דבי מייקלסון - המאומצת, הסיוט או סתם דבי

סורי סורי, אני יודעת, כבר מלא זמן לא העלתי פרק, אבל אתם יודעים - כיתה י"א, בגרויות וכאלה.

עכשיו החופש הגדול, ואני מקווה להעלות פרקים בתדירות גבוהה הרבה יותר (במיוחד שעכשיו העניינים עם דבי מתקדמים קצת..)

אז תהנו מהפרק!

'אני כבר עשר דקות מסתובבת בטירה המעופשת הזאת. עשר דקות, ואני עדיין לא יכולה למצוא את המשרד של האישה המחרידה הזאת.'

דבי הביטה סביבה, אבל היא לא יכלה אפילו לזכור את הכיוון ממנו היא באה. היא התנשפה בכעס והחלה לעלות בגרם המדרגות, אבל נעצרה באמצע העליה, לא בטוחה לאיזה כיוון היא צריכה לפנות עכשיו.

"הי, מייקלסון! איבדת את הדרך?" דבי הסתובבה למשמע הפניה, אבל מיד לאחר מכן הסתובבה בחזרה והחלה לעלות ברנדומליות באחד מגרמי המדרגות, כשהבעה חמוצה אף יותר ממקודם מרוחה על פניה.

"נו, באמת." היא שמעה את זאביני אומר, ואחר כך את רקיעות רגליו כשהחל להתקדם בכיוונה.

"לאן את הולכת, לאברידג'? כי המשרד שלה בכיוון הפוך לגמרי." דבי נעצרה בהפתעה והביטה עליו מעבר לכתפה.

"מאיפה אתה יודע?" זאביני נעצר בהתנשפות, אבל שילב את ידיו והתקרב לדבי בצעדים מהוססים.

"טוב," הוא נשמעה לא פחות נבוך ומהוסס מצעדיו."יכול להיות שמונטגיו הזכיר משהו על זה בחדר המועדון, ולכולם ברור שהוא פטפטן לא קטן..."

"אתה מתכוון להגיד שאתה עוקב אחרי?" דבי חיקתה את ידיו השלובות, אבל בשלה היה הרבה יותר בטחון וכעס.

זאביני האדים. "לא לא לא! אני רק..." אבל דבי כבר המשיכה לעלות במדרגות בשיא המהירות.

"עכשיו זה כבר מגוחך," היא שמעה אותו מתנשף מאחוריה. "זה אפילו לא הכיוון הנכון!"

"זה בדיוק בכיוון הנכון למתי-תבין-כבר-את-הרמז-בלייז-זאביני-ותעזוב-אותי-לנפשי!" דבי החלה להתנשף גם היא, אבל לא היה לה אכפת. היא הרגישה שהיא חייבת להתרחק ממנו כמה שיותר, ובמהירות האפשרית.

"דבי, אני לא מבין בכלל מה עשיתי לך שאת כועסת עליי!"

"אה, כן?" קולה של דבי נטף סרקזם. "מעניין מאוד שמוקדם יותר היום אמרת שאתה יודע בדיוק למה אני כועסת עלייך."

היא הרגישה תחושת ניצחון מתוקה בכמה הרגעים בהם הוא עצר את שטף דיבורו, והדבר היחיד שהפר את השתיקה המבולבלת היו הנשימות הכבדות של שניהם.

"לא נסחתי את עצמי נכון." דבי כמעט יכלה לשמוע את גלגלי מוחו מתחילים לחרוק, וחייכה לעצמה בסיפוק.

"טוב, אתה לא חייב להשקיע על הניסוח; אני כמעט בטוחה שהקירות כאן לא בררנים."

דבי שמעה את נעליו של זאביני נעצרות מלחרוק, והבינה שזאת ההזדמנות היחידה שלה. היא שאפה אוויר, ובנשיפה היא הסתובבה ורצה בשיא המהירות שלה לעברו של זאביני המופתע.

היא עברה אותו במהירות, וכבר הייתה באמצע הדרך לגרם המדרגות הנגדי כששמעה את קריאתו של זאביני.

"דברה מייקלסון, תעצרי מיד! את רוצה לדעת מה קרה בלילה ההוא או לא?" דבי נעצרה והסתובבה לכיוונו של זאביני, כל כך מופתעת עד כי היא לא הצליחה לנשום.

זאביני נראה מופתע אף הוא מהתפנית בהתנהגותה, אבל מיד התעשת ומשך בכתפו לכיוון דבי.

"בואי נדבר בדרך למשרד של אמברידג'."

*

"או, העלמה מייקלסון! אני שמחה שהחלטת לענג אותנו סוף כל סוף בנוכחותך!" דבי סגרה את הדלת מאחוריה בשתיקה מהורהרת. היא הייתה מוטרדת, ובעיקר מסונוורת מדי, ולא שמה לב לטון דיבורה של אמברידג'.

למען האמת, היא בקושי שמה לב לכך שהאישה אמרה משהו; היא הביטה מהופנטת בציורים המזעזעים של החתולים שניתלו על הקירות, ממצמצים באדישות אל מול מבטה הנחרד ממקומותיהם על הקיר הורוד. לא נראה היה שהם מודעים לכך שהם חיים בתוך תמונה עם מסגרת.

הכחכוח האופייני של הפרופסור כמו העיר אותה מהטראנס שהיא הייתה מצויה בו.

"אהמ, אהמ." דבי הרימה גבה .

"אמרת משהו, פרופסור?" היא שמעה קול מאוד לא גברי, משהו בין צחוק לשיעול לחנק, שבקע מגרונו של פרד.

פרד. הוא חייך אליה והיא החזירה לו חיוך.

'איך יכולתי לשכוח ממנו?' המצפון שלה החל לייסר אותה.

'הוא בטח כאן כבר המון זמן, כשהאדם היחיד שמארח לו חברה היא השטן בכבודו ובעצמו.'

אבל היא לא הספיקה להרהר בדבר יותר מדי, כי אותו ה'שטן' התחילה להסביר להם את העבודות שהם צריכים לעשות.

דבי הקשיבה לה בחצי אוזן, כי רוב תשומת ליבה הייתה נתונה כעת לפרד. לקח לה כמה רגעים עד שהיא הבינה מה שונה בו. הוא היה לבוש... רגיל. לא היה כל זכר לתלבושת המוזרה שעד כה ראתה אותו לובש (גלימות לא היו כל כך הסגנון שלה, משום מה).

היא הסמיקה כשנוכחה לדעת שהיא לא מצליחה להתיק את מבטה מבטנו החטובה,שאליה החולצה השחורה שלבש נצמדה בצורה מושלמת.

'טיפשה, תפסיקי. הוא עלול להסתובב ולהסתכל עלייך בכל רגע.' היא עצמה את עיניה והכריחה את עצמה -בקושי רב- לחזור ולהביט באמברידג', מאחורי השולחן הוורוד המצועצע שלה.

רק שהיא לא הייתה שם יותר; היא הרימה את מבטה וכמעט נפחה את נשמתה כשראתה אותה עומדת בדיוק מולה, כשידה מושטת לפנים.

"השרביט שלך, עלמתי?"

דבי מצמצה בבלבול.

"השארתי אותו בחדר שלי..?" שאלה-קבעה דבי, לא בדיוק בטוחה למה הייתה אמורה להביא את השרביט שלה לעונש.

"את זה, יקירה, יש דרך קלה מאוד לבדוק." היא חייכה אליה את החיוך המבחיל הרגיל שלה והרימה את ידה באוויר.

"אציו שרביט!" היא קראה. שום דבר לא קרה.

דבי הייתה יכולה להשבע שראתה את החיוך שעל פניה נרעד, אבל רגע לאחר מכן, כשהורידה את ידה, לא היה כל זכר לכך.

"טוב. דלי מלא במים נמצא ליד האח, כמו כן גם הכלים איתם תרצו להשתמש בנקיון החדר." היא החוותה עם שרביטה לפינה ליד האח, שם התגשמו לעיניהם של פרד ודבי דלי, מטאטא, מגב ושני סמרטוטים, וכולם בגוון הורוד המחלי שעטה החדר כולו.

"אני אחזור בעוד שעתיים, ומקווה מאוד לראות את החדר במצב טוב בהרבה. שלא תצטרכו לחזור לכאן לעוד ערב של עונש, נכון?" היא צחקקה ויצאה מהחדר בטריקה של דלת.

דבי הסתכלה על פרד, שהחזיר לה מבט מחוייך, עיניו מנצנצות בקונדסיות.

"מה?" שאלה דבי, ולא יכלה שלא לחייך גם היא.

אבל פרד רק מצמץ.

"אל תסתכל עלי ככה, זה מטריד למדי." דבי לקחה צעד אחד גדול אחורנית, כדי להראות את הרצינות שבדבריה, אבל פרד התחיל לצחוק.

"אל תברחי לי עכשיו, אנחנו צריכים עוד לנקות." הוא קם והחל ללכת לכיוון כלי הניקוי. עכשיו היה תורה של דבי לצחוק.

"אתה בטח צוחק." היא אמרה, והעלימה את הכלים בהנף יד. החיוך על פניו של פרד הוחלף לרגע בתדהמה, אבל אז הוא חזר וחייך חיוך קטן.

"את יכולה לעשות את זה בכל החדר?" דבי פקקה את אצבעותיה ברוב חשיבות.

"שב בצד, בחור צעיר. תן למומחים לטפל בעניין." היא צחקה כשפרד התיישב, תוך שהוא קד לה קידה עמוקה.

"אני מוכן לחזות בעיניי את מראה הקסם משובב הלב." הוא אמר ומחא דמעה בלתי נראת מהלחי שלו.

דבי הרימה את ידיה.

"את הדמעות תשמור לאחר כך." הם החליפו מבטים מחוייכים, ואז דבי כיוונה את ידיה לשולחן הוורוד, שניצב מולה.

השולחן היה מלא בגליונות קלף וורודים, שהיו מפוזרים על השולחן מבלי סיבה נראת לעין.

'הכלבה הזאת בטח עשתה כאן בלאגן לפני שנכנסנו' היא עקמה את אפה.

היא דמיינה איך כל פיסות הקלף מסתדרות להן בפינה של השולחן, וכל עטי הנוצה (הוורודים) נכנסים למתקן העטים (הורדרד) שבקצה השני של השולחן.

אחר כך היא עברה לאח, אותה היא נקתה במצמוץ אחד. ואחר כך לרצפה, ולקירות, ולבסוף גם לתקרה.

דבי הורידה את ידיה ויצאה מהמצב בו הייתה שרויה. החדר נראה עכשיו בדיוק כמו שרצתה שיראה- נקי, מסודר ומצוחצח, ואף לא לכלוך אחד בשום פינה של החדר.

היא החזירה את מבטה לפרד, שהביט בה בפה פעור.

"כן, זה נראה די מרשים כשמסתכלים על זה מהצד." היא הכניסה את ידיה לכיסים ונשענה בעדינות על אחד הקירות, מרגישה איך פניה מתלהטים. היא אף פעם לא אהבה להיות במרכז תשומת הלב.

פרד סגר את הפיו. ואז פתח אותו שוב, לא מוצא מילים.

"טוב, עכשיו אנחנו יכולים לקרוא לאמברידג', אני מניחה." היא אמרה לאחר שתיקה של כמה רגעים.

" לא לא. את בטח צוחקת." פרד קם ונענע את ראשו מצד לצד .נראה היה שהוא חזר לעצמו למשמע הדברים, והוא החווה לדבי על השולחן של אמברידג'.

"בואי, שבי." דבי הרימה גבה, מה שגרם לפרד לצחוק.

"אל תדאגי, אני לא מתכוון להטריד אותך או משו. אם נקרא עכשיו לאמברידג' היא תטיל עלינו עוד כמה דברים. ואולי גם כאלה שלא תוכלי לתקן עם קסם." הוסיף כשהיא פתחה את פיה להגיב.

היא משכה בכתפיה ועזבה את הפינה הרחוקה של החדר כשחיוך מתפשט על פניה.

"אז אתה מבטיח לא להטריד אותי?" היא אמרה והתיישבה על השולחן.

פרד העמיד פני חושב, והזיז את כיסאו לכיוונה.

"אממ, אני מבטיח לנסות." הוא אמר בטון מהוסס. במצב בו הם ישבו, כשהיא על השולחן הוא על כיסא, דבי כמעט הגיעה לגובה שלו, והיא יכלה לראות בבירור את הניצוץ הקונדסי שבעיניו כשאמר את הדברים.

"אני מאוד מקווה בשבילך שבאמת תנסה, כי תנועה לא מחושבת אחת..." היא החוותה בידה על צווארה בתנועת 'אתה מת' קלאסית, שגרמה לפרד לצחוק.

"לא, אל תדאגי. יש לי דברים חשובים לדבר איתך עליהם, לא זמן טוב במיוחד לנגיעות."

"איזה סוג של דברים?" שאלה דבי, מטה את ראשה הצידה בסקרנות.

"לא יודע. למשל,למה איחרת והשארת אותי כאן עם הקרפדה הזאת, שטחנה לי את הראש במשך עשרים דקות תמימות?" למרות שפרד אמר את הדברים בחיוך, הבעת פניה של דבי התקשחה מעט.

היא נזכרה בשיחה שהייתה לה עם זאביני, שנדמה היה שקרתה לפני כמה שנים ולא כמה דקות.

"אתה יודע, היו לי כמה דברים חשובים לסדר.אני הרי אדם כל כך עסוק." היא ניסתה לחייך, וקיוותה שהיא נראת לפחות קצת יותר משכנעת מאיך שהיא מרגישה שהיא נראת.

"דברים חשובים, כמו לדבר עם הבחור ההוא עם העיניים הכחולות?" החיוך המזוייף של דבי החליק מעל פניה.

"איך אתה יודע..?" פרד משך בכתפיו.

"שמעתי את מונטגיו מדבר איתו אחר הצהריים, והנחתי שהוא ינסה לתפוס אותך רגע לפני העונש." דבי ראתה ניצוץ של רגש בלתי מוסבר בעיניו.

'כעס? עצבות?' היא נסתה לפענח.

'...קנאה?'

דבי נאנחה והביטה ברגליה.

"זה כל כך מבלבל." היא אמרה בשקט. פרד קרב את הכיסא שלו עוד קצת, עד שרגליה כמעט נגעו ברגליו, אבל לא לחץ עליה לדבר.

זה בהחלט היה מבלבל, מערכת היחסים החמקמקה שהייתה לה עם זאביני. היא לא ידעה מה לחשוב עליו- מצד אחד היו הזכרונות, שלא נתנו לה מנוחה כבר שנים, ומצד שני...

"את לא חייבת לשמור הכל בלב, את יודעת." דבי הרימה את מבטה ופגשה במבטו של פרד. לא היה בו כל זכר לניצוץ האפל שראתה בו קודם, או לכל טיפה של הומור.

היא בחנה את הבעת פניו– לא, זה לא היה דומה אפילו לרחמים או לסקרנות. זה היה דומה יותר לכאב מכל דבר אחר.

כאב. היא הרגישה במבטו שהוא רוצה להבין אותה, להכיל את הכאב שלה ביחד עם שלו.

היא נאנחה בשנית, גומלת בליבה החלטה אמיצה.

" טוב, זה סיפור די ארוך, אז תכין את הישבנים שלך לסבל הנורא." פרד השמיע נחרה והתמקם בצורה מופגנת ביותר על הכיסא שלו.

"אנחנו מוכנים." הוא אמר והשעין את המרפקים שלו על ברכיו, מביט בדבי בציפייה.

דבי שאפה אוויר לריאותיה והתחילה בסיפור.

"לפני הרבה מאוד זמן, כמה אלפי שנים אם לדייק, חי לו זוג בריטי אי שם ברחבי אנגליה. לזוג קראו אסתר ומייקל.

לאסתר ומייקל הצעירים עוד טרם נולדו ילדים, והם החליטו שעליהם לעבור לאמריקה הרחוקה, שהייתה אז מקום משכנם של מכשפים ואנשי זאב בלבד."

"רגע, אסתר ומייקל היו מכשפים?" שאל פרד.

"רק אסתר, אבל לזה נגיע בהמשך הסיפור.

בקיצור, מפה לשם נולדו לזוג שישה ילדים- פין, אלייז'ה, קלאוס, קול, רבקה והנריק.

המשפחה חיה לה בנעימים בשכנות עם אנשי הזאב, ובלילות הלבנים היו מסתגרים בביתם, שלא יפגעו.

 הכל היה בסדר, עד שלילה אחד, שהיה לילה עם ירח מלא, החליטו קלאוס והנריק הקטן ללכת ליער, בו אנשי הזאב שינו צורה. אבל הם התקרבו אליהם קצת יותר מדי, והנריק נרצח.

כתוצאה מהמקרה, החליטו אסתר ומייקל ללכת למכשפה הראשית ולבקש ממנה שתהפוך את המשפחה שלהם לטובים יותר מאנשי הזאב- חזקים יותר, מהירים יותר, חיים יותר זמן.

המכשפה סרבה בכל תוקף- היא טענה שמכשפים נוצרו כדי לשרת את הטבע, ולא לעקם את החוקים שלו; לכן אסתר, שהייתה גם מכשפה, החליטה לנסות לשנות את המשפחה שלה בעצמה.

מפה לשם, היא הפכה את המשפחה שלה לערפדים.

אחרי שקלאוס השתנה לערפד, הוא הרג אדם (כדי לשתות את הדם שלו), ובכך הוא הפך לאיש זאב.

מסתבר, שקלאוס נוצר מבגידה של אסתר עם אחד מהשכנים אנשי הזאב, והוא לא הפך לזאב עד לאותו הרגע,מכיוון שהיה אמור להפוך לאיש זאב רק אחרי הרצח הראשון שלו."

"אז הוא בעצם חצי איש זאב חצי ערפד?" תהה פרד בקול.

"כן, או בקיצור- היבריד*. אבל אסתר לא רצתה שהוא יהיה כזה, והחליטה לדכא את הצד הזאבי שלו, ולהפוך אותו בעצם לערפד רגיל. ובתמורה- קלאוס הרג אותה."

"אז איפה את נכנסת לסיפור? את מאומצת?" דבי גלגלה את עיניה.

"קצת סבלנות, חברי הטוב. אנחנו כבר מגיעים אליי.

אז אחרי שאסתר מתה, קלאוס אלייז'ה ורבקה כרתו ביניהם ברית שישמרו אחד על השני לעד ולנצח נצחים (הם הפרו אותה די הרבה פעמים למען האמת, אבל זה נושא לסיפור אחר), וכל שאר האחים עזבו וחיו כל אחד לעצמו.

לאחר אלפי שנים, שבהם אסתר לא מצאה מנוחה בעולם המתים בגלל המעשה שעשתה, היא החליטה לחזור לחיים ולהרוג את כל ילדיה, כי רק כך יוכל לשוב האיזון לעולם. כן, זה נשמע אכזרי, אבל זה היה די אכזרי ליצור אותם מלכתחילה.

אז היא השתמשה בכוחות הקסם שלה (ונעזרה גם באלו של מכשפות אחרות) כדי לחזור לחיים, אבל ככל הנראה השתמשה בקצת יותר מדי קסם.

כשקלאוס רצח אותה, היא הייתה בימים האחרונים של הריונה, וכשקמה לתחיה- גם הלב של העובר שבתוכה חזר לפעום, ולאחר כמה ימים נולדה- דברה מייקלסון הצנועה והענווה שיושבת לפניך." היא קדה לפניו קידה קטנה והמשיכה בסיפור, שהסב לה יותר הנאה מרגע לרגע.

"אסתר הייתה צריכה קצת זמן להתאושש לאחר לידה, ולאחר חצי שנה היא החליטה סוף סוף לתקוף את קלאוס, אלייז'ה ורבקה, שהיו אז במיסטיק פולס (העיירה שבה הם נולדו וגדלו באמריקה).

התקיפה לא הלכה לה טוב כל כך, ואסתר מתה, שוב, אבל לא לפני שהיא ספרה להם עלי, ועל זה שיש לה יורשת ושהיא כבר לא צריכה אותם יותר.

אחרי שהרגו את אסתר, הם לקחו אותי והחליטו להתרחק כמה שיותר מאמריקה ומכל הסיפור הזה, והתיישבו בלא אחרת מאשר אנגליה."

"בווילטשייר." ניחש פרד, ודבי הנהנה.

"אז את רוצה להגיד לי, שאת בת של מכשפה רבת עוצמה, שילדה אותך אחרי שהיא קמה לתחיה ובעצם גם יצרה את הערפדים לפני כמה אלפי שנים?" שאל פרד לאחר כמה רגעים של שתיקה מהורהרת.

"אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל..." דבי התחילה לענות לו, אבל בדיוק אז נפתחה דלת המשרד.

ההבעה שהייתה על פניה של אמברידג' הפתיעה את דבי, שלא הייתה רגילה לראות את הקרפדה לא מחוייכת. היא הביטה בתקרה, ברצפה, בשולחן ובאח כאילו זה הרגע סטר אחד מהם על פניה, ולבסוף פנתה והביטה בדבי.

"טוב," דבי ניצלה את השתיקה וקפצה באלגנטיות מהשולחן, מושכת תוך כדי כך את פרד לעמידה ופונה ללכת לכיוון היציאה מהחדר.

"סיימנו את העונש שלנו, כפי שאת יכולה לראות בעצמך, גבירתי. אז אנחנו נפנה לנו לכיוון החדרים. נכון, פרד?" היא פתחה את דלת החדר בעדינות, וכשלא הייתה כל תגובה מכיוון הפרופסור, יצאה מהחדר במהירות וסגרה את הדלת מאחוריה ומאחורי פרד, והם התחילו לרוץ.

"למה אנחנו רצים?" שאל פרד כשחיוך גדול מרוח על פניו. נראה היה שהוא שכח כבר מהסיפור שדבי סיפרה לו זה הרגע.

"אינלי מושג!" ענתה לו דבי בין צחקוק לצחקוק, ונעצרה באמצע גרם המדרגות, נאבקת לנשום.

פרד נעצר קצת אחריה, אוחז במעקה ומתנשם גם הוא.

אחרי שהם נרגעו, פרד פנה לדבי והושיט לה את ידו באלגנטיות.

"את חפצה בליווי לחדרך?" היא חייכה והחלה לרדת במדרגות בריצה, מתעלמת מידו המושטת של פרד.

"מי שמגיע אחרון אוכל אחרון!" היא קראה לכיוונו, מחייכת כשנזכרה מי תמיד היה אומר לה את זה, והגבירה את קצב ריצתה כששמעה את פסיעות רגליו של פרד ממהרות אחריה.

*

דבי התכרבלה בשמיכת הפוך העבה והחמימה שבית הספר סיפק לה, מחייכת לעצמה בשקט כשנזכרה בתגובתו הרגוע של פרד על סיפור חייה. רוב האנשים היו נרתעים כששמעו שדבי הייתה אחותם של הערפדים המקוריים, שהיו אחראים לכל כך הרבה רצח והרס ברחבי ההיסטוריה, אבל נראה היה שפרד היה יותר מתרשם מאשר מפוחד.

דבי לא הספיקה להחליט אם זה מעיד עליו שהוא אמיץ, או לחלופין סתם מטומטם, לפני שנרדמה-כשחיוך גדול ומטופש מרוח על פניה.

* התרגום של היבריד הוא בעצם בן כלאיים, אבל אמברידג' משתמשת בכינוי הזה לכל יצור קסום, לכן החלטתי להשתמש במילה הלועזית ולא לתרגם אותה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא