נאמנות או אהבה?

הם היו בדרכם לטיפול בחיות הפלא כשתלמידי הפלפאף ורייבנקלו חזרו משם. כמובן שגם הייזל הייתה שם וכשקרבה אליהם ונסה שלחה לעברה נחרת בוז וההפלפאפית מצידה הרימה לעברם מבט אטום מבלי להתייחס והמשיכה ללכת בראש מורם.

בשביל דראקו זו הייתה התנהגות רגילה. לעבור לידה ולהתעלם ממנה וששניהם ממשיכים ללכת רגיל, הוא עשה את זה במשך יותר משנתיים, אבל הפעם לא יכול שלא לשים לב למשהו שונה בהתנהגותה. הצורה שבה הביטה בהם בלי כל רגש מתעלמת לגמרי מהלעג וממשיכה ללכת כאילו זה בכלל לא מזיז לה.

זה הזכיר לו את הפגישה הקצרה שהייתה להם ברכבת שבה היא הייתה מלאת ביטחון וזה לא התאים לה, אבל לא כמו שהיה ברכבת הוא לא התמלא בכעס עליה ולא הרגיש נבוך לידה, להפך, הוא התפעל ממנה. הוא לא יכל שלא לתהות לעצמו מאיפה השינוי הזה הגיע.

הוא לא היה מודה בזה, אבל הוא הכיר אותה כל כך טוב וידע לזהות כשמשהו שונה אצלה.

יד עברה בשיערו ומייד הוא התנער ממחשבותיו והבחין בפנסי שתלתה בו עיניים תמהות.

"על מה אתה חושב דראקוש?" היא שאלה בקולה החנפני.

"כלום." הוא התנער ממנה. "אנחנו מאחרים."

"מה פתאום אכפת לך שנאחר זה המורה הענק והבלתי נסבל." היא מילמלה בעצבנות.

"נכון, לא אכפת לי." הוא התעשת על עצמו ומיהר להצטרף לצחוקם המלגלג של קראב וגויל.

באותו יום בארוחת הערב כשהתיישב לשולחן לאכל, פנסי לא התמהמה לתפוס את המושב לידו. הוא הרגיש שהיא נדבקת אליו, אך לא מצא את הכוחות להתחיל לדבר אליה.

במשך כל הארוחה השתדל בכל מאודו לרכז את מבטו בצלחת האוכל הגדושה, אך עיניו לא יכלו להתעלם מהמפל הבלונדיני שנחת רק על קצהו העליון של הכיסא בשולחן מלפניו.

משהו השתנה בה. הוא הרהר שוב במחשבה. הגישה שלה, הדרך שבה הסתכלה עליו. הוא מצא את זה ממש מציק לו.

די תפסיק עם זה, הוא אמר לעצמו. מה שעובר עליה זה בכלל לא עניינך.

למה הוא לא יכול להפסיק לבהות בה ולנסות להבין אותה? בכלל לא אכפת לו. לא. לא שוב עם התירוץ הזה. האים באמת לא אכפת לו? כשראה אותה במסיבה לא הייתה לו האפשרות להתכחש לגעגועים שלו לעבר שבו היה איתה. הוא עדיין כעס וחשב שכשיחזרו להוגוורטס יוכל לשכוח ממנה שוב ולהמשיך להתעלם ממנה, אבל עכשיו לא הצליח לגרום לעצמו להרגיש שום טיפת כעס כלפיה.

מה גרם לשינוי החד הזה שחל בה ומה גרם לשינוי ברגשותיו?

"תבוא איתי למועדון?" השאלה הקפיצה אותו. כבר פעם שניה שהיא קוטעת את מחשבותיו היום.

"אני רוצה שנגיע לפני שכולם יהיו שם."

"למה?" הוא ניסה שלא להביט בעיניה ובמקום זאת פזל אל צלחתה שהייתה מרוקנת.

"אני רוצה שנדבר." היא השיב בלי לפרט.

הוא אפילו לא ניסה לשאול למה. לא היה טעם. בכל מקרה הוא השתוקק כבר לעוף משם ולהיות לבד, לקבל קצת זמן לסדר את מחשבותיו.

הוא מיהר לגמור את תכולת צלחתו והלך אחריה אל המרתפים.

כמו שציפתה, חדר המועדון היה ריק והם תפסו לעצמם את הספה הקרובה אל האח.

פנסי החלה לדבר.

"אני לא מאשימה אותך בשום דבר," זה כבר לא התחיל טוב "ואני לא רוצה לחטט," ברור שלא "ואני לא יודעת מה קרה אתכם במסיבה הזאת," זה כבר לא להולך להיגמר טוב "אבל היא מסתכלת עליך ולפעמים זה נראה שאתה גם מסתכל עליה," מה היא רוצה? בשלב הזה דראקו פלט אנחה עמוקה. אבל היה עוד המשך. "אתה רוצה שאני אגיד לה שתפסיק להטריד אותך?" השורה הבאה העלתה את זעמו. מי היא חושבת שהיא?

"זה לא עניינך." הוא השיב בקרירות. עיניה התרחבו. "חוץ מזה שאני לא מסתכל עליה." הוסיף במהירות, הכעס שביעבע בו על התערבותה בעניינו וההטפה שלה גבר. גם היא לא מסתכלת עלי, חשב לעצמו. למה שתגידי שהיא מסתכלת עלי, היא לא.

"אני שמה לב לדברים." פנסי הרצינה והיישרה את מבטה היישר אל תוך עיניו."לא התכוונתי להגיד ש-"

"אוף, תעזבי אותי." הוא סינן לעברה ויצא ברוגז מחדר המועדון מותיר אותה המומה ונבוכה.

הוא המשיך ללכת כך, העיקר להתרחק משם, בעוד אנשים החלו לחזור בכיוון הנגדי אל מועדון הבית.

כולו שקוע בכעסו, לא מודע לאן רגליו לוקחות אותו, כמעט שנתקל בה.

"היי, תסתכל לאן שאתה הולך, סלית'רין." הוא הרים את מבטו ופגש בנערה שראה מדברת עם הייזל במסיבה. וכן היא עמדה לידה מבטה לא ניתן לפיענוח. הוא הביט בשתיהן בשתיקה והן החלו לחלוף על פניו.

"הייזל." הוא הוא קרא והיא נעצרה. חברתה הסתכלה עליו בחדות.

"לכי את." הייזל מלמלה "אני כבר אבוא."  והיא עזבה אותם לבד.

"הרבה זמן לא שמעתי אותך קורא בשמי." כעת היא עמדה מולו ומבט נחוש נסוך על פניה.

"מה עובר עלייך?" הוא התעלם מההערה שלה ועבר למה שרצה לגלות.

"מה זאת אומרת?" העיניים שלה ננעצו בעיניו.

"את יודעת למה אני מתכוון."

לא, אני לא."

"את מתנהגת שונה."  הוא הרגיש שאם לא תסיט את מבטה ממנו בשניות הקרובות היא תקדח בו חורים.

"אני מתנהגת שונה?" היא אמרה בקול מלא בוז שבחיים לא שמע יוצא מפיה.

"אתה לא מסתדר עם ההתנהגות שלי ופתאום אתה בא ומדבר איתי? קודם כל, זה בכלל לא עניינך, אתה לא יכול כל החיים להגיד לי איך להתנהג ומה בכלל אכפת לך? ממתי אכפת לך ממני?" לא היה אפשר להתכחש לכעס שנכנס בה.

"ממתי שכל פעם שאת לידי את מתנהגת מוזר ואת מסתכלת עלי מוזר-"

"אני לא מסתכלת עליך!" קולה גבר על שלו. "למה אתה חושב שהכל סובב סביבך?" עיניה נצצו בזעם. "אתה מתעלם ממני, בורח ממני ופתאום כשאני ממשיכה הלאה אז אתה מדבר איתי. וכמובן זה רק בגלל שעוד משהו לא בסדר איתי ואני צריכה להשתנות!"

הוא עמד לרגע בלי לענות לה ורק הביט בה לא בטוח מה הוא אמור להרגיש ואז הוא גילה שכל הכעס שחש כלפי פנסי השתנה לסימפטיה להייזל.

אז במסיבה כשצרחה עליו זה היה כי הוא פגע בה והיא לא ידעה איך להגיב אז ניסתה לפגוע בו בחזרה כדי להגן על עצמה, האים זה מה שקורה עכשיו? זה הדבר שהשתנה בה? היא חושבת שהדרך היחידה להתגונן ממנו ומכעסו עליה זה להיות תקיפה בעצמה?

לראות אותה ככה צבט לו בלב. למרות כל מה שעבר ביניהם הוא הכיר אותה בתור הייזל השקטה והרגועה שהייתה מבינה לליבו והנה היא כאן, עומדת מולו וצורחת עליו ומבטה כבר לא רגוע אלה נוקב. מה קרה להם?

"אף פעם לא דיברת אלי ככה." הוא ציין את המחשבה שניקרה במוחו.

"אבל אתה כל הזמן מדבר אלי ככה." היא ענתה בקול חריף. "אני מתכוונת בפעמים המועטות שאתה מדבר איתי שזה פעם בשנתיים." את המילים האחרונות היא ממש ירקה לעברו.

"אבל את לא." הוא פסע צעד לעברה וכיסה את המרחק הקטן שנותר ביניהם. "זו לא את."

"מה פתאום אכפת לך?" הוא שם לב שעיניה כבר לא נצצו מכעס אלא מדמעות. "מה אתה רוצה ממני?"

וזה היה כל כך פשוט. הוא ידע מה הוא רוצה ממנה, מה רצה ממנה כל הזמן. ולנגד עיניו הכל נמחק. רגע המיון שלה, הרגשת הבגידה. כל הפעמים שחלף על פניה בלי לומר מילה וכל הכעס שהיה בתוכו במשך שנתיים.

זה היה רק הוא והיא בגיל עשר משחקים ביחד, צוחקים, עוברים מהבית שלו לבית שלה, לחפצים שלו לספרים שלה. שיערה שהתעופף ברוח ושיווה לה מראה מלאכי והספר שתמיד החזיקה ביד והעלה חיוך על פניה.

"אני רוצה אותך בחזרה." המילים יצאו מפיו, מסכמות את כל מחשבותיו.

הייזל לא האמינה למה שאמר. הדמעות עוד עמדו בעיניה שכבר התרוקנו מכל טיפת זעם והיא נותרה לעמוד מולו בשתיקה.

"את מוכנה להסביר לי מה קרה שאת ככה?" הוא אמר בקול עדין, מנסה לגעת בה, לשבור את החומה שהציבה נגדו.

לקחו לה עוד כמה שניות להגיב.

"גם אני רציתי אותך בחזרה." המילים נאמרו לבסוף מלוות בדמעה.

"אתה חשבת שאני לא בסדר, אמרת שאני פתטית אז הפסקתי. הפסקתי להיות הבן אדם שאתה מחשיב לפתטי. הפסקתי לרדוף אחריך. ניסיתי להמשיך הלאה כמו שאתה המשכת כבר לפני שנתיים." גרונה נחנק והדמעות זלגו במורד לחייה.

בלי לחשוב הוא תפס בידה ולחץ אותה חזק ובכיה התגבר וגם היא לא חשבה כשנצמדה אליו ובכתה אל תוך חזהו וככה הם עמדו כמה דקות, או אולי כמה שעות כשדראקו חזר להיות מודע לפעולות שביצע ובכיה של הייזל פסק.

הם התנתקו זה מזה, שניהים עדיין מביטים אחד בשני כלא מאמינים למה שקרה, אחרי כל הזמן הזה.

ואז נשמע קול מיאו ופילץ' הופיע למולם מלווה בגברת נוריס.

"מה אתם עושים פה ולא במיטה?" הוא גער בהם ורק אז שמו לב שהאולם כולו היה ריק מלבדם. 

הפרק הקודם		הפרק הבא