהיסוס. הוא סקר את דמותו של סיריוס ואת קריצ'ר האוחז בפתק, לפני שסיריוס פקד על גמדון הבית להסתלק.

"מה זה היה?" הארי שאל, נכנס לחדר העבודה וסוגר אחריו את הדלת.

"שום דבר," סיריוס השיב בטבעיות, ולפני שהארי הספיק לחקור הוא חייך בחיבה ושאל, "מה שלומך, הארי?"

"אני בסדר," הארי השיב באופן לא משכנע, בוחן את החדר כשידיו בכיסיו. "אדון וויזלי חוזר היום מבית החולים..."

"אני מבין," סיריוס אמר, צונח לכורסא קרובה. "ואתה עדיין מאשים את עצמך במה שקרה לו?"

הארי מלמל משהו לא מובן, עוצר לבחון מקרוב את הדיוקן שמעל האח.

"מי זה?" הוא שאל את סיריוס.

"זה אבא שלי," סיריוס השיב, מסתכל גם הוא בדיוקן במרירות. "בניגוד לאימא שלי, הוא לא מדבר הרבה."

ההערה הצליחה להצחיק את הארי.

"נעים להכיר אותך, אדון בלק," הוא אמר לדיוקן בשעשוע.

"אני לא בטוח כמה זה נכון," סיריוס מלמל, יותר לעצמו מאשר להארי.

"למה?" הארי שאל.

"ובכן," סיריוס פתח בחוסר נחת. רמוס הבחין שמשהו מכביד על ליבו, אבל הוא לא היה בטוח שהארי רואה את זה. "בוא רק נגיד שאם זה היה תלוי בו, אתה לא היית נולד."

"אמרת שהוא לא היה אוכל מוות," הארי אמר בסקרנות, תופס את אחת הכורסאות.

"הוא לא היה," סיריוס השיב במהירות. "אבל הוא העריץ את וולדמורט על הרעיונות והיוזמות שלו. הוא העדיף להעלים עין מהאלימות והאכזריות שלו, ולראות רק את הטוב שהקרבה אליו תעשה למשפחה... הוא היה אובססיבי לטוהר הדם, והוא שנא מוגלגים וכל מה שקשור אליהם. כשהייתי ילד הוא היה אומר לי, סנגוס דנסו אסט אקווה. דם סמיך יותר ממים. זה היה קורה ממש בחדר הזה, שעות על גבי שעות של הרצאות על קסם ועל דם..." הוא העביר את מבטו על שולחן העבודה.

"אבל זה לא השפיע עליך," הארי אמר בנחרצות, מתחיל לשים לב שנסדקו במצב רוח קודר במיוחד. "לא האמנת לכל מה שהם אמרו לך. ברחת והצטרפת למסדר."

"נכון," סיריוס אמר בחיוך עקום. רמוס הכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת מתי הוא לא אומר את כל האמת.

"הארי," סיריוס התחיל לאחר כמה רגעים של שתיקה, במהלכה שניהם צפו באש שבאח. "אני... רציתי להגיד לך משהו."

הארי הסתכל עליו בשאלה. רמוס צפה בסיריוס שוקל את המילים בכובד ראש, והבין שהוא רוצה לספר להארי הכל – על אותו הנדר שכבל אותו למרותו של וולדמורט, על בלטריקס, על היחסים הטעונים שלו עם לילי, על התפקיד שהיה לו במותם של הוריו של הנער, על האופן בו הוא רצח בדם קר כדי להגן עליו – אבל הוא לא היה מסוגל. אחרי שהוא שמר על הסוד כל חיו, הוא לא הצליח למצוא את המילים לספר להארי את כל מה שקרה, את כל מה שעבר עליו. הוא פחד שהוא לא יבין, שהוא יסתכל עליו שוב כמו שהוא הסתכל עליו באותו הלילה בצריף המצווח, כאילו הוא רוצח מתועב.

"רציתי להגיד לך," הוא אמר, זונח את התקווה לחשוף את סודותיו. "שאתה האדם הכי חזק והכי טוב שאני מכיר. בכנות, אתה הגיבור שלי. וזה לא משנה מה וולדמורט זומם או איך אתה קשור לזה, כי אתה תנצח אותו. אתה תשתחרר ממנו, הארי, לפני שזה יהיה מאוחר מידי. אני מבטיח לך שזה אפשרי."

הארי השפיל את מבטו במבוכה, מתעסק בשרוכי נעליו בביישנות. "תודה," הוא מלמל חלושות, מנסה להסתיר כמה המילים משפיעות עליו. הוא לא ידע כמה ההבטחה של סיריוס כבדה, ומאיזה ניסיון הוא מדבר.

דיוקנה של גברת בלק נשמע צורח מהמבואה, קוטע את השיחה הטעונה.

"זה בטח ארתור והפמלייה," סיריוס אמר בטון סופי, קם על רגליו ונותן מבט אחרון בחדר. "שנרד?"

הארי הנהן, עדיין לא מסוגל לפגוש את מבטו של סנדקו, ופנה לכיוון הדלת.

"אתה יודע שאני אוהב אותך, נכון?" סיריוס אמר מאחוריו, שמץ תקווה בקולו.

"כן," הארי השיב בקצרה, מעביר את ידו בשיערו במבוכה כמו שג'יימס היה עושה, ואז ניסה להסתיר את הצלקת שלו מאחורי השיער. "אני יודע."

הפרק הקודם		הפרק הבא